צחוק מהעבודה

 

נו טוב, ידעתי שיגיע היום, 

הילדים מחקים את סגנון כתיבתי,

ומריצים ׳דחקות׳ על חשבוני.

אנחנו מתחילים שיחה מעניינת, 

ובן הרף היא הופכת ל׳פוסט שרוני׳,

בדיבוב מקורי של הילדים שלי,

מחמל נפשי, מאור עיני,

יוצאי חלצי.
(רגע, אפשר להשתמש בביטוי לאישה?)

ריבוי פסיקים, תובנה, חויה, א׳ טוען...

וההכרה, שהטוב הוא כאן.

הם מסתלבטים עלי.   

׳שקט, אמא כותבת...׳,

הם מתלוצצים, מקניטים אותי

ומבסוטים.

שנים שאני עושה אותו הדבר להורים, 

עכשיו הגיע תורי;-)

ואני, שיש לי בגנים נטיה להיעלב,

מוצאת שזה מאוד משעשע ומחמם את הלב,

לשמוע צחוק מתגלגל ואחוות ילדים, 

גם אם מושא הבדיחה

היא אני.

Hola Guatemala!

יום ראשון- אנטיגואה

הגענו טרוטי עיניים לאנטיגואה היפה! עיר קולוניאלית ציורית, היושבת בין שלושה הרי געש. אנחנו פוגשים בדליה, מדריכה נחמדה ויוצאים לתור איתה את העיר המקסימה. סיור הכרות והתמצאות, שכולל קתדרלות בסגנון Spanish Baroc, העיר מחולקת לגריד רחובות, אין כבישים והדרכים מרוצפות באבנים מקומיות. העיר הזאת היא משהו מיוחד, בתים צבעוניים, קתדרלות מרשימות, בתי מלון ומסעדות פתוחות לחצרות פנימיות עם צמחיה מטפסת ודקורציה מהפנטת. במרכז העיר, אקוודוקט, שהוא בעצם אגן כביסה, אליו מתכנסות נשות העירה מדי יום לעבודה ורכילות קלה. אנחנו מבקרים בקתדרלה המרכזית, במטה הממשל הקולוניאלי, בכנסיית מרצדס, בכנסיית סן פרנסיסקו, בית העירייה, המנזרים, הארמון ושער הניצחון. מסביבנו מקומיים צבעוניים למדי, עם תורבנים, נשים בלבוש ססגוני, נושאות על גבן תינוקות בני יומם, רוכלים ברחובות מציעים לנו תכשיטים, חרוזים, פירות ומגדנות. אריגים בשלל גוונים מתעופפים ברוח הנעימה של שעת בין ערביים, פעמונים מצלצלים מראשי הכנסיות ומכריזים, יום ראשון הקדוש, סוסים רתומים לכרכרות, המקום קסום מאוד. 

אנחנו מתיישבים לארוחת צהריים גואטמלית (שדומה להחריד לארוחה מקסיקנית...), יקרה ולא מהנה. כעבור יום נלמד, שתירס, אבוקדו, שעועית שחורה מככבים כאן בכל ארוחה, במתכונת כזאת או אחרת, ולא, קולינריה, היא לא השפה המדוברת. גלידה נהדרת של פירות טרופיים וסיור בכרכרה לקטנה, שכל כך יפה בקשה והנה אנחנו, במלון.

 Quinta de las Flores בסגנון Spanish Mission. המקום, בנוי על חורבות מימי הכיבוש הספרדי, צמחיה מלבבת, מזרקות, קשטות ובתי אבן עם רעפים, עבודות עץ מרשימות, פיתוחים וערסלים מתחת חופת כוכבים. זכינו ב׳קסיטה׳, בית קטנטן עם מטבח, סלון ואח מבערת, בקומה השניה, חדר הורים וחדר ילדים עם שלוש מטות, אחת בגלריה פתוחה (התלהבות גדולה!), אריגים צבעוניים ככיסוי מיטה, יצירות אמנות מקומיות, ספסלי עץ, אוירה קסומה וחדר רחצה מאכזב למדי. על אף התפאורה המלבבת, לא הצלחנו לשון. תושבי אנטיגואה חגגו כל הלילה, מוסיקה מחרישת אוזניים, זיקוקי דינור ונפצים, לחם ושעשועים של ההמון, שממתין  לחג המולד בחפלות יומיומיות.

יום שני

יום מהמם עבר על כוחותינו....! על אף שהתחיל מאוד מוקדם, התעוררנו בשלוש וחצי, כדי להספיק לטיסה לפלורס, איזור טיקאל, שיצאה בשש וחצי מגאוטמלה סיטי.

הגענו ל Yax Ha, עיר עתיקה של שבט המאיה בלב שמורת טבע ביער גשם. אנחנו פוגשים בדיוויד, מדריך מקומי, וכעבור דקות, מתאהבים! בנועם ההליכות, בידענות הרבה, של מדריך מן השורה הראשונה. דיוויד מוליך אותנו במסלול בטבע של כשלוש שעות. מעל הראש קופים ממינים שונים Howler and Spider monkeys, משחקים בינהם מחבואים, תוכים, יגוארים (לא פגשנו, ואולי טוב שכך...) קאביברות, שועלים, קיויטיס, ציפורים נדירות, וצמחיה עבותה ומרשימה מאוד. הילדים טיפסו על כל הפירמידות, אני רק על שתיים, בגובה של עשרות מטרים ובנוף אלוהי של ג׳ונגלים ואגמים כחולים. אנחנו לומדים המון על התרבות המפוארת, שנקטעה, מסתבר לפני הכיבוש הספרדי.

כששה מליון בני המאיה חיים היום בגואטמלה. אנחנו עתידים לפגוש אותם באטיטלן בעוד מספר ימים. בינתיים אנחנו לומדים, שבני המאיה, חדשו לא מזמן ב 2002 את ריטואל הקורבנות במקום. ודיויד מראה לנו אורכידאה ננסית, חרק עצום בצורת עלה משטה בכולנו בהסוואה מרשימה, חיפושיות שמשילות את עורן. מסביבנו שומרים עם רובי גליל (יבוא משראל) וריאנצ׳רים עם מצ׳טות וסכינים.

יום שלישי

אנחנו נפגשים שוב עם דיוויד ליום מרתק, של מקדשי מאיה בקומפלקס אולי הכי מפורסם בגואטמלה ובעולם,  Tikal.

דיויד הוא מדריך מעולם אחר, הוא כל כך בקיא בתרבות המאיה ובהיסטוריה של גואטמלה, כמו אינדיאנה ג׳ונס, הוא חי את הג׳ונגל. הוא מזהה קופים מקילומטרים, מצביע על הזנים המיוחדים, מלמד אותנו על תוכים נדירים, מוצא בין האבנים את הזכוכית הייחודית, שבה השתמשו בני המאיה כסכין. הוא מלמד אותנו על עצי הCeiba, בני המשפחה של הבאובב, עצי המהגוני והצמחיה העבותה. הוא מסביר לנו עקרונות ארכיטקטונים, שיטת הבניה, החומר וגם מתעמק במבנה החברתי, במעמד הכוהנים והעשירים. אנחנו לומדים על פוק - טה -פוק, משחק הכדור הדתי, הקרבת הקורבנות והמפגש עם האדם הלבן. מנסים לתרגם לשפתנו תרבות שונה ועתיקה. הוא מרתק אותנו בספורים על העבר ובד בבד, משלב מידע על גואטמלה היום, מבנה השלטון, החוקה, האתגרים, הפשע, החינוך.

הטיול איתו היא חויה יוצאת מן הכלל, מסע בן אלפי שנים אל העבר. אנחנו מפליגים בדמיון למחוזות רחוקים, רואים טקסים עם שמנים, לומדים על הכיבוש הספרדי, על מעגל החיים של בני המאיה, הדרך שבה ספרו את השנים, מעגל לכל עשרים שנה, לידת יום בצהרי היום ולא בחצות, כפי שאנחנו טועים לעשות. דיוויד מפעיל את הילדים במשחקי דמיון, בחידות ובמשימות והוא גורם כך גם לקטנה להיות מעורבת מאוד. אנחנו מנהלים דיונים פילוסופים על הדומה והשונה בין הדתות השונות. ולראשונה, איננו רואים את האצטקים, האינקה והמאיה, כמקשה אחת, אלא מבינים את השונה והקונטקסט ההסטורי של כל אחת מהתרבויות הקדומות.

