Thursday, December 13, 2012

ענת



לא, אנחנו לא מכירות.
לא בנות משפחה, לא חברות.
אנחנו אפילו לא בנות אותו דור,
את בת דורה של אימי וחברותיה.
והשבוע, הופתעתי לגלות כמה המוות שלך הכה אותי בצער.
ידעתי שאת חולה, ידעתי שבחרת לא לעבור טיפולים,
ויחד עם זה הופתעתי, שהמוות התדפק על דלתך.
איכשהו, הייתי בטוחה שלך זה לא יקרה.
הייתי בטוחה שתבריחי אותו, את מר מוות,
כי את לא פחדת.

גדלתי על ׳זהו זה׳, כמו כל בני דורי, 
היו שם גידי, מוני, בראבא ודובל׳ה,
ואת היית מאחורי הקלעים,
בלי המניירות, ללא גינונים של כוכבים.
שנים, אני עוקבת אחריך מרחוק.
משתאה על זוגיות ברנז׳ה עמידה, על טיפוח משפחה.
נפעמת מאיך את אשת איש, תומכת ומכילה קריירה גדולה,
לצד עשיה מעוררת השראה משלך, מחזאית יוצרת, כותבת בחסד.
התאהבתי בך, בנועם הליכותייך, בלוק, שלא מתאמץ להצטייר צעיר,
בתספורת הקצרה, בשיער המאפיר, בביגוד הכל כך ישראלי,
במראה הנקי של you see what you get, 
בלי תחפושות ובלי הצגות,
בכנות כל כך אופיינית של אשת שמאל ערכית מאוד .

נדבקתי בחיידק התיאטרון, אי שם בתיכון.
זהבה המורה, הקפידה שנחזיק מנויים בכל תיאטרון רפרטוארי קים,
שנבקר בעכו בפסטיבל פעם בשנה, שנעלה הצגה משלנו בכל אביב.
זה היה די מזמן, כשהקאמרי היה במה שהיום ׳בית לסין׳
ובסוזן דלל, היה רק אולם אחד, ע׳ש ירון ירושלמי.
וכך, נכבשתי בג׳אנר, באווירה הקסומה של אולם חשוך,
תפאורה, תאורה, מוסיקה, תלבושות, איפור, שחקנים ומשחק.
הלב שלי עדיין פועם בסקרנות בשניה שלפני,
גם היום כולי נרגשת להיכנס לעולם אחר חי ונושם.

אבל התאהבתי בתיאטרון ישראלי מקורי בזכותך ובזכות עדנה מזי״א.
עד כדי כך, שאני מתקשה להיזכר, מי עשה את זה לפניכן.
׳ליזסטרטה׳, הייתה גאונית, אקטואלית ויצירתית.
הצלחת להפיח חיים במחזה בן אלפי שנים.
ה׳חברות הכי טובות׳ סיפרו את הסיפור שלי, של כולן, 
על מערכות יחסים של אהבה, קנאה, טינה, 
בין החברות הכי טובות בעולם.
׳או אלוהים׳ נגע בי ברגישות מכאיבה,
ושאל את השאלה שמטרידה את כולם, יש או אין בורא עולם,
ומה האחריות שלו ושלנו על מה שקורה כאן אם בכלל.
התגלגלתי מצחוק ב׳עקר בית׳ וגם חמלתי קצת על כל הגברים,
הקרייריסטים, המשועבדים לעבודה למיניהם, 
ששניה אחרי שנגמר להם, רוצים להתאבד.
ו׳במשפחה חמה׳, הבנתי למה התאהבתי בכתיבה שלך.
היא פשוט מחזירה אותי למי שאני.
בהומור, בשנינות, בחוכמה,
את מובילה אותנו ביד אמן לבית, למשפחה,
לפשטות, לישראליות, למכנה המשותף שלנו כחברה.
ואגב כך, בתיאור, בתיעוד, את, את יוצרת תרבות.

