שואה ונעליים

בסוף דרכתי שם.
המלון, Casa Camper , קבל אותנו בסבר פנים יפות, בחיבוק חמים ובאדיבות חייכנית.
הוא ממוקם היטב בלב ה׳מיטה׳, בצידה המזרחי של העיר. כמו בברצלונה, גם כאן, מלון בוטיק, צעיר וקצבי, מרווח ומרוהט היטב, בתשומת לב ומחשבה. Look אפור ואדום, ובקומת הגג, מסעדה ו lounge, פתוחים לרווחת האורחים בכל שעות היממה. סנדויצ׳ונים, משקאות, פירות העונה ועוגות. מרק חם באמצע היום וארוחות בוקר, מאוד מפנקות. מנות אישיות סדורות בצנצנות זכוכית שקופות, עומדות לראווה במקרר שקוף, וקוראות לנו לבוא לטעום, הכל כלול במחיר, והופך את השהות לנוחה באופן מיוחד ומשמינה באופן עוד יותר מיוחד;-)

את היום הראשון, אנחנו מקדישות לסיור ארכיטקטוני ראשוני בעיר. לנירית בן יוסף הגעתי בהמלצה חמה של שתי חברות. (תודה דליתה! תודה אוה!) אחר כך התברר לי, שנירית בן יוסף היא מוסד, וכל מי שאני מעריכה את דעתו וסייר בברלין, נהנה עד מאוד מסיוריה. נירית, ברלינאית מזה עשרים וחמש שנים, היא ה מדריכה לעיר. אשת בוהמה אינטלקטואלית, דוברת גרמנית רהוטה (במו אוזני שמעתי;-), בקיאה בהיסטוריה, ארכיטקטורה, אמנות, קולנוע, פוליטיקה, חברה ותרבות. לסייר איתה ברחובות ברלין, הייתה חוויה מעשירה וצבעונית. כמובן, שמיד שריינו לכך יומיים מלאים. ולא, זה לא הספיק! נירית אלופה ב׳לתפור סיורים׳. כך נהננו עד מאוד מסיור ארכיטקטוני ומסיור הסטורי עם שלל נגיעות אחרות, בהתאם לתחומי הענין והעיסוק .

נירית סוקרת את המבנה הגאוגרפי של העיר, בוחנת את ההסטוריה וגולשת ברחובות העיר, במכונית מתוצרת גרמנית. היא מסבירה את מבנה העיר, שראש העיר שלה עומד בראש עשרים ושלשה ראשי ראשי הערים העצמאיות, במטרופולין ברלין. היא מיטיבה לספר על הרייך הראשון, ימי קארל הגדול ונפוליאון. אנחנו נעצרות בסמוך לפסל הנצחון של ביסמארק, דנות באיחוד גרמניה, ׳מרפרפות׳ על הרייך השני, מלחה׳ע הראשונה, ורפובליקת וייאמר, מזכירות את הסכמי ורסאי והרקע למלחמת העולם השניה. ממשיכות לנסוע ומציצות למשכן הנשיא, לומדות על כיכר השבעה עשר ביוני, הTiergarten , בית תרבויות העולם והרייכסטאג המפורסם.

נירית סוקרת את עליית הנאצים לשלטון, בעזרת החוקים לשעת חירום וחוק ההסמכה. אנחנו מתרשמות במיוחד מהקומפלקס השלטוני החדש. הבניין, שנשרף על ידי הנאצים ב1933, עוצב ונחנך לא מזמן. עבודת האמנות של נורמן פוסטר והגג השקוף, מייצגים אולי יותר מכל את השקיפות הפוליטית, הנדרשת לחברה דמוקרטית כדי לתפקד ולפעול. זהו ללא ספק המבנה המודרני, הכי מרשים שראיתי בחיי! לשש מאות ועשרים חברי הפרלמנט, עוד חדרים בבניינים סמוכים, גם הם בנויים לתלפיות בסגנון בניה מודרני ונקי מאוד. בין הבניינים גשרים פנימיים, ומאחוריהם, הספרייה. הגשר המחבר בין הספרייה לבנייני המשרדים, בין המזרח למערב. הוא קל ואסתטי במיוחד. בקומפלקס השלטוני, גם בניין הקאנצלרית, בנוי בטון לבן, ונירית מספרת כמה שכיח לראותה שם. אנחנו מתאמות ביקור ברייכסטאג לשעות אחר הצהריים מלווה בקפה ועוגה, בבית הקפה הממוקם על הגג.