את היום הרביעי, אנחנו פותחים בפארק באיזור פלורס. Ixpanpajul, שמורת טבע בלב יער, שמציעה למבקרים בה, רכיבה על סוסים, מסלול הליכה בגשרים תלויים וזיפליין (אומגה) מעל קניונים תלולים. ׳זה נבלה, וזה טרפה׳, אני חושבת לעצמי... לא רוצה שום דבר, רק להתרווח על הערסל שקורץ לי שם, לשכב בשלוה ולקרוא בספר שלי תחת עצים מצלים לקול ציוץ הציפורים. בסוף, אני מתפשרת, רוכבת על סוס לקול צהלות הילדים וחרחורי הסוסים, שלא נראים מבסוטים. אחר כך אהנה מסייסטה על ערסל, כותבת לכם את הפוסט שלי מכאן. האמיצים שבחבורה ימשיכו לאומגה ויחזרו כעבור שעה סמוקי לחיים ועמוסי חוויות, ואני אודה בליבי, ׳ברוך שעשני אישה פחדנית...׳

ועכשיו, לקינוח. פלורס העיר המתוקה יושבת על אי קטנטן, בתים נמוכי קומה בשלל צבעים, טורקיז בוהק, צהוב לימוני ורוד מתריס, אדום אש, ארגמן, ירוק של ג׳ונגל וכחול של מים מכל פינה. אנחנו מתייעצים עם הגדול מכולם (שרותי האינטרנט), ובוחרים בארוחת צהריים מנצחת. אולי כי היא מהמטבח האיטלקי, Il Terrazzo , קוראים למסעדה, שיושבת על האגם, בטרסה צבעונית ושולחנות ערוכים בשלל צבעים. בורשטות, פניני ומוחיטו, מצוין! 

אנחנו מתיישבים לשעה ארוכה, ואחר שטים באגם בסירה, מלהטטים בידיים ומתרגלים ספרדית קלוקלת עם מר סירה, ומתגלגלים מצחוק מאי ההבנה. ואז חוזרים בקטנה שוב לאותה מסעדה, למשהו מתוק וקפה חזק.

יום חמישי,

אחרי לילה מפנק ולא אותנטי בעליל במלון מערבי, אנחנו יוצאים לדרך ארוכה, לאגם אטיטלן.

בדרך יקח אותנו המדריך החדש,  לשמורת טבע עם עתיקות מימי המאיה, שם נחזה לראשונה בחיינו, בטקס אינדיאני, ריטואל דתי של תפילה לכוחות העליון. השמן יבעיר מדורה ובה נרות צבעוניים סמליים, פרחים ומני מתיקה. בת שבט המאיה תשתחווה אפיים ותתפלל בכוונה רבה להצלחה, בריאות וטוב על בני ביתה. בצד השני, טקס שחור ואפל, כך המדריך מבאר. צאצאי השבטים יצפו בטקסים, בעיניים צורבות מעשן, ואני רק מצרה, שאינני מבינה את שפתם. שלושה ניבים שונים לבני המאיה בגואטמלה וגם הם אינם מבינים זה את שפתו של זה. השבטים נבדלים זה מזה גם בשפתם וגם במלבושיהם.

הדרך לאטיטלן, מרתקת. המוני ילדים, עומדים בצידי הדרכים, ומחכים לשעת חסד. מסתבר שבחג המולד ובראש השנה הנוצרי, הם יורדים מהגבעות, וממתינים לתשורות מהנוסעים על הכביש המהיר. הלב נחמל למראה העוני וההזנחה. אני לא חושבת שמי מאתנו ישכח אי פעם את המחזה הזה, של צפיה ותקוה של ילדים, שלא שפר עליהם גורלם.

אחה׳צ נגיע לימת אטיטלן, לשעת שקיעה יפה במיוחד במלון קוקטי לשפת האגם. Hotel Lake Atitlan, הוא מלון בניחוח גואטמלי לחוף האגם, גינת נוי פורחת וצבעונית, תוכי מדבר, בריכה ומסעדה עם נוף עוצר נשימה, רהוט ועיצוב מקומי, פתוחי עץ והרבה קיטש וקישוטים. מראה מרהיב נשקף מהחדרים, אך בתוכם, הם די בסיסיים.

יום שישי,

אנחנו פותחים את היום בשיט על האגם, שנראה לי יותר כמו ימה, כי אם לכנרת מותר, אז ודאי שבודאי, גם לאטיטלן. מסביבנו הרי געש, וענן סורר שהתיישב ממש מעליהם, ומשטה בנו, כאילו ההר סר וזועף. אחרי שיט של כחצי שעה, אנחנו מגיעים לעירה אינדיאנית, San Juan De Laguna, בני המקום, צבעוניים במיוחד, עם שמלות ותורבנים ססגוניים. תינוקות סמוקי לחיים וזבי חוטם, תלויים במנשא גב מסורתי. נשים חולצות שד בצינעה, מניקות ומערסלות עוללים. אנחנו נפגשים עם בעלי מלאכה מקומיים ומתחקים אחרי אמנותם. פלורה, מראה לנו את טכניקת הציור המיוחדת שלה, ונושאי הציור, חיי היום יום בכפר, ציורי שמן עם צבעים עזים והרבה מאוד פרטים קטנים. המדריך מוליך אותנו לגינת צמחי מרפא ותבלין. לבנדר, ורבנה, נענע, רוזמרין, אניס ועוד אחרים, שלא הצלחתי לזהות ויחודיים למקום. בעלת הגן, מסבירה לנו באריכות על הסגולות הרפואיות של כל עלה בגינתה. אני מתפתה לרכוש משחה חדשה למלחמתי ביתושים. ואז בטוק-טוק מקרטע לבית אריגה, אנחנו מקבלים הדרכה על איך נולד אריג? מצמח הכותנה, ואיך מגיעים לשלל צבעים? מנכסיה של אמא אדמה. משם לסנטיאגו השכנה בשיט קטן, וכאן אנחנו קצת מתאכזבים מהשוק המסחרי, ההמון והזוהמה. חוזרים חזרה למלון, לסייסטה וטבילה בברכה.

היום השביעי, 

לואיס, המדריך מבין את הראש ולוקח אותנו לשני כפרים אותנטיים ושלוים. ללואיס יש מנהג, מתחילים בכנסיה ועוברים לבעלי מלאכה ולאווירת הכפר. בSanta Caterina Aplopo, אנחנו שוטפים עיניים בנשים אורגות על אם הדרך בשלל דוגמאות וצבעים יופי של טקסטיל. ילדה מקמית כבת שמונה מתוקה משדלת אותנו לרכוש כרטיסי ברכה במחיר מופקע, אנחנו נכנעים בחיוך ועוד מוסיפים טיפ לתמונה משותפת. אחר כך היא מספרת לחברתה על ההצלחה המסחרית ואנחנו מוצאים עצמנו קונים גם מהחברה, אלא מה?! מתוקות ה׳מאיות׳ כאן!

הכפר רגוע יושב על האגם, ואנשיו מאירי פנים לאורחים הסקרנים. משם ל San Antonio , הכפר השכן. בכנסיה, נפגוש אשה זקנה, מתפללת בכוונה רבה, בדמעות היא מבקשת בשפתה (קצ׳קלית) מSenior Del Mondo , אדון עולם, שיעשה איתה חסד. ואנחנו מתרשמים מהאמונה החזקה של בני המאיה שהמירו את דתם לקתוליות אדוקה. אחר כך, אנחנו נקלעים ליום כביסה ורחצה באגם. בנות הכפר מכבסות במרץ את בגדיהן, נשים ארוכות שיער חופפות את מחלפות ראשן במים התכולים, ואז במיומנות מרשימה, קולעות צמות ומעטרות אותן בסרטים צבעוניים. מהופנטים, אנחנו מתבוננים בטקס הרחצה, בנוף שלו וקסום כל כך. הגברים, אגב, רוחצים בנפרד.