וכשראיתי את ׳סוף טוב׳, תהיתי אם יתכן כזה סיום.
אם אפשר להתמודד עם המחלה בלי פחד,
אם אפשר להסתכל למוות בעיניים.
אם יש אכן כזה דבר ׳סוף טוב׳,
זה תמיד נראה לי קצת אוקסימורון.
הוכחת שכן.
׳אני כותבת טרגדיות מנקודת מבט קומית׳,
אמרת פעם בראיון מתוקשר.
ואני חושבת לעצמי, שזוהי יותר משיטת כתיבה.
זוהי פילוסופית חיים ראויה להערצה,
זאת דרך התמודדות יוצאת מן הכלל, לבחור בהומור,
להסתכל על חצי הכוס המלאה.
 Always look on the bright side of life,
ניגנו אצלך בלוויה.
רק מחזאית בעלת שיעור קומה,
יכולה לביים באופטימיות כובשת,
פרידה מצערת מאישה כל כך מיוחדת.
ורק נחמץ ליבי, שלא אמרתי שבחייך בפנייך,
שלא כתבתי לך לפני שבוע, לפני חודש, לפני שנתיים.
אבל הצבעתי ברגליים, לא פספסתי אף הצגה,
וכשאני מצליחה לשים את ידי על מחזה בכריכה דקה,
אני רוכשת בשמחה, שישאר לי קצת מענת.
תחסרי לכולנו.
כותבת לך סתם אחת,
אחת העם.

Thursday, December 6, 2012

כף רגלי לא תדרך שם



הבטחתי לעצמי,
לא אחרי מה שעשו בני העוולה
למשפחתי, לבני עמי.
שתי משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה,
משפחת סבי ומשפחתה של סבתי (מהצד הפולני)
כולם, בני זוגם, הילדים, סבי רבא שלי, הם וילדיהם, 
החתנים, הכלות, הנכדים והנכדות.
אחיהם, בני הדודים והדודות, הגיסים והגיסות,
המשפחה, החברים, הקהילה.
את כל אלה מחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.
את היהודים, את התרבות והיצירה,
את צלם האנוש וצלם האדם.
אני יודעת, זה היה מזמן, דור אחר,
כמעט שבעים שנה חלפו מאז.
אבל אני זוכרת ואין לי כוונה לשכוח.
שנים רבות סירבתי לנסוע ל׳שם׳, 
דרך ׳שם׳, בחברת תעופה גרמנית. 
שנים ארוכות החרמתי מוצרים
מבית היוצר של הצורר.
בסוף החלטתי לנסוע, סקרנות.
אצלי היא כל כך חזקה, 
שהיא הרגה את ההצהרות וההחלטה.
סקרנות ו.... רותי,
שכשהיא מחליטה, אין מצב שאעמוד בדרכה.

בימים הסמוכים לנסיעה, אני מתקשה להירדם, 
ביעותי לילה תוקפים אותי, אני מתמלאת חשש.
אני פוחדת מגרמניה, מהאנשים, מהשפה.
אני חיה את ההיסטוריה היהודית וספורי המשפחה. 
אני חוששת לנסוע ולראות מדים גרמנים, מגפיים נוקשים,
חרדה מכלבי זאב מרחרחים בשדה התעופה.
יראה שמא יפנו אלי בשפה הארורה.
פוחדת לנסוע ברכבת, רואה שחורות בכיכרות. 
שמות הערים מתקשרים אצלי עם חוקי גזע רשעיים.
מפחדת ממה שאראה בעיר היפה, 
פוחדת אולי יותר, ממה שלא אראה, ממה שלא אשמע.
קול אחי קורא לי מן האדמה הארורה.
הפסכיאטרית, Louann Brizendine ,
טוענת שבכל אישה מסתתרים שלושה דורות, 
שלה, של אמה ושל סבתה.
דור שלישי לשואה, אני מרגישה היטב את השריטה.
ואחרי כל הפחדים, ההבטחות וכל ההצהרות, נסעתי.
נסעתי,
הצצתי
ונפגעתי, כן, ברלין נגעה בי.

כבר בטיסה, השפה הגרמנית צורמת את אוזני,
הם מסבירים איך להדק חגורות, ואני עוברת לדום מתוח,
ממלאה בצייתנות אחר הפקודות.
אחר כך אני ׳מלבישה׳ את כל נותני השירותים בני המקום במדים נאציים. בדמיוני, אני רואה אותם כהמון מתלהם, מצדיעים במועל יד לכוחות הרשע, נלהבים בלאומניות מפחידה. הצחוק שלהם, ארוגנטי ורם, הם מרבים לשתות, ואני מיד נכנסית ל׳מוד׳ שליטה.
במשטרת הגבולות בשדה התעופה, אני מתמלאת עצבנות קלה,
לפני שוטר במדים, חמור פנים,
זהו, בקורת דרכונים, ואני בחוץ, ברחובות ברלין.
דצמבר הוא חודש קר, מיד אני משוה לימי המלחמה, 
מצוידת היטב, עדיין הקור חודר את עצמותי.
הרגליים שלי קופאות, אני מאבדת בהן תחושה,
כל הגוף שלי דואב.
מה לעזאזל חשבתי לעצמי, 
ואיך הגעתי עד הלום? אני מקשה ומתקשה,
לוקחת נשימה ארוכה.