נירית מסיעה אותנו באונטר דן לינדן, "תחת עצי התרזה", השדרה המפוארת היתה חבויה בחלק המזרחי של העיר עד לנפילת החומה, והיום, היא לב לבה העיר היפה. בניינים מפוארים מתקופת הבארוק, לצד בניינים שהופגזו בימי המלחמה ועדיין לא שוקמו, יחד עם כיכרות וגנים הופכים את האזור כולו לחוויה אורבנית-היסטורית מרתקת. על העושר התרבותי הזה, נירית מנצחת בתיאורים וסיפורים, ישן וחדש, פילוסופיה וספרות, כמו קונצרט מושלם, שערב במיוחד לאוזננו הצמאות למידע. אנחנו ממשיכות לכיכר פריז, פאריזר פלאץ ושער ברנדנבורג. כיכר פריז היא הנקודה המערבית של שדרות אונטר דן לינדן ושער ברנדנבורג תוחם קצה אחד שלה. בכיכר עצמה שוכנות שגרירויות צרפת וארצות הברית. שער ברנדנבורג הוא אחד הסמלים המובהקים של העיר. הוא תוכנן על ידי קארל גוטהארד לנגהאנס בדמות שער הכניסה לאקרופוליס. בראשו עומד פסל הקואדריגה (מרכבה הרתומה לארבעה סוסים), ומעל הצלב והנשר הפרוסי. שער זה, שדרכו נכנסו הנאצים במצעד הנצחון אחרי כבוש צרפת, הוא אולי מה שנחקק בזכרוננו האוסיאצטיבי את ברלין. נירית מספרת שבתקופה הקומוניסטית היה השער, באיזור המוות, והיום, זה המקום להפגנות, מחאות וגם פגישות. אנחנו יורדות מהאוטו להציץ ביצירת האמנות של גרי בארכיטקטורה המרשימה של הבנק בכיכר, ומתאכזבות לגלות שהבנק, סגור למבקרים. אני מיד מציינת לעצמי, הנה עוד סיבה לשוב אל העיר.

׳בבלפלאץ׳, לפני שנקראה הכיכר הזו כיכר בבל היא היתה ידועה ככיכר האופרה. כל הבניינים נבנו על ידי פרידריך הגדול, שהוציא את התיאטרון והספריה מחוץ לארמונו באמצע המאה השמונה עשרה. האונברסיטה הייתה הארמון של פרידריך הגדול. באונברסיטה המרשימה הזאת, עבדו  עשרים ותשעה חתני פרס נובל, כולל איינשטיין. ב-10 במאי 1933 ערכו בכיכר אנשי האס.אה וסטודנטים רבים שריפה פומבית של ספרים אסורים, שמחבריהם היו יהודים או שמשנתם היתה מנוגדת לרעיונות הנאציזם. כיום עומדת כאן אנדרטת הספרייה הריקה שתכנן מיכה אולמן. אריח זכוכית שקופה מוטבע בכיכר על המדרכה, דרכו אפשר להביט בספרייה תת קרקעית, שמדפיה ריקים ומיותמים. בסמוך, חקוקות באבן מילותיו הנבואיות של היינריך היינה מ1820: "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". נירית קוראת בגרמנית רהוטה, ומבארת לנו את המילים, ואני חושבת לעצמי, בור, קבר, חלל, מקום של חוסר תרבות ניצב בסמוך למוסד לכאורה כה תרבותי, כמה אבסורד. וכמה הנאצים בשם ה"תרבות", ה"מדע", עשו את שלא יעשה, רצח עם. בשנת 1947 שונה שם הככר ל"בבלפלאץ", לכבוד הפעיל החברתי אוגוסט בבל, בבל הקים את המפלגה הסוציאלי דמוקרטית. ממול, ׳הוטל דה רום׳, יש בו קומת ספא ונירית מספרת על הכספות, שעדיין שם.

המכונית גולשת לאורך הרחובות, יצחק רבין ודויד בן גוריון, ואני חושבת לעצמי, שההנצחה, פנים רבות לה בזאת העיר. ממשיכים לפרופיל המנצנץ של יוהאן גאורג אלזר, שנראה שונה ביום ובלילה, ומציץ כמעט מכל פינה. אלזר, שניסה ללא הצלחה להתנקש בהיטלר, נרצח בדכאו ב1945. ממול, המשרדים של גבלס, היום משרד העבודה הגרמני, ועוד תחנה קצרה ליד שרידי הבונקר של היטלר.