לואיס מוביל אותנו לבית מלאכה לקרמיקה, דוגמאות מנדלה צפופות בגווני כחול, טורקיז וכתום, מאוד מזכיר את הקרמיקה הארמנית הירושלמית. אחרי מיקוח קל, אני יוצאת עם שלל רב, שיתאים במיוחד לאירוח אחר הצהריים בצל סוכתי. משם לשמורת טבע, מרחק הליכה מהמלון. מבטיחים לנו פרפרים מעופפים, קופים, שיאכלו מכף היד. אנחנו רוכשים בננות להאכיל ומנהלים עם קוף מקומי משא ומתן, ולא, הוא לא נכנע, אבל מספק הצגה נחמדה. והילדים יסכמו את השמורה במשפט אחד, ׳לא קופים ולא יער...׳ , ואני נוטה להסכים איתם. 

אחרי מנוחת צהריים וגלידה של בין ערביים, אנחנו יוצאים ל  לארוחת ערב ב Pana, העירה הסמוכה. אנחנו סועדים במסעדת Chez Alex ארוחה נפלאה שמתחרה יפה בזאת של פלורס, רק ללא נוף, אבל עם אוירת שוק של עיר חיה. סבוב מהנה בין הרוכלים והדוכנים, כשערב יורד על העיר, מזכה אותנו בשקיות עם קיטש מקומי, ברקע, מוסיקה לטינית חיה, ורקדניות עבות בשר מעכסות לצלילים על במת בידור מקומית. אנחנו מתנוענעים עם ההמון המשלוהב לצלילי המרימבה, טוק-טוקים מעושנים, משפחות עם ילדים, כלבי רחוב משוטטים, ריחות גריל ועוד ריחות חשודים, מסעדות ואוירת בילויים.

היום השמיני מוקדש לChichicastenango

עיירת שוק צבעונית, זהו ללא ספק השוק הגדול שראיתי בחיי, הוא משתרע על כחמישה רחובות צפופים ביותר. בני השבטים, יורדים מן הגבעות למכור את מרכולתם, אריגים צבעוניים, בדים רקומים, תכשיטים, תיקים ושלל מזכרות, סדורים בעירבוביה הרמונית מאוד. ועוד, ועוד, שוק ירקות ופירות ושוק בעלי חיים, תרנגולות ותרנגולי הודו בקולנסאות וסלים, רגליהם קשורות, והם עומדים לראווה למרבה במחיר.  נשות הכפרים נושאות על ראשיהן סלים עמוסים בכל טוב, והגברים נושאים על גבם, משא כבד ארוז בשמיכות. במדרגות הכנסיה, שוק פרחים מרהיב ביופיו, המולת שוק, צפיפות ותכונה רבה, הופכים את היום הזה למופלא במיוחד.

לואיס, המדריך מוביל אותנו לבית הקברות הצבעוני של העיר. מצבות בשלל צבעים בוהקים מקשטים את הגבעה, ומעוררים את סקרנותי. מסתבר, שכל צבע מסמל בן משפחה. ויש מצבות מעניינות, כמו זאת של קורבנות הChicken Bus, האוטובוסים הגדולים, שדוהרים בכבישי המדינה, עמוסים באנשים ובחיות, ומהווים סכנה גדולה לנוסעים בהם ולסביבתם. בבית הקברות, שמן עורך טקס דתי, אנחנו לומדים על התשורות והמאכלים שמוגשים לרוחות הרפאים, אבל בעצם מאכילים את שוכני בית הקברות הרעבים. עוצרים לארוחה מאכזבת במלון מתוק ומקומי, Hotel St. Tomas , עמוסים במזכרות מהשוק והעיר. 

מצ׳יצ׳י, אנחנו חוזרים לאנטיגואה היפה, לימים אחרונים של טיול, לקינוח.

שעת ערב, ואנחנו, למודי אכזבות מהמטבח הגאוטמלי, פונים לעזרה, להמלצה על מסעדה. וכך די במקרה, אנחנו מזדמנים לEpicure, ודי במזל, מזדמן לנו שולחן, על אף שהעיר מלאה, והמסעדה עמוסה, ואם לא די בכך... אנחנו זוכים להכיר את ג׳ון. ג׳ון, בעל המסעדה, יזם ופילנטרופ, שברזומה שלו, לחימה במלחמת ויאטנם, עסקים רבים ויסוד בית ספר מקומי לבני השבטים לצד עסקי מסעדנות ויבוא. ג׳ון מספר לנו שהמסעדה בנויה על תוצרת מקומית, כמו גם השפים והמלצרים. הוא מספר בעיניים בורקות על בית הספר שהקים, על ימי מלחמת האזרחים, לוחמי הגרילה המאיימים, והאתגרים, שהוא חווה היום כתושב העיר. אנחנו מחבבים את האיש המרשים ונפרדים ממנו לשלום, כשאנחנו דואגים להשאיר לו מספר טלפון. והארוחה מצוינת! וכל מילה נוספת, מיותרת.

את שלושת הלילות האחרונים נבלה ב Porta Antigua, מלון מקסים, שמשתרע על שני רחובות, אבל מרגיש אינטימי וחמים, קשתות אבן מקיפות חצר פנימית ירוקה ובתוכה בריכה, מסעדה, play ground לקטנה, תוכים, ספא וחדרי ׳קסיטה׳ למשפחה. וכאן, אין לי אף הסתייגות, המלון מפנק ונפלא.

בבוקרו של היום התשיעי, אנחנו נפגשים עם ג׳ין, בחורה בריטית, שהגיע לגואטמלה לפני שני עשורים, מצאה בה אהבה (אלפרדו, שעזר לנו לתפור את הטיול הנפלא הזה), וקשרה את חייה עם שתי אהבות, אלפרדו המקסים וגואטמלה היפה. היא מספרת לנו את סיפור אהבתה, שגבר על הבדלי תרבות ושפה. ג׳ין ולוקחת אותנו ל Coffee Plantation, מרחק נסיעה קצר מהמלון. אנחנו לומדים באופן חוויתי על הדרך לייצר קפה, מהפולים, ההנדסה הגנטית של שני מיני קפה, הגידול, תהליך הקילוף, היבוש והצליה. הביקור מסתיים במטע פולי קפה, אנחנו מתנסים במכונות השונות, ומקנחים בכוס קפה ושוקולד מקומי.

בסמוך, מוזיאון למוסיקה, חויה מוסיקלית של כלי נגינה. כלי הקשה ונשיפה, של שבט המאיה, שעשויים מעצים ופירות, כלי מיתר, ירושה מהכביש הספרדי, והמרימבה, שמקורה מאפריקה הרחוקה. כמו המוסיקה, שהיא בליל של השפעות, כך גם תושבי המדינה הזאת, הם צאצאים של ערבוב תרבותי. שבט המאיה, הספרדים והעבדים האפריקאים, שהובאו לכאן ממרחקים מרכיבים את האוכלוסיה של הארץ המעניינת הזאת. את תרבות המקום תכנה ג׳ין synchronization , וערבוב של אמונה פגנית וקתוליות אדוקה. אחר כך מספרת לנו ג׳ין על ימי גדולתה של אנטיגואה בין המאה השש עשרה עד למאה השמונה עשרה, עת הייתה הבירה של המדינה.  היא מספרת על הרעידות האדמה הרבות שפקדו את העיר, שהפכו את המבנים שלה לשעטנז, עיר שנבנתה נדבך על נדבך.

ארוחת צהריים נהדרת, אנחנו אוכלים ב Luna De Miel, קרפים במגוון מילויים ושייקים טבעיים, טעים, טעים! אנחנו מתיישבים בגג קסום, וזה אכן ירח דבש (עם הילדים;-), שלוקח אותנו אחורה למעלה משני עשורים, לימי המזרח העליזים. ממשיכים לשוטט בעיר, נכנסים לחנויות המקסימות, ששתיים מהן, אני חייבת לציין, Textura, חגיגה של אריגים צבעוניים אבל בצבעים אחידים, ערסלים, טקסטיל לבית, כלי מיטה וכריות, מוצגים לראווה בתוך סירות קנו מעץ ענקיות.  K'rftan, (יש מצב שטעיתי בהגהה) חנות בגדים מקומית, זרוקה ומדליקה, רוכסנים אלכסונים, כפתורי ענק, שרוואלים וסוצ׳רים, מקסימים וייחודיים.

ערב יורד על העיר, היום האחרון של שנת 2012, תכונה רבה, נפצים וזיקוקים, המוני חוגגים שוטפים את הרחובות, רעש מחריש אוזניים של זיקוקי דינור עד אור הבוקר, השמיים נשטפים בשלל צבעים, כמו ׳דרקון שיורק אש׳, תאמר הקטנה בהתלהבות גדולה וגם בבהלה. אנחנו נעצרים כדי לנוח מההמון והרעש שוב ב  Luna de Miel, לארוחת קינוחים ומאחלים זה לזה שנה טובה, מלאת הפתעות, צבע ואור, כמו השמיים באנטיגואה.