אני הולכת ברחובות, והדמיון שלי מפליג לזמנים אחרים, 
לימים חשוכים. אני מבחינה בחוסר של הבניינים, 
בבורות שנפערים, בשרידי החומה, שהפרידה בין המזרח למערב. אני מתבוננת בעוברים ושבים, שואלת את עצמי, מי הוא הגרמני החדש? כיצד הוא רואה את עצמו, 'ארי', יש עוד כזה מושג? האם הגדרתו העצמית משויכת לאבותיו? 
ומיד אני נוזפת בעצמי בגזענות שלי, שעולה מן השאלה.
מתבוננת בעניין רב בזקני העיר, מחשבת את גילם לאחור.
ורואה אותם בעיני רוחי, פעוטות, ילדים,
תכולי עיניים, מתרפקים על הוריהם, לבושים בקפידה,
סרוקים עם ברלנטין בשביל צד, משחקים משחקי ילדים,
סועדים בצוותא ארוחת ערב ביתית, כלי פורצלן, רוזנטל, מרשרשים, לכאורה, ארוחה מאוד תרבותית בעולם אכזרי, 
הצורר בביתם. הוא, הוא, ההורה, האב, האם, הסב.
אני רואה אותם בתנועת הנוער הלאומנית, נלהבים ברעיונות הרסניים. 
וחושבת לעצמי, היום, מה קל יותר להיות, 
צאצאי הקורבנות או צאצאי הצוררים? 
ואיך מתמודדים עם כזאת הסטוריה משפחתית?
רחובות ברלין מקושטים לחג המולד, עצי אשוח, אורות צבעוניים,
אני תוהה אם רק אני רואה את הקשיחות והאפלה, 
אם רק אני בוחרת לחפש כאן את שורש הרע.

מהר מאוד, אנחנו מתחילות לפתח הומור שחור,
רותי מסבה את ליבי, שלא גבו מאיתנו תשלום בתערוכה, ׳טופוגרפיה של הטרור׳, ואני מזכירה לה ש׳שילמנו כבר׳.
אנחנו מתרשמות מתנועת הרכבות, ומציינות לעצמנו,שהגרמנים, תמיד היו מדויקים להחריד והרכבות שלהם, אז כמו היום, עובדות בתזמון מושלם שעות נוספות. אפילו את העצים הם ממספרים, כמו אתהאנשים, ׳יקה-פוצ׳, גרמנים. וכשמציעים לנו במלון, להניח את המגפיים בסמוך לדלת לצחצוח יומי  ׳קומפלימנטרי', אני מהרהרת לעצמי, ש׳חזון אחרית הימים׳, התהפכו היוצרות בעולם,
אני ושכמותי כבר לא סוג ב׳, וביני לבינכם, 
אני בהחלט מעדיפה את משחק התפקידים החדש.

ברלין חודרת את עורי, היא מרתקת אותי בכל כך הרבה מישורים.
ההסטוריה המשפחתית, הלאומית, קורמת לנגד עיני עור וגידים.
היינה, מנדלסון, לסינג ואחרים, קוראים לי מהרחובות, מבית הקברות.
אני צועדת על האבנים, מבחינה באריחי הזכרון, אלו האחים שלי, שלנו. 
הארכיטקטורה, האמנות, התרבות, מזרח ומערב, מסך הברזל, החומה ונפילתה,
איני יודעת שובע. העיר הזאת היא אנדרטה אחת גדולה, לשואה, למלחמה.
הנצחה מתוחכמת, מעניינת, מתריסה, טוענת אבל הנצחה.
ויחד עם זה, משהו חדש קורה כאן,
דור חדש, 'וייב' אחר, איזושהי פריחה, עיצובית, תרבותית,
מן סיפור חדש, לא נקי, עם משקעים, אבל אולי זה מה שגורם 
לו להיות כה מעניין ומלא רבדים, אחר.