נירית מבארת את שעיננו רואות, היא באמת אשת אשכולות. ואז אנחנו מגיעות לאנדרטת השואה של האדריכל פיטר אייזמן, שנחנכה ב2005. כ2711 עמודי בטון אבסטרקטיים, קומפלקס קר ומנוכר בתוך הגריד האורבני, משל לשואה שאירעה בתוך ההויה האירופאית, בלב החיים, בקרב האנשים, ממש כאן, ואגב, לא כל כך מזמן....נירית משלחת אותנו לסיבוב אישי. מהר מאוד, אני מאבדת את עצמי בתוך הקוביזם, שמאיים להטביע אותי, אור היום נחלש, ואני חרדה, תוואי השטח, כמו גלי הים, גורם לי לחוסר התמצאות, לתחושה של טביעה, ואני רק מודה לאל, שהילדים לא איתי, הייתי חוששת לאבדם.... מצבות, מצבות, בטון קר ומנוכר, את כל התחושות הללו, ננתח עם נירית, ונראה איך אמנות טובה, לא באמת זקוקה למילים או הבהרה.

אנחנו שבות טרודות לרכב לסיור ארכיטקטוני, חולפות על פני בית הנשק, המוזיאון ההסטורי של גרמניה, הדום הברלינאי, המוזיאון הראשון שנבנה כמוזיאון, ניאו קליסיקה במיטבה. נירית עוצרת בצ'קפוינט צ'ארלי, ומספרת על עיר ובליבה חומה, ועל הימים שבהם עברה עם תירים לצד המזרחי. היא מזכירה שעדיין מקננים בעיר בונקרים מחומשים, חבויים. אנחנו מתבוננות סביב בתנופת בניה ושיפוצים. העיר הזאת השתנתה מאז נפילת החומה, אבל היא עדיין עיר בהתהוות, בצמיחה, ואין ספק שתראה אחרת בביקור הבא.

נירית משאירה אותנו בפוטסדאמר פלאץ לא לפני שהיא מזכירה לנו, לבקר בסוני סנטר, לאכול בMesa, ארוחת מזטים נהדרת עם יינות תואמים ולהיות בזמן לסיור ברייכסטאג. כמו תלמידות טובות, אנחנו ממלאות את שיעורי הבית ברצינות יתירה. ארוחת ערב נאכל במסעדה קסומה, Chen Che, מרחק הליכה מהמלון, אוכל ויאטנמי, מצוין, במסעדה מעוצבת וקטנה. אפשר לרכוש שם כלי בית, תבלינים, תופינים ומני מתיקה, שעשו את כל הדרך מהמזרח.

את היום את היום השני, אנחנו פותחות ביקיצה טבעית וארוחת בוקר מפנקת. משם ברכבת התחתית למוזיאון היהודי בברלין. המוזיאון של ליבסקינד הוא אולי המוזיאון הכי מרשים שראיתי בחיי, שכן המבנה מנהל דיאלוג ער עם ההסטוריה של יהדות ברלין. הסיור במוזיאון, בציר הגלות, בציר המוות, במגדל השואה וציר ההמשכיות מספר את סיפור העם היהודי והיצירה המפוארת. בניגוד, למחשבה שתהיה שם התייחסות לשואה, אנחנו נדהמות לגלות, שאין. יש תיאור של יצירה יהודית מפוארת לצד קטיעה פתאומית וכואבת וכמובן מגדל השואה, שהוא קר, חשוך ומנוכר, אמירה חזקה.
במבנה המוזיאון ישנם חללים ריקים, מעין, "חללי זיכרון״, "חללי אין", משל לחלל שנוצר בהיסטוריה של העם היהודי בעקבות השואה. ההקבלה לחלל שנוצר בהיסטוריה של גרמניה ושל העיר ברלין, אירוני ומתריס. אנחנו מהלכות עם מדריך אודיו של ׳אפל׳, מתוחכם למדי, בין החללים הקיימים והחסרים, לומדות, מעמיקות ומחכימות. במיצג של קדישמן, אנחנו מזדעזעות. "שלכת", מכונה המיצג, כ-10,000 "פרצופים זועקים" עשויים ברזל. יצירה זו משמיעה קולות חריקה צורמים כאשר הקהל הולך עליה, שתינו מוותרות על התענוג המפוקפק. ה׳צעקה׳ (כמו זאת של מונק)  של ה׳נוכח הנעדר׳ או ה׳נעדר הנוכח׳, היא צעקה אילמת של עם, ששינו את גורלו באכזריות קשה. אני משוטטת בחלק ההסטורי, נדהמת לגלות את התקנות של קהילות השו״ם, את פולמוס מנדלסון לאפטר, את כתב היד של גליקל, אנחנו מוצאות את עצמנו, שעות בתוך המוזיאון, לומדות, מנהלות דיאלוג, עם המבנה, המוצגים, בינינו, ומסכימות, שהמוזיאון הזה, אחר.