את היום האחרון בעיר, אנחנו בוחרים להקדיש לסיור פרידה בכל המקומות האהובים ולתצפית מראש גבעת הצלב. עכשיו שאנחנו כבר ותיקים, אנחנו מזהים בקלילות יחסית את כל המבנים והרחובות. אנחנו נפרדים מהעיר בשיחת סיכום מסורתית בEpicure ומקנחים בLuna. הטיול הזה מקבל ציון גבוה במיוחד, הוא מעורר בכולנו טעם של עוד.... ומיד אנחנו אנחנו מציינים שלוש סיבות לחזור חזרה לגואטמלה, הפסטיבל בצ׳יצ׳י, השבוע הקדוש באנטיגואה ומסעדת Tartines, באנטיגואה.

גאוטמלה כובשת בצבעוניותה, בפשטותה ובאנשים המעניינים, שמרכיבים אותה.
בעזרתו האדיבה של א', האיש מאחורי העדשה, אני שולחת לכם טעימה.

שרוליקים

אנחנו מתבוננים בהם, סוף העולם שמאלה,

באתר תיירות שכוח אל בגואטמלה.

הם נראים משלנו, ואנחנו נחפזים לערוך להם מסדר זיהוי.

היא, בג׳ינס וטי שירט,

הוא בכובע מצחיה. 

אנחנו מתאמצים להקשיב לשיחה. 

(במסווה של ׳חלילה לא מצוטטים׳, כי אם שקועים משלנו בשיחה עירנית:-)

כעבור זמן קצר, אנחנו מאמתים. כן, הם ישראלים.

עכשיו לתחקיר מתקדם,

הילדה, לובשת שמלת Desgual, 

הקטנה בflip flop , כפכפי אילת,

ועכשיו דצמבר, אין אף חופשת בית ספר במולדת, 

אז אם כבר, הם ׳ישראלים לשעבר׳

(הגדרה קצת יותר תקנית וראויה ל'יורדים').

כעבור עשרים דקות, אנחנו כבר מיודדים.

אני כבר יודעת היכן הם מתגוררים וממה מתפרנסים.

נעורים, תחביבים, מוצא וסגנון,

מחליפים חויות על המולדת, הנדל׳ן בתל אביב,

אלא מה? אחרי למעלה מעשר שנים, הם חוזרים.

והנה כהרף עין, השתנתה ההגדרה,

הם ׳עולים׳ בפוטנציה, אז קדימה קצת פרגון והערכה.

המלצות וטיפים לטיול, התלהבות מהילדים.

אתמול בערב, הם ראו ׳חטופים', אבל לא, הם לא מגלים,

שלא נחמיץ את חווית הצפיה בפרק הסיום של העונה. 

א׳ כבר מתיישב בנונשלנטיות לשולחן לצידם,

לא בטוחה ששמעתי הזמנה,

עשה לו חברים, בחברה׳מניות קלילה. 

ובני בכורי, חד העין, יתבונן ממרחק,

ויאמר לי אחר כך, כמה פשוט זה עם ה׳שרוליקים׳,

לקשור שיחה, להתידד, במהירות הבזק.

זה העבר המשותף, השפה, התרבות או שותפות הגורל?

כך או כך, 

הם חולפים על פנינו לשלום בארוחת ערב, בסופו של יום.

׳להתראות מחר בארוחת הבוקר׳ הם אומרים בחום ישראלי,

כאילו היינו חברים משכבר הימים,

והנה עוד עניין, שזר לא יבין.

מכורה

פרולוג

לפני תשע שנים פחות קצת, כשבשרנו לבני בכורי,

על המעבר לקליפורניה, 

פרץ בן השבע בבכי סוחט דמעות,

והתייפח, ׳ניו יורק׳ זה הבית, אני לא יכול לעזוב׳.

׳לעזוב? את מי?׳ שאלנו באמפטיה. 

מייסרים את עצמנו שוב על עוד מעבר.

׳את החברים, בית הספר, את דר׳ ברקוביץ הרופא ואת פט הספר...׳

'הספר!?' שאלנו והפעם, בתדהמה. 

יש בקליפורניה, ספרים מדהימים, תקבל שם תספורות אופנתיות במיוחד.

זה הרי ידוע, שקליפורניה היא בירת אופנה.

לימים, התברר שטעיתי,

ואחרי כמה תספורות כושלות,

הבנתי את חשיבותו של ספר טוב.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי לאחרונה הבנתי, שאני מכורה! 

מכורה לבעלי מקצוע טובים, שליקטתי עם השנים.
שמזמן, כבר אינם ׳נותני שירותים׳, שכולם נכנסו לי ישר ללב, והם סוג של חברים, שתמיד מאירים לי פנים, נכונים לעזור, והופכים את החיים שלי למקום יותר נוח וטוב.

מהבייביסיטר האהובה, לשירי הספרית הנפלאה, שדואגת שאהיה יפה, ורוז, שמספרת את הילדים, אחרי אי אילו פיקשושים....

טל האופה המקסימה ועדי הבשלנית החייכנית והאנינה, שהופכים לי כל אירוע להצלחה גדולה. ועד למנש וגיא, הקבלנים, שתמיד מצילים אותי כשאני על הפנים.....המורה לפילאטיס, המורה לצרפתית, המורה לעברית האגדית (שאין שניה לה ביקום כולו!), המורה לפסנתר. רופאת הילדים, רופא המשפחה, רופאת העיניים ורופא השיניים. 

השיננית, העוזרת, הגנן.  

קרול, החביבה מהמכבסה, הפקידה החייכנית בבנק.

הרוכל בחנות הירקות, המלצר בסושיה,
הגננות של הקטנה, המורה של הגדולה.

אפילוג
וברוח החג והכרת התודה,
אני מודה קבל עם ועידה,

שאני מכורה.
לו הייתי צריכה לעזוב היום,

הייתי פורצת בבכי גדול,

בדיוק כמו בני לפני תשע שנים,

היו בודאי עוברים חודשים ארוכים,

עד שהייתי שוב מתמסרת,

ולבסוף, הייתי בודאי מתמכרת.....

שואה ונעליים

בסוף דרכתי שם.
המלון, Casa Camper , קבל אותנו בסבר פנים יפות, בחיבוק חמים ובאדיבות חייכנית.
הוא ממוקם היטב בלב ה׳מיטה׳, בצידה המזרחי של העיר. כמו בברצלונה, גם כאן, מלון בוטיק, צעיר וקצבי, מרווח ומרוהט היטב, בתשומת לב ומחשבה. Look אפור ואדום, ובקומת הגג, מסעדה ו lounge, פתוחים לרווחת האורחים בכל שעות היממה. סנדויצ׳ונים, משקאות, פירות העונה ועוגות. מרק חם באמצע היום וארוחות בוקר, מאוד מפנקות. מנות אישיות סדורות בצנצנות זכוכית שקופות, עומדות לראווה במקרר שקוף, וקוראות לנו לבוא לטעום, הכל כלול במחיר, והופך את השהות לנוחה באופן מיוחד ומשמינה באופן עוד יותר מיוחד;-)

את היום הראשון, אנחנו מקדישות לסיור ארכיטקטוני ראשוני בעיר. לנירית בן יוסף הגעתי בהמלצה חמה של שתי חברות. (תודה דליתה! תודה אוה!) אחר כך התברר לי, שנירית בן יוסף היא מוסד, וכל מי שאני מעריכה את דעתו וסייר בברלין, נהנה עד מאוד מסיוריה. נירית, ברלינאית מזה עשרים וחמש שנים, היא ה מדריכה לעיר. אשת בוהמה אינטלקטואלית, דוברת גרמנית רהוטה (במו אוזני שמעתי;-), בקיאה בהיסטוריה, ארכיטקטורה, אמנות, קולנוע, פוליטיקה, חברה ותרבות. לסייר איתה ברחובות ברלין, הייתה חוויה מעשירה וצבעונית. כמובן, שמיד שריינו לכך יומיים מלאים. ולא, זה לא הספיק! נירית אלופה ב׳לתפור סיורים׳. כך נהננו עד מאוד מסיור ארכיטקטוני ומסיור הסטורי עם שלל נגיעות אחרות, בהתאם לתחומי הענין והעיסוק .