אני תוהה אם אפשר לבקר בברלין, אחרת.
בלי משא השואה, בלי עולם האסוציאציות שכל כך מכביד עלי.  
"כוח האומה הוא בזיכרונה – זה מותר האדם. ואם אנו רוצים לחיות, ואם אנו רוצים ושואפים לצוות את החיים לבנינו,
אם אנו מאמינים שהוטל עלינו צו לסלול דרך אל העתיד,
הרי עלינו ראשית כל לא לשכוח ולרשום"
אמר פרופסור בן-ציון דינור לעיתון "ידיעות יד ושם" בשנת 1956.
לזכור, ללמוד ולא לשכוח, לא רק בעבור העם היהודי,
כי אם בעבור כל האנושות כולה. 
ולא, עבורי, ברלין היא לא רק בירה אירופאית,
אלא היא מסע אל שורש הרשע,
לתקופה האפלה ביותר שידע העם שלי.

אז מה עשיתי שם? המלצות וסיפורים בפוסט הבא עלינו לטובה,
איך אקרא לו? טרם החלטתי אולי ׳בסוף, דרכתי שם׳...

Wednesday, November 28, 2012

שנות השמונים התעופפו להן כמו הקוקו שלי ברוח



בחוץ לכולם היה שיער נפוח עם תלתלים ופן בפוני,
חותלות, טייץ וחולצות שק,
גזורות בצוואר, וחושפות כתף עירומה ויפה.
מסביבי, האזינו למוזיקה של מייקל ג׳קסון ו air supply
ניל יאנג ו big in japan ,
ובסופישבוע ביקרו בקולנוע דן.
שנות השמונים שהיו ואינם, נוף ילדותי, אוירת נעורי.
שנות השמונים עברו עלי בתוך חממה.
סיפור מסגרת עוטף סיפור קטן.

את שנות העשרה שלי חוויתי בתוך בועה קטנטנה,
קן רמת יוסף בבת ים.
חולצה כחולה, שרוך אדום,
פעמיים בשבוע פעולה,
ועוד פעם הרקדה,
׳הרועה הקטנה׳, ׳אנשי הגשם׳ ו׳הורה ממטרה׳.
ערבי שירה בציבור,
׳חולצה כחולה והיא עולה׳,
ערב סרט,
טקס ליום השואה וטקס ליום הזיכרון,
וגולת הכותרת, ׳חג המעלות׳.
חידון שנתי על ערכים ועקרונות,
שגם אם תעירו אותי באמצע הלילה אפליא לזכור,
׳לעבודה, להגנה ולשלום׳
׳ציונות, דמוקרטיה ושוויון׳.
ויכוחים אל תוך הלילה על כן או לא נסיגה מלבנון....
(אז עוד לא ידענו שעם השנים, יתחלף שמה
של המלחמה של דורינו למלחמת לבנון הראשונה,
ואח"כ עוד תבואנה שתי אינתפיאדות ואינספור מבצעים עם שמות רציניים ומלחמת לבנון השניה, שתפחיד כהוגן את כל האומה.)

מסיבת פורים הוללת,
קיץ בקייצת,
מעפילים, חומה ומגדל,
טיול יפהיפה למדבר יהודה,
קומציזים בחוף הים,
קורס מד״צים,
אהבות ראשונות,
אכזבות,
ידיים נוגעות,
לב פועם ומתרגש,
אופנה ייחודית לבני הקן, כמו סימן היכר,
שרוואל, סווטשירט בלוי עם הדפס סמל התנועה,
מוקסינים בחורף וסנדלים בקיץ עם בהונות חשופים
ומכנסיים קצרצרים (אח, היו זמנים!)
ג׳ינס עם חולצה לבנה לטקסים ונעלי בובה,
למראה ׳מושקע׳ ו׳חגיגי׳.