כעבור שעות ארוכות, אנחנו מתיישבות לקפה מענג במוזיאון עם ׳קוחה׳ עוגה, ומתענגות על שטרודל תפוחים, טעים במיוחד. ואז רותי מציינת, שהגרמנים יודעים את מלאכתם באפיה, ואני בפה מלא, מסכימה.
משם אנחנו ממשיכות לEast Side Gallery ,  לאורך רחוב Muhlenstrasse ניצב קטע חומה באורך 1,300 מטרים הנותר לאחר נפילת חומת ברלין. אמנים מרחבי העולם ציירו על הצד המזרחי של החומה, מה שהופך אותה לגלריית ציורים הגדולה בעולם. אנחנו לומדות הסטוריה מאמנות רחוב, מגרפיטי צבעוני עם אמירות פוליטיות וחברתיות.
ועכשיו Shopping Time, רותי הגיעה עם משימה לרכוש זוג מגפיים חדשות ב Trippen, אלא מה?! אנחנו שמות פעמינו, ואחרי שעת מדידה ארוכה, יוצאות עם שלל רב. ומשם לשופינג נפלא  בקרויצברג ואוריאנבורגר.

ארוחת ערב במסעדה שליד המלון, Dos Palillos, יקר להחריד, פלצני, ולא מאוד טעים, אבל שלוש שעות של שיחה מעניינת על בקבוק יין איכותי, ואנחנו פורשות לישון, מותשות, מבסוטות ו... רעבות;-)

בבוקרו של היום השלישי, אנחנו נפגשות שוב עם נירית, מזג האוויר קר במיוחד, ונירית מוליכה אותנו אחר כבוד לבית הכנסת הישן ולבית הקברות של הקהילה, כאן קבור משה מנדלסון הפילוסוף, אבי תנועת ההשכלה היהודית.
אנחנו ממשיכות עם הסברים מרתקים וסיפורים על מפעל ההנצחה של המרצפות, אריחים פזורים לאורכה ולרוחבה של העיר, אריחים מוזהבים, עליהם חקוקים, שמות הנספים. ואז, נירית לוקחת אותנו לגינה ציבורית קטנטנה, ושם פסל ברונזה של שולחן ושני כיסאות מטים לנפול. ושוב, בלי מילים, העוצמה של ה׳נעדר הנוכח׳, היכן הסועדים? הכלים? קולות האוכל ? השיחה? ׳עזבנו במנוסה׳ עונה המיצג בדממה. 

נירית חובבת ארכיטקטורה וספרות מובילה אותנו לספריה, מיוחדת, גרמי מדרגות, גג זכוכית ואולמות קריאה מרשימים, ושתינו חולמות הרגע לחזור אל ספסל הלימודים.

ועכשיו לשכונה הבווארית, ולאנדרטה, שחיה בין אנשים ומספרת סיפור גזעני. בלב השכונה,  שלטים עם חוקי נירנברג, פזורים, ומאחוריהם, ציורים סמליים, נאיביים פשוטים. אנחנו מתחלחלות, מכמה גזענית חברה יכולה להיות, ומיד עורכות בליבנו השוואות. נירית מספרת על  קיר הנצחה של בית הספר הציבורי בשכונה, פרויקט של תלמידי כיתה ו׳. ואני חושבת לעצמי, ב׳כובע המורה להיסטוריה׳, שמאוד מרשימה מלאכת החינוך, התיעוד וההנצחה. נירית ממשיכה ומספרת לנו על אריך קסטנר, סופר הילדים החביב עלי, על ׳אמיל והבלשים׳, ואני נדהמת מכמה האישה הזאת משכילה וידענית, וכמה היא מרתקת. ולקינוח, תחנה אחרונה, במרכז המכירות של מרצדס, שמקושט בקיטשיות מחרידה לחג המולד. 

