מכורה

פרולוג

לפני תשע שנים פחות קצת, כשבשרנו לבני בכורי,

על המעבר לקליפורניה, 

פרץ בן השבע בבכי סוחט דמעות,

והתייפח, ׳ניו יורק׳ זה הבית, אני לא יכול לעזוב׳.

׳לעזוב? את מי?׳ שאלנו באמפטיה. 

מייסרים את עצמנו שוב על עוד מעבר.

׳את החברים, בית הספר, את דר׳ ברקוביץ הרופא ואת פט הספר...׳

'הספר!?' שאלנו והפעם, בתדהמה. 

יש בקליפורניה, ספרים מדהימים, תקבל שם תספורות אופנתיות במיוחד.

זה הרי ידוע, שקליפורניה היא בירת אופנה.

לימים, התברר שטעיתי,

ואחרי כמה תספורות כושלות,

הבנתי את חשיבותו של ספר טוב.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

כי לאחרונה הבנתי, שאני מכורה! 

מכורה לבעלי מקצוע טובים, שליקטתי עם השנים.
שמזמן, כבר אינם ׳נותני שירותים׳, שכולם נכנסו לי ישר ללב, והם סוג של חברים, שתמיד מאירים לי פנים, נכונים לעזור, והופכים את החיים שלי למקום יותר נוח וטוב.

מהבייביסיטר האהובה, לשירי הספרית הנפלאה, שדואגת שאהיה יפה, ורוז, שמספרת את הילדים, אחרי אי אילו פיקשושים....

טל האופה המקסימה ועדי הבשלנית החייכנית והאנינה, שהופכים לי כל אירוע להצלחה גדולה. ועד למנש וגיא, הקבלנים, שתמיד מצילים אותי כשאני על הפנים.....המורה לפילאטיס, המורה לצרפתית, המורה לעברית האגדית (שאין שניה לה ביקום כולו!), המורה לפסנתר. רופאת הילדים, רופא המשפחה, רופאת העיניים ורופא השיניים. 

השיננית, העוזרת, הגנן.  

קרול, החביבה מהמכבסה, הפקידה החייכנית בבנק.

הרוכל בחנות הירקות, המלצר בסושיה,
הגננות של הקטנה, המורה של הגדולה.

אפילוג
וברוח החג והכרת התודה,
אני מודה קבל עם ועידה,

שאני מכורה.
לו הייתי צריכה לעזוב היום,

הייתי פורצת בבכי גדול,

בדיוק כמו בני לפני תשע שנים,

היו בודאי עוברים חודשים ארוכים,

עד שהייתי שוב מתמסרת,

ולבסוף, הייתי בודאי מתמכרת.....