ימי נקיון,
פרידות משכבות שעזבו והתגייסו,
׳היה לי חבר, היה לי אח׳,
טעויות מצערות של נעורים,
משובות מבדרות של מתבגרים,
טוב ורוע של ילדים.
קומונה עם קומנרים חדשים,
(היי, יש אחד חתיך;-)
מריבות עם השכן, שגר בסמוך וכל פעם שהוטרדה מנוחתו, 
הבטיח בהן צדק ש׳ישרוף את המועדון׳.
׳היידה שמש, היידה ים, היידה יופי לבת ים...
רמת יוסף, בת ים הוא הקן הכי טוב בעולם...׳
קהילה, בית, חברות.
חלפו שנים, גמעתי מרחקים, 
הקן, שהיה פעם מרכז חיי,
התרחק ונשכח,
וגם הזכרון, הולך ודוהה.
מדי כמה שנים, בביקורי מולדת, 
נושאות אותי רגלי לשכונה הקטנטנה
ואל הקן, שהייתי מגיעה אליו בנעורי, ללא נשימה ובריצה.
עם השנים, נוספו שם מבנים, ונבנה קיר אקוסטי, שיפריד מהכביש. אותו כביש שבילדותי נראה כמו שדה חול עצום, ששמש למשחק שני דגלים, נקרא היום, נתיבי אילון דרום, 
ומככב בכל דיווחי התנועה והחדשות.

שינה פניו הקן הקטן, וגם אני השתנתי וחברי.
שנות השמונים התעופפו להן ואינן,
ואנחנו כבר באלף אחר,
בסיפור חדש ובמקום מרוחק.
אבל אני עדיין אוהבת ׳שירי תנועה׳,
יעידו למבוכתם, בן זוגי וילדי.
מאמינה גדולה בדמוקרטיה ושויון
מתפללת שיבוא שלום.
ולפני כשנה, נקלעתי במקרה להרקדה,
רגלי הובילו אותי מעצמם וליבי פעם בחוזקה,
כאילו לא עברו למעלה מעשרים שנה.
׳עלה והגשם׳
׳עלה נעלה׳,
ברכת התנועה לכולכם חברי.



Thursday, November 22, 2012

סתיו בחלוני



 
שלכת בצבעי אש, צהוב, אדום וכתום בוהק.
דלעות בשלל גדלים וצורות,
מחוספסות, חלקות, מצולקות, כעורות.
טפטוף של גשם ראשון
והתכנסות במעיל חם וארוך.
מגפיים נוקשות, צעיפים, כובעים,
מרק מהביל, סרט במזג סגריר.
התכרבלות בבוקרו של יום,
העונה הזאת כולה משפחתיות וחום,
העונה הזאת כולה ביתיות ו home sweet home.
הסתיו הזה על אף שהתמהמה,
נוקש עתה בחלוני.

 
וכך בבוקרו של יום ראשון, יצאנו לטיול עונתי,
חמושים במגפיים (לא מפאת הגשם, כי אם מפאת הבוץ) כפפות (לא מפאת הקור, כי אם מפאת הקוץ...), וסלים. טיפסנו במעלה הskyline, בדרכנו לקטיף ערמונים. השמש ניצנצה בין העצים, השלכת האירה לנו פנים. הילדים, נחושים למלא את סליהם באגוזים, היו בעננים. 
ואנחנו, התענגו בחמימות על חבורה איכותית, סנדויצ׳ונים גורמיה,
ומזג אויר סתוי נפלא.


 
 
אחרי קטיף מוצלח, ותשלום לפי משקל, 
לא לפני שהעמסנו גם מחבת מתאים, ודבש מכוורות מקומי.
המשכנו ל Stanford University
ידענו שמדובר במעוז החוכמה, 
אבל לא ידענו שזוהי פנינה.
חפש את המטמון, בהנחיית הילדים בגן הפסלים, פפואה ניו גיני, לומדים ומשכילים על תרבות רחוקה, 
תוך כדי הנחיות נלהבות של ׳חם/קר׳.
טיול אופניים במקווה מים, אגם לגוניטה, 
וחוזרים לבית חמים, לארוחה מאוד מאוד עונתית. מרקים, קדרות בשר, וסלטים אנינים במיוחד. 
באח המבערת, יתפוצצו להם הערמונים.
והמארח יגיש לכולנו משקה שיכר חם, כדי שנכנס לאוירה.

 
 
זהו יקירי, הסתיו נוקש עתה בחלוני, 
כמו אורח, הביא תשורות ומזכרות, 
למחזוריות של הטבע, לצמאון של כולנו
ללגום לרוויה מרק חם, או זמן רגוע,
של שקט ושלווה.
וכמה אנחנו ברי מזל על חברותא טובה,
על חום ומשפחה, על אמא אדמה ופירות העונה,
שתמשך השיגרה המבורכת, כאן ושם,
ונאמר, אמן ותודה.
חג הודיה שמח!
 