נירית סוקרת את המבנה הגאוגרפי של העיר, בוחנת את ההסטוריה וגולשת ברחובות העיר, במכונית מתוצרת גרמנית. היא מסבירה את מבנה העיר, שראש העיר שלה עומד בראש עשרים ושלשה ראשי ראשי הערים העצמאיות, במטרופולין ברלין. היא מיטיבה לספר על הרייך הראשון, ימי קארל הגדול ונפוליאון. אנחנו נעצרות בסמוך לפסל הנצחון של ביסמארק, דנות באיחוד גרמניה, ׳מרפרפות׳ על הרייך השני, מלחה׳ע הראשונה, ורפובליקת וייאמר, מזכירות את הסכמי ורסאי והרקע למלחמת העולם השניה. ממשיכות לנסוע ומציצות למשכן הנשיא, לומדות על כיכר השבעה עשר ביוני, הTiergarten , בית תרבויות העולם והרייכסטאג המפורסם.

נירית סוקרת את עליית הנאצים לשלטון, בעזרת החוקים לשעת חירום וחוק ההסמכה. אנחנו מתרשמות במיוחד מהקומפלקס השלטוני החדש. הבניין, שנשרף על ידי הנאצים ב1933, עוצב ונחנך לא מזמן. עבודת האמנות של נורמן פוסטר והגג השקוף, מייצגים אולי יותר מכל את השקיפות הפוליטית, הנדרשת לחברה דמוקרטית כדי לתפקד ולפעול. זהו ללא ספק המבנה המודרני, הכי מרשים שראיתי בחיי! לשש מאות ועשרים חברי הפרלמנט, עוד חדרים בבניינים סמוכים, גם הם בנויים לתלפיות בסגנון בניה מודרני ונקי מאוד. בין הבניינים גשרים פנימיים, ומאחוריהם, הספרייה. הגשר המחבר בין הספרייה לבנייני המשרדים, בין המזרח למערב. הוא קל ואסתטי במיוחד. בקומפלקס השלטוני, גם בניין הקאנצלרית, בנוי בטון לבן, ונירית מספרת כמה שכיח לראותה שם. אנחנו מתאמות ביקור ברייכסטאג לשעות אחר הצהריים מלווה בקפה ועוגה, בבית הקפה הממוקם על הגג.

נירית מסיעה אותנו באונטר דן לינדן, "תחת עצי התרזה", השדרה המפוארת היתה חבויה בחלק המזרחי של העיר עד לנפילת החומה, והיום, היא לב לבה העיר היפה. בניינים מפוארים מתקופת הבארוק, לצד בניינים שהופגזו בימי המלחמה ועדיין לא שוקמו, יחד עם כיכרות וגנים הופכים את האזור כולו לחוויה אורבנית-היסטורית מרתקת. על העושר התרבותי הזה, נירית מנצחת בתיאורים וסיפורים, ישן וחדש, פילוסופיה וספרות, כמו קונצרט מושלם, שערב במיוחד לאוזננו הצמאות למידע. אנחנו ממשיכות לכיכר פריז, פאריזר פלאץ ושער ברנדנבורג. כיכר פריז היא הנקודה המערבית של שדרות אונטר דן לינדן ושער ברנדנבורג תוחם קצה אחד שלה. בכיכר עצמה שוכנות שגרירויות צרפת וארצות הברית. שער ברנדנבורג הוא אחד הסמלים המובהקים של העיר. הוא תוכנן על ידי קארל גוטהארד לנגהאנס בדמות שער הכניסה לאקרופוליס. בראשו עומד פסל הקואדריגה (מרכבה הרתומה לארבעה סוסים), ומעל הצלב והנשר הפרוסי. שער זה, שדרכו נכנסו הנאצים במצעד הנצחון אחרי כבוש צרפת, הוא אולי מה שנחקק בזכרוננו האוסיאצטיבי את ברלין. נירית מספרת שבתקופה הקומוניסטית היה השער, באיזור המוות, והיום, זה המקום להפגנות, מחאות וגם פגישות. אנחנו יורדות מהאוטו להציץ ביצירת האמנות של גרי בארכיטקטורה המרשימה של הבנק בכיכר, ומתאכזבות לגלות שהבנק, סגור למבקרים. אני מיד מציינת לעצמי, הנה עוד סיבה לשוב אל העיר.

׳בבלפלאץ׳, לפני שנקראה הכיכר הזו כיכר בבל היא היתה ידועה ככיכר האופרה. כל הבניינים נבנו על ידי פרידריך הגדול, שהוציא את התיאטרון והספריה מחוץ לארמונו באמצע המאה השמונה עשרה. האונברסיטה הייתה הארמון של פרידריך הגדול. באונברסיטה המרשימה הזאת, עבדו  עשרים ותשעה חתני פרס נובל, כולל איינשטיין. ב-10 במאי 1933 ערכו בכיכר אנשי האס.אה וסטודנטים רבים שריפה פומבית של ספרים אסורים, שמחבריהם היו יהודים או שמשנתם היתה מנוגדת לרעיונות הנאציזם. כיום עומדת כאן אנדרטת הספרייה הריקה שתכנן מיכה אולמן. אריח זכוכית שקופה מוטבע בכיכר על המדרכה, דרכו אפשר להביט בספרייה תת קרקעית, שמדפיה ריקים ומיותמים. בסמוך, חקוקות באבן מילותיו הנבואיות של היינריך היינה מ1820: "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". נירית קוראת בגרמנית רהוטה, ומבארת לנו את המילים, ואני חושבת לעצמי, בור, קבר, חלל, מקום של חוסר תרבות ניצב בסמוך למוסד לכאורה כה תרבותי, כמה אבסורד. וכמה הנאצים בשם ה"תרבות", ה"מדע", עשו את שלא יעשה, רצח עם. בשנת 1947 שונה שם הככר ל"בבלפלאץ", לכבוד הפעיל החברתי אוגוסט בבל, בבל הקים את המפלגה הסוציאלי דמוקרטית. ממול, ׳הוטל דה רום׳, יש בו קומת ספא ונירית מספרת על הכספות, שעדיין שם.

המכונית גולשת לאורך הרחובות, יצחק רבין ודויד בן גוריון, ואני חושבת לעצמי, שההנצחה, פנים רבות לה בזאת העיר. ממשיכים לפרופיל המנצנץ של יוהאן גאורג אלזר, שנראה שונה ביום ובלילה, ומציץ כמעט מכל פינה. אלזר, שניסה ללא הצלחה להתנקש בהיטלר, נרצח בדכאו ב1945. ממול, המשרדים של גבלס, היום משרד העבודה הגרמני, ועוד תחנה קצרה ליד שרידי הבונקר של היטלר.

נירית מבארת את שעיננו רואות, היא באמת אשת אשכולות. ואז אנחנו מגיעות לאנדרטת השואה של האדריכל פיטר אייזמן, שנחנכה ב2005. כ2711 עמודי בטון אבסטרקטיים, קומפלקס קר ומנוכר בתוך הגריד האורבני, משל לשואה שאירעה בתוך ההויה האירופאית, בלב החיים, בקרב האנשים, ממש כאן, ואגב, לא כל כך מזמן....נירית משלחת אותנו לסיבוב אישי. מהר מאוד, אני מאבדת את עצמי בתוך הקוביזם, שמאיים להטביע אותי, אור היום נחלש, ואני חרדה, תוואי השטח, כמו גלי הים, גורם לי לחוסר התמצאות, לתחושה של טביעה, ואני רק מודה לאל, שהילדים לא איתי, הייתי חוששת לאבדם.... מצבות, מצבות, בטון קר ומנוכר, את כל התחושות הללו, ננתח עם נירית, ונראה איך אמנות טובה, לא באמת זקוקה למילים או הבהרה.

אנחנו שבות טרודות לרכב לסיור ארכיטקטוני, חולפות על פני בית הנשק, המוזיאון ההסטורי של גרמניה, הדום הברלינאי, המוזיאון הראשון שנבנה כמוזיאון, ניאו קליסיקה במיטבה. נירית עוצרת בצ'קפוינט צ'ארלי, ומספרת על עיר ובליבה חומה, ועל הימים שבהם עברה עם תירים לצד המזרחי. היא מזכירה שעדיין מקננים בעיר בונקרים מחומשים, חבויים. אנחנו מתבוננות סביב בתנופת בניה ושיפוצים. העיר הזאת השתנתה מאז נפילת החומה, אבל היא עדיין עיר בהתהוות, בצמיחה, ואין ספק שתראה אחרת בביקור הבא.