אנחנו נפרדות מנירית לשלום, בשוק הפשפשים. מפשפשות בין הרוכלים, ועיני צדה, מסכות גז מימי המלחמה, ובקבוקי בית מרקחת מראשית המאה. אני רוכשת צלחות מאוירות בנות שמונים שנה, אבל הקור חודר את העצמות, ומשבית במידה רבה את חווית הקניה. בקרן הרחוב, אנחנו מתחממות עם כוס יין חם, צועדות במרץ, לארוחת צהריים קלה ומשם לתערוכה שתשאיר אחריה חותם. ׳טופוגרפיה של טרור׳, תערוכה מעניינת במרתפי הגסטפו. מתארת את הכרונולוגיה של הטרור והאס. אס. שוב אנחנו נדהמות לגלות כמה מרתקת יכולה להיות תערוכה לכאורה ׳יבשה׳ של רוע ותעמולה.

את היום האחרון, אנחנו מקדישות לשיטוט ברחובות, לחנויות מעניינות, לגלריות, לחצרות. 

המלון שלנו, מסתבר הוא מרחק של דקה מהחצרות, הקשה הוף - Hackesche Hofe

מכלול מדהים של מבנים הסוגרים על שמונה חצרות יפות. דוגמה מאלפת לסגנון הבנייה "יוגנדשטיל" (סגנון הנעורים) שפרח בראשית המאה העשרים. היום, המקום שוקק חיים, בית קולנוע, חנויות בוטיק, בתי קפה, מסעדות, שוקולדריה (Pralinen), וחנות כובעים אחת קטנה ומטריפה. 

אנחנו מטילות ברגל, ומדי פעם עוצרות, ב Dopo Domani, חנות שווה למכורים לעיצוב פנים ולמותגים. בעיקר רהיטים, אבל גם מנורות מרגשות. אנחנו מתרגשות ב RSVP , חנות קטנה ויפה למוצרי ניר, אריזות, חותמות , מעטפות, ואני חושבת לעצמי, שלימי הייתה כאן בעננים! ועוד עצירה בחנות ספרים מקסימה, Pro-qm , אוסף עשיר של ספרי אמנות, עיצוב ואדריכלות. יושבות לקפה ומאפה ב Zeit Fur Brot, וסוקרות  בוטיקים ייחודיים,  Hecking, Sommerfeld, Storia. ועוד עצירות אחרות מופלאות, שהתעצלתי לכתוב.  

בסופו של היום, אנחנו מגיעות לKaDeWe, חנות הכלבו היוקרתית, שהומלצה על ידי כל כך הרבה מכרים. החנות נוצצת ומקושטת לקראת החג, וסנטה בעצמו רכוב על כרכרת זהב, רתומה לאיילים בלבן, מחבק את כל מבקריו. ביגוד ׳קוטור׳, צעצועי ילדים, רהיטים מקושטים, כלי אוכל נוצצים, וקומת מסעדה "גורמיה", מעוררת תיאבון וגורמת לבלוטות הרוק שלי לעבוד שעות נוספות. שוקלדים, יינות, גבינות, בשר ופירות, סדורים לראווה בשפע ושמלאציות מופלאה.

מסיבת פרידה מהעיר, אנחנו עורכות בAlpenstuck, מסעדה גרמנית. מרק, סלט, ריזוטו, שניצל וינאי (הם אחים;-), ויין אדום מקומי, מענגים אותנו במיוחד.

באחד הערבים, בשיחת טלפון טרנסאטלנטית ואינסופית, אני מספרת לא׳ על נפלאות ברלין, על התחושות המעורבות, על הסאב טקסט של השואה שלא יוצא לי מהראש, לצד העושר התרבותי, הארכיטקטוני, המוזיאונים, המסעדות המיוחדות והשופינג.

אני מתלוננת שארבעה ימים ומחצה, לא דגדגו את קצה קציה של סקרנותי.

׳נו, אז איך את מסכמת את הביקור?׳ הוא שואל אותי,

מבלי להתכוון או לתכנן נפלט לי, ׳שואה ונעליים׳, את כל השאר נעשה בפעם הבאה...׳