Thursday, November 15, 2012

ליבי במזרח



ואנוכי בסוף מערב,
כתב את זה מזמן, ר' יהודה הלוי.
איך כותבים פוסט שבועי,
כשתושבי הדרום יושבים במקלטים?
איך מחברים מילים למשפטים ובאילו תמונות לבחור,
כשהלב רואה חדשות ורוצה לבכות?
השבוע, בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לכתוב,
רציתי לקחת הפסקה.
אתנחתא.
לשתוק.

אין לי שום דבר חכם להגיד,
שום מליצה, שום מילת עידוד או נחמה.
נהפוך הוא, אני מרגישה נביאת זעם בעירי,
וחוששת, שעוד צפויים למולדתי ימים קשים.
׳היונה הלבנה כבר זקנה׳, אמר יהונתן גפן
כבר לפני שלושים שנה, יכול להיות שהיא מתה מאז?
צר לי שאיבדנו שליטה, צר לי על החיים בצל אזעקה,
צר לי על ילד קטן שישן מפוחד, 
צר לי ששוב השתבשה השיגרה.
צר לי שישובי הדרום, הפכו בן לילה, לחזית במלחמה,
צר לי על ההרס והחורבן, 
ומביך לי, כמו תמיד בימים קשים, לכתוב את הפוסט הזה מכאן.
(כן, ללא ספק, קללת היורדים, מגיע לנו.)
כל כך רציתי לכתוב פוסט ציורי ומרומם נפש,
לתאר מקום קסום, לספר על תובנה, מחשבה,
לפזר חום ואהבה, ולא, לא באה לי שום הארה.
אז סלחו לי יקירי על הפוסט המדוכדך והקודרני,
והצטרפו אלי בתפילה לימים טובים,
׳עוד יבוא שלום עלינו׳,
בזה אנחנו חייבים להאמין.

Thursday, November 8, 2012

San Luis Obispo





אנחנו פותחות את היום נמרצות, השמים כחולים,
ההרים מסביבנו מוריקים, הדרך נפרשת ומתגלה לעיננו,
במלוא הדרה, הלב שלי מזמר ושר, אני שמחה.
תשע נשים, כמעט תשע שנות חברות.
חברות נינוחה, מעשירה, לא מלחיצה, לא צפופה.
תשע נשים שונות זאת מזאת, 
ויחד עם זאת מאוד דומות.
הMNO שלנו נפגש אחת לכמה זמן, סביב ימי הולדת, חגים ועניינים משותפים.
לעיתים, חולפים שבועות ארוכים בטרם נתראה. 
אבל איכשהו, כשאנחנו סופסוף מוצאות זמן להיפגש,
מתקיימת אוירה נפלאה של פתיחות, כנות, שונות והכלה.
אחת לשנה, אנחנו משתדלות,
להחליף תמונת נוף. 

וכך, אנחנו מבלות שלושה ימים קסומים לחוף הים,
צועדות במרץ, מבשלות, אוכלות, מנהלות שיחות נפש,
ועוד כוס יין, טבילה בג׳קוזי, ריכול קל, ושוב,
שיחה פילוסופית ברומו של עולם.
וביום השני, Betn מפתיעה אותנו ביום טיול מאורגן.
סיור הסטורי קולינרי בSan Luis Obispo השכנה.
אנחנו משכימות קום ונפגשות עם יול המדריך,
ליום עתיר קלוריות וסיפורים.
את הסיור הנפלא, אפשר להזמין דרך Central Coast Food Tours
יול פוגש אותנו בMama Ganach Chocolates
בחנות שוקולד בוטיק קטנטנה, עמוסה בחפצי אמנות,
תמונות ויצירה. אנחנו מתישבות על ספת וינטאג׳ ישנה,
ונהנות ממילק שייק נפלא, טועמות שוקולד איכותי,
אורגני ואנין, לומדות על פולי הקקאו של מונטסומה,
על החמדנות של קורטז, ומתמכרות לחום המתוק המספק.