נירית משאירה אותנו בפוטסדאמר פלאץ לא לפני שהיא מזכירה לנו, לבקר בסוני סנטר, לאכול בMesa, ארוחת מזטים נהדרת עם יינות תואמים ולהיות בזמן לסיור ברייכסטאג. כמו תלמידות טובות, אנחנו ממלאות את שיעורי הבית ברצינות יתירה. ארוחת ערב נאכל במסעדה קסומה, Chen Che, מרחק הליכה מהמלון, אוכל ויאטנמי, מצוין, במסעדה מעוצבת וקטנה. אפשר לרכוש שם כלי בית, תבלינים, תופינים ומני מתיקה, שעשו את כל הדרך מהמזרח.

את היום את היום השני, אנחנו פותחות ביקיצה טבעית וארוחת בוקר מפנקת. משם ברכבת התחתית למוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון של ליבסקינד הוא אולי המוזיאון הכי מרשים שראיתי בחיי, שכן המבנה מנהל דיאלוג ער עם ההסטוריה של יהדות ברלין. הסיור במוזיאון, בציר הגלות, בציר המוות, במגדל השואה וציר ההמשכיות מספר את סיפור העם היהודי והיצירה המפוארת. בניגוד, למחשבה שתהיה שם התייחסות לשואה, אנחנו נדהמות לגלות, שאין. יש תיאור של יצירה יהודית מפוארת לצד קטיעה פתאומית וכואבת וכמובן מגדל השואה, שהוא קר, חשוך ומנוכר, אמירה חזקה.
במבנה המוזיאון ישנם חללים ריקים, מעין, "חללי זיכרון״, "חללי אין", משל לחלל שנוצר בהיסטוריה של העם היהודי בעקבות השואה. ההקבלה לחלל שנוצר בהיסטוריה של גרמניה ושל העיר ברלין, אירוני ומתריס. אנחנו מהלכות עם מדריך אודיו של ׳אפל׳, מתוחכם למדי, בין החללים הקיימים והחסרים, לומדות, מעמיקות ומחכימות. במיצג של קדישמן, אנחנו מזדעזעות. "שלכת", מכונה המיצג, כ-10,000 "פרצופים זועקים" עשויים ברזל. יצירה זו משמיעה קולות חריקה צורמים כאשר הקהל הולך עליה, שתינו מוותרות על התענוג המפוקפק. ה׳צעקה׳ (כמו זאת של מונק)  של ה׳נוכח הנעדר׳ או ה׳נעדר הנוכח׳, היא צעקה אילמת של עם, ששינו את גורלו באכזריות קשה. אני משוטטת בחלק ההסטורי, נדהמת לגלות את התקנות של קהילות השו״ם, את פולמוס מנדלסון לאפטר, את כתב היד של גליקל, אנחנו מוצאות את עצמנו, שעות בתוך המוזיאון, לומדות, מנהלות דיאלוג, עם המבנה, המוצגים, בינינו, ומסכימות, שהמוזיאון הזה, אחר.

כעבור שעות ארוכות, אנחנו מתיישבות לקפה מענג במוזיאון עם ׳קוחה׳ עוגה, ומתענגות על שטרודל תפוחים, טעים במיוחד. ואז רותי מציינת, שהגרמנים יודעים את מלאכתם באפיה, ואני בפה מלא, מסכימה.
משם אנחנו ממשיכות לEast Side Gallery ,  לאורך רחוב Muhlenstrasse ניצב קטע חומה באורך 1,300 מטרים הנותר לאחר נפילת חומת ברלין. אמנים מרחבי העולם ציירו על הצד המזרחי של החומה, מה שהופך אותה לגלריית ציורים הגדולה בעולם. אנחנו לומדות הסטוריה מאמנות רחוב, מגרפיטי צבעוני עם אמירות פוליטיות וחברתיות.
ועכשיו Shopping Time, רותי הגיעה עם משימה לרכוש זוג מגפיים חדשות ב Trippen, אלא מה?! אנחנו שמות פעמינו, ואחרי שעת מדידה ארוכה, יוצאות עם שלל רב. ומשם לשופינג נפלא  בקרויצברג ואוריאנבורגר.

ארוחת ערב במסעדה שליד המלון, Dos Palillos, יקר להחריד, פלצני, ולא מאוד טעים, אבל שלוש שעות של שיחה מעניינת על בקבוק יין איכותי, ואנחנו פורשות לישון, מותשות, מבסוטות ו... רעבות;-)

בבוקרו של היום השלישי, אנחנו נפגשות שוב עם נירית, מזג האוויר קר במיוחד, ונירית מוליכה אותנו אחר כבוד לבית הכנסת הישן ולבית הקברות של הקהילה, כאן קבור משה מנדלסון הפילוסוף, אבי תנועת ההשכלה היהודית.
אנחנו ממשיכות עם הסברים מרתקים וסיפורים על מפעל ההנצחה של המרצפות, אריחים פזורים לאורכה ולרוחבה של העיר, אריחים מוזהבים, עליהם חקוקים, שמות הנספים. ואז, נירית לוקחת אותנו לגינה ציבורית קטנטנה, ושם פסל ברונזה של שולחן ושני כיסאות מטים לנפול. ושוב, בלי מילים, העוצמה של ה׳נעדר הנוכח׳, היכן הסועדים? הכלים? קולות האוכל ? השיחה? ׳עזבנו במנוסה׳ עונה המיצג בדממה. 

נירית חובבת ארכיטקטורה וספרות מובילה אותנו לספריה, מיוחדת, גרמי מדרגות, גג זכוכית ואולמות קריאה מרשימים, ושתינו חולמות הרגע לחזור אל ספסל הלימודים.

ועכשיו לשכונה הבווארית, ולאנדרטה, שחיה בין אנשים ומספרת סיפור גזעני. בלב השכונה,  שלטים עם חוקי נירנברג, פזורים, ומאחוריהם, ציורים סמליים, נאיביים פשוטים. אנחנו מתחלחלות, מכמה גזענית חברה יכולה להיות, ומיד עורכות בליבנו השוואות. נירית מספרת על  קיר הנצחה של בית הספר הציבורי בשכונה, פרויקט של תלמידי כיתה ו׳. ואני חושבת לעצמי, ב׳כובע המורה להיסטוריה׳, שמאוד מרשימה מלאכת החינוך, התיעוד וההנצחה. נירית ממשיכה ומספרת לנו על אריך קסטנר, סופר הילדים החביב עלי, על ׳אמיל והבלשים׳, ואני נדהמת מכמה האישה הזאת משכילה וידענית, וכמה היא מרתקת. ולקינוח, תחנה אחרונה, במרכז המכירות של מרצדס, שמקושט בקיטשיות מחרידה לחג המולד. 

אנחנו נפרדות מנירית לשלום, בשוק הפשפשים. מפשפשות בין הרוכלים, ועיני צדה, מסכות גז מימי המלחמה, ובקבוקי בית מרקחת מראשית המאה. אני רוכשת צלחות מאוירות בנות שמונים שנה, אבל הקור חודר את העצמות, ומשבית במידה רבה את חווית הקניה. בקרן הרחוב, אנחנו מתחממות עם כוס יין חם, צועדות במרץ, לארוחת צהריים קלה ומשם לתערוכה שתשאיר אחריה חותם. ׳טופוגרפיה של טרור׳, תערוכה מעניינת במרתפי הגסטפו. מתארת את הכרונולוגיה של הטרור והאס. אס. שוב אנחנו נדהמות לגלות כמה מרתקת יכולה להיות תערוכה לכאורה ׳יבשה׳ של רוע ותעמולה.

את היום האחרון, אנחנו מקדישות לשיטוט ברחובות, לחנויות מעניינות, לגלריות, לחצרות. 