ב Jaffa Mediterranean cafe , אני מרגישה בבית.
עדנאן מכבד אותנו בפלאפל מקומי שוארמה, חומוס, טחינה וסלט ערבי. הוא מתלהב מהמולדת המשותפת לשנינו, מספר לי שנולד בנצרת, שמשנות השבעים הוא כאן. הוא מהלל ומשבח את מירי, השפית של המקום,
יהודיה מרמת הגולן ויד ימינו. 
עכשיו תגידו אתם, אם זה לא שלום? 
ואם כבר בשלום עסקינן, המקום הבא, כולו נשען על עצי הזית וסגולותיו,
We Olive. לחנות הנפלאה הזאת התוודעתי לראשונה לפני מספר שנים,
אז הייתה רק אחת בPaso Robles הרחוקה. היום, יש כבר שבע חנויות של We Olive, ועוד היד נטויה, חוויה חד פעמית של אנינות ובריאות.  
אני יוצאת מגדרי, טועמת מינים רבים של שמן זית הישר מהכוסית, מסתבר, שזה מאוד בריא.לומדת על סוגי כבישה, ומצטיידת לשנה שלמה,
שמן זית ובלסמיק בטעם אפרסק, קרקרים וטפנד.
עכשיו, אני רק רוצה כבר לארח, ולחלוק את הטעם והריח.

אנחנו מתרשמות מרחובות העיר, מציצות על בית הקולנוע,
בסגנון ארט דקו משנות הארבעים.
מתלהבות משעון רחוב, שמבקש אותנו, 
'spend time with those you love'
ואני מרגישה, שזה מה שאני עושה, ממש עכשיו.
אנחנו עומדות בקרן הרחוב, ומתפעלות מסגנונות הארכיטקטונים שונים ומרשימים מאוד, ממבני אבן אדומים בסגנון החוף המזרחי, ארט דקו וגם כאלה פוסט מודרנים. אקלקטיקה, שונות, הרמוניה מסביב, זה בדיוק מה שצובע לכולנו את החיים.

יול מוביל אותנו עם סיפורים רבים לתחנה הבאה, ושם ממתינה לנו הפתעה.
Black Sheep Bar & Grill , המקום, בבעלות צרפתיה אנינה,
שטוענת שהיא הייתה הכיבשה השחורה במשפחתה.
לך תבין, מה זאת השראה:-)
אנחנו מתפנקות בכוס בירה מקומית, על כסאות בר מוגבהים,
בפטיו אחורי, עם קירות brick אדומים,
נהנות מ mac & cheese מאפה בית איכותי.
ולקינוח, יול שולף לכבודינו מסטיק בזוקה. באפי, מדגדג הזכרון והריח, כמו רמז אפי מפענח. והמדריך הנלהב מוליך אותנו אחר כבוד, למקום בהחלט לא מעורר תיאבון.
רחוב קטנטן וריחני, מקושט במליוני מסטיקים ישנים.....
מודבקים על קירות רחוב, בשלל צבעים וצורות.

ועכשיו לMission היפה, שנבנה ב1772 על ידי המסיונר Father Serra 
אנחנו מקשיבים להיסטוריה מקומית, ויוצאים לפטיו לבדוק את הפעמונים,
באר מים, adobe bricks, קשתות, גג רעפים אדום,
אכן, מסיון, לפי כל ההגדרות.
ומשם לפגישה עם ג׳ון, מ Alegria , לטעימות של יינות.
לומדים על יין מספרד ופורטוגל, לצד, פלטת גבינות וזיתים נ פ ל א ה!
כטוב ליבינו ביין, אנחנו מתפתות לרכוש יין איכותי במחיר הגיוני,
קעריות קרמיקה של אמנית מקומית ואגוזים מסוכרים ומומלחים,
שג׳ון מדגיש שזה הולך נפלא כמעט עם כל תפריט וכל הגשה.
בר יין מודרני מדליק במיוחד, עם גבינות שעשו דרכן מאירופה הרחוקה,
מוסיקה ברזילאית מתנגנת ברקע,
וכולנו בהחלט ברגע.
עוצרות לתמונה, פשוט כדי לנצור לתמיד את החוויה.
ומיד ביציאה, נתקלות במשתלה קטנטנה, שמוכרת ללא רווח, תוצרת ירוקה של פגועי נפש. פרחים בשלל צבעים, מסלעות ופכפוך מים, שמשובב את הלב והעין. ועוד חנות מתוקה trio, לבגדים ואביזרי בית ואופנה במחירי סוף עונה, לוק של Antropologie , עיצובים מפתיעים,
וואו, כמה החיים יפים!
קינוח אלוהי של שוקולד ואגוזים, נאכל בפטיו הקטן, הנסתר מן העין של Luna Red, כסאות אדומים מתריסים, אנחנו נפרדות לשלום מהמדריך יודע הכל. הסיור, אמור היה להיערך כשלוש שעות, אבל יול