המלון שלנו, מסתבר הוא מרחק של דקה מהחצרות, הקשה הוף - Hackesche Hofe

מכלול מדהים של מבנים הסוגרים על שמונה חצרות יפות. דוגמה מאלפת לסגנון הבנייה "יוגנדשטיל" (סגנון הנעורים) שפרח בראשית המאה העשרים. היום, המקום שוקק חיים, בית קולנוע, חנויות בוטיק, בתי קפה, מסעדות, שוקולדריה (Pralinen), וחנות כובעים אחת קטנה ומטריפה. 

אנחנו מטילות ברגל, ומדי פעם עוצרות, ב Dopo Domani, חנות שווה למכורים לעיצוב פנים ולמותגים. בעיקר רהיטים, אבל גם מנורות מרגשות. אנחנו מתרגשות ב RSVP , חנות קטנה ויפה למוצרי ניר, אריזות, חותמות , מעטפות, ואני חושבת לעצמי, שלימי הייתה כאן בעננים! ועוד עצירה בחנות ספרים מקסימה, Pro-qm , אוסף עשיר של ספרי אמנות, עיצוב ואדריכלות. יושבות לקפה ומאפה ב Zeit Fur Brot, וסוקרות  בוטיקים ייחודיים,  Hecking, Sommerfeld, Storia. ועוד עצירות אחרות מופלאות, שהתעצלתי לכתוב.  

בסופו של היום, אנחנו מגיעות לKaDeWe, חנות הכלבו היוקרתית, שהומלצה על ידי כל כך הרבה מכרים. החנות נוצצת ומקושטת לקראת החג, וסנטה בעצמו רכוב על כרכרת זהב, רתומה לאיילים בלבן, מחבק את כל מבקריו. ביגוד ׳קוטור׳, צעצועי ילדים, רהיטים מקושטים, כלי אוכל נוצצים, וקומת מסעדה "גורמיה", מעוררת תיאבון וגורמת לבלוטות הרוק שלי לעבוד שעות נוספות. שוקלדים, יינות, גבינות, בשר ופירות, סדורים לראווה בשפע ושמלאציות מופלאה.

מסיבת פרידה מהעיר, אנחנו עורכות בAlpenstuck, מסעדה גרמנית. מרק, סלט, ריזוטו, שניצל וינאי (הם אחים;-), ויין אדום מקומי, מענגים אותנו במיוחד.

באחד הערבים, בשיחת טלפון טרנסאטלנטית ואינסופית, אני מספרת לא׳ על נפלאות ברלין, על התחושות המעורבות, על הסאב טקסט של השואה שלא יוצא לי מהראש, לצד העושר התרבותי, הארכיטקטוני, המוזיאונים, המסעדות המיוחדות והשופינג.

אני מתלוננת שארבעה ימים ומחצה, לא דגדגו את קצה קציה של סקרנותי.

׳נו, אז איך את מסכמת את הביקור?׳ הוא שואל אותי,

מבלי להתכוון או לתכנן נפלט לי, ׳שואה ונעליים׳, את כל השאר נעשה בפעם הבאה...׳

ענת

לא, אנחנו לא מכירות.

לא בנות משפחה, לא חברות.

אנחנו אפילו לא בנות אותו דור,

את בת דורה של אימי וחברותיה.

והשבוע, הופתעתי לגלות כמה המוות שלך הכה אותי בצער.

ידעתי שאת חולה, ידעתי שבחרת לא לעבור טיפולים,

ויחד עם זה הופתעתי, שהמוות התדפק על דלתך.

איכשהו, הייתי בטוחה שלך זה לא יקרה.

הייתי בטוחה שתבריחי אותו, את מר מוות,

כי את לא פחדת.

גדלתי על ׳זהו זה׳, כמו כל בני דורי, 

היו שם גידי, מוני, בראבא ודובל׳ה,

ואת היית מאחורי הקלעים,

בלי המניירות, ללא גינונים של כוכבים.

שנים, אני עוקבת אחריך מרחוק.

משתאה על זוגיות ברנז׳ה עמידה, על טיפוח משפחה.

נפעמת מאיך את אשת איש, תומכת ומכילה קריירה גדולה,

לצד עשיה מעוררת השראה משלך, מחזאית יוצרת, כותבת בחסד.

התאהבתי בך, בנועם הליכותייך, בלוק, שלא מתאמץ להצטייר צעיר,

בתספורת הקצרה, בשיער המאפיר, בביגוד הכל כך ישראלי,

במראה הנקי של you see what you get, 

בלי תחפושות ובלי הצגות,

בכנות כל כך אופיינית של אשת שמאל ערכית מאוד .

נדבקתי בחיידק התיאטרון, אי שם בתיכון.

זהבה המורה, הקפידה שנחזיק מנויים בכל תיאטרון רפרטוארי קים,

שנבקר בעכו בפסטיבל פעם בשנה, שנעלה הצגה משלנו בכל אביב.

זה היה די מזמן, כשהקאמרי היה במה שהיום ׳בית לסין׳

ובסוזן דלל, היה רק אולם אחד, ע׳ש ירון ירושלמי.

וכך, נכבשתי בג׳אנר, באווירה הקסומה של אולם חשוך,

תפאורה, תאורה, מוסיקה, תלבושות, איפור, שחקנים ומשחק.

הלב שלי עדיין פועם בסקרנות בשניה שלפני,

גם היום כולי נרגשת להיכנס לעולם אחר חי ונושם.

אבל התאהבתי בתיאטרון ישראלי מקורי בזכותך ובזכות עדנה מזי״א.

עד כדי כך, שאני מתקשה להיזכר, מי עשה את זה לפניכן.

׳ליזסטרטה׳, הייתה גאונית, אקטואלית ויצירתית.

הצלחת להפיח חיים במחזה בן אלפי שנים.

ה׳חברות הכי טובות׳ סיפרו את הסיפור שלי, של כולן, 

על מערכות יחסים של אהבה, קנאה, טינה, 

בין החברות הכי טובות בעולם.

׳או אלוהים׳ נגע בי ברגישות מכאיבה,

ושאל את השאלה שמטרידה את כולם, יש או אין בורא עולם,

ומה האחריות שלו ושלנו על מה שקורה כאן אם בכלל.

התגלגלתי מצחוק ב׳עקר בית׳ וגם חמלתי קצת על כל הגברים,

הקרייריסטים, המשועבדים לעבודה למיניהם, 

ששניה אחרי שנגמר להם, רוצים להתאבד.

ו׳במשפחה חמה׳, הבנתי למה התאהבתי בכתיבה שלך.

היא פשוט מחזירה אותי למי שאני.
בהומור, בשנינות, בחוכמה,
את מובילה אותנו ביד אמן לבית, למשפחה,

לפשטות, לישראליות, למכנה המשותף שלנו כחברה.

ואגב כך, בתיאור, בתיעוד, את, את יוצרת תרבות.

וכשראיתי את ׳סוף טוב׳, תהיתי אם יתכן כזה סיום.

אם אפשר להתמודד עם המחלה בלי פחד,

אם אפשר להסתכל למוות בעיניים.

אם יש אכן כזה דבר ׳סוף טוב׳,
זה תמיד נראה לי קצת אוקסימורון.

הוכחת שכן.

׳אני כותבת טרגדיות מנקודת מבט קומית׳,

אמרת פעם בראיון מתוקשר.

ואני חושבת לעצמי, שזוהי יותר משיטת כתיבה.

זוהי פילוסופית חיים ראויה להערצה,

זאת דרך התמודדות יוצאת מן הכלל, לבחור בהומור,

להסתכל על חצי הכוס המלאה.

 Always look on the bright side of life,

ניגנו אצלך בלוויה.

רק מחזאית בעלת שיעור קומה,

יכולה לביים באופטימיות כובשת,

פרידה מצערת מאישה כל כך מיוחדת.

ורק נחמץ ליבי, שלא אמרתי שבחייך בפנייך,

שלא כתבתי לך לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנתיים.

אבל הצבעתי ברגליים, לא פספסתי אף הצגה,

וכשאני מצליחה לשים את ידי על מחזה בכריכה דקה,

אני רוכשת בשמחה, שישאר לי קצת מענת.

תחסרי לכולנו.
כותבת לך סתם אחת,

אחת העם.

כף רגלי לא תדרך שם

הבטחתי לעצמי,

לא אחרי מה שעשו בני העוולה

למשפחתי, לבני עמי.

שתי משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה,

משפחת סבי ומשפחתה של סבתי (מהצד הפולני)

כולם, בני זוגם, הילדים, סבי רבא שלי, הם וילדיהם, 

החתנים, הכלות, הנכדים והנכדות.

אחיהם, בני הדודים והדודות, הגיסים והגיסות,

המשפחה, החברים, הקהילה.

את כל אלה מחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.

את היהודים, את התרבות והיצירה,

את צלם האנוש וצלם האדם.

אני יודעת, זה היה מזמן, דור אחר,

כמעט שבעים שנה חלפו מאז.

אבל אני זוכרת ואין לי כוונה לשכוח.

שנים רבות סירבתי לנסוע ל׳שם׳, 

דרך ׳שם׳, בחברת תעופה גרמנית. 

שנים ארוכות החרמתי מוצרים

מבית היוצר של הצורר.

בסוף החלטתי לנסוע, סקרנות.

אצלי היא כל כך חזקה, 

שהיא הרגה את ההצהרות וההחלטה.

סקרנות ו.... רותי,

שכשהיא מחליטה, אין מצב שאעמוד בדרכה.

בימים הסמוכים לנסיעה, אני מתקשה להירדם, 

ביעותי לילה תוקפים אותי, אני מתמלאת חשש.

אני פוחדת מגרמניה, מהאנשים, מהשפה.

אני חיה את ההיסטוריה היהודית וספורי המשפחה. 

אני חוששת לנסוע ולראות מדים גרמנים, מגפיים נוקשים,

חרדה מכלבי זאב מרחרחים בשדה התעופה.

יראה שמא יפנו אלי בשפה הארורה.

פוחדת לנסוע ברכבת, רואה שחורות בכיכרות. 

שמות הערים מתקשרים אצלי עם חוקי גזע רשעיים.

מפחדת ממה שאראה בעיר היפה, 

פוחדת אולי יותר, ממה שלא אראה, ממה שלא אשמע.

קול אחי קורא לי מן האדמה הארורה.

הפסכיאטרית, Louann Brizendine ,

טוענת שבכל אישה מסתתרים שלושה דורות, 

שלה, של אמה ושל סבתה.
דור שלישי לשואה, אני מרגישה היטב את השריטה.

ואחרי כל הפחדים, ההבטחות וכל ההצהרות, נסעתי.

נסעתי,

הצצתי

ונפגעתי, כן, ברלין נגעה בי.

כבר בטיסה, השפה הגרמנית צורמת את אוזני,

הם מסבירים איך להדק חגורות, ואני עוברת לדום מתוח,

ממלאה בצייתנות אחר הפקודות.

אחר כך אני ׳מלבישה׳ את כל נותני השירותים בני המקום במדים נאציים. בדמיוני, אני רואה אותם כהמון מתלהם, מצדיעים במועל יד לכוחות הרשע, נלהבים בלאומניות מפחידה. הצחוק שלהם, ארוגנטי ורם, הם מרבים לשתות, ואני מיד נכנסית ל׳מוד׳ שליטה.

במשטרת הגבולות בשדה התעופה, אני מתמלאת עצבנות קלה,

לפני שוטר במדים, חמור פנים,

זהו, בקורת דרכונים, ואני בחוץ, ברחובות ברלין.

דצמבר הוא חודש קר, מיד אני משוה לימי המלחמה, 

מצוידת היטב, עדיין הקור חודר את עצמותי.

הרגליים שלי קופאות, אני מאבדת בהן תחושה,

כל הגוף שלי דואב.

מה לעזאזל חשבתי לעצמי, 

ואיך הגעתי עד הלום? אני מקשה ומתקשה,

לוקחת נשימה ארוכה.

אני הולכת ברחובות, והדמיון שלי מפליג לזמנים אחרים, 

לימים חשוכים. אני מבחינה בחוסר של הבניינים, 

בבורות שנפערים, בשרידי החומה, שהפרידה בין המזרח למערב. אני מתבוננת בעוברים ושבים, שואלת את עצמי, מי הוא הגרמני החדש? כיצד הוא רואה את עצמו, 'ארי', יש עוד כזה מושג? האם הגדרתו העצמית משויכת לאבותיו? 

ומיד אני נוזפת בעצמי בגזענות שלי, שעולה מן השאלה.

מתבוננת בעניין רב בזקני העיר, מחשבת את גילם לאחור.

ורואה אותם בעיני רוחי, פעוטות, ילדים,

תכולי עיניים, מתרפקים על הוריהם, לבושים בקפידה,

סרוקים עם ברלנטין בשביל צד, משחקים משחקי ילדים,

סועדים בצוותא ארוחת ערב ביתית, כלי פורצלן, רוזנטל, מרשרשים, לכאורה, ארוחה מאוד תרבותית בעולם אכזרי, 

הצורר בביתם. הוא, הוא, ההורה, האב, האם, הסב.

אני רואה אותם בתנועת הנוער הלאומנית, נלהבים ברעיונות הרסניים. 

וחושבת לעצמי, היום, מה קל יותר להיות, 

צאצאי הקורבנות או צאצאי הצוררים? 

ואיך מתמודדים עם כזאת הסטוריה משפחתית?

רחובות ברלין מקושטים לחג המולד, עצי אשוח, אורות צבעוניים,

אני תוהה אם רק אני רואה את הקשיחות והאפלה, 

אם רק אני בוחרת לחפש כאן את שורש הרע.

מהר מאוד, אנחנו מתחילות לפתח הומור שחור,

רותי מסבה את ליבי, שלא גבו מאיתנו תשלום בתערוכה, ׳טופוגרפיה של הטרור׳, ואני מזכירה לה ש׳שילמנו כבר׳.

אנחנו מתרשמות מתנועת הרכבות, ומציינות לעצמנו,שהגרמנים, תמיד היו מדויקים להחריד והרכבות שלהם, אז כמו היום, עובדות בתזמון מושלם שעות נוספות. אפילו את העצים הם ממספרים, כמו אתהאנשים, ׳יקה-פוצ׳, גרמנים. וכשמציעים לנו במלון, להניח את המגפיים בסמוך לדלת לצחצוח יומי  ׳קומפלימנטרי', אני מהרהרת לעצמי, ש׳חזון אחרית הימים׳, התהפכו היוצרות בעולם,

אני ושכמותי כבר לא סוג ב׳, וביני לבינכם, 

אני בהחלט מעדיפה את משחק התפקידים החדש.

ברלין חודרת את עורי, היא מרתקת אותי בכל כך הרבה מישורים.

ההסטוריה המשפחתית, הלאומית, קורמת לנגד עיני עור וגידים.

היינה, מנדלסון, לסינג ואחרים, קוראים לי מהרחובות, מבית הקברות.

אני צועדת על האבנים, מבחינה באריחי הזכרון, אלו האחים שלי, שלנו. 

הארכיטקטורה, האמנות, התרבות, מזרח ומערב, מסך הברזל, החומה ונפילתה,

איני יודעת שובע. העיר הזאת היא אנדרטה אחת גדולה, לשואה, למלחמה.
הנצחה מתוחכמת, מעניינת, מתריסה, טוענת אבל הנצחה.
ויחד עם זה, משהו חדש קורה כאן,

דור חדש, 'וייב' אחר, איזושהי פריחה, עיצובית, תרבותית,

מן סיפור חדש, לא נקי, עם משקעים, אבל אולי זה מה שגורם 

לו להיות כה מעניין ומלא רבדים, אחר.

אני תוהה אם אפשר לבקר בברלין, אחרת.

בלי משא השואה, בלי עולם האסוציאציות שכל כך מכביד עלי.  

"כוח האומה הוא בזיכרונה – זה מותר האדם. ואם אנו רוצים לחיות, ואם אנו רוצים ושואפים לצוות את החיים לבנינו,

אם אנו מאמינים שהוטל עלינו צו לסלול דרך אל העתיד,

הרי עלינו ראשית כל לא לשכוח ולרשום"

אמר פרופסור בן-ציון דינור לעיתון "ידיעות יד ושם" בשנת 1956.

לזכור, ללמוד ולא לשכוח, לא רק בעבור העם היהודי,

כי אם בעבור כל האנושות כולה. 

ולא, עבורי, ברלין היא לא רק בירה אירופאית,

אלא היא מסע אל שורש הרשע,

לתקופה האפלה ביותר שידע העם שלי.

אז מה עשיתי שם? המלצות וסיפורים בפוסט הבא עלינו לטובה,

איך אקרא לו? טרם החלטתי אולי ׳בסוף, דרכתי שם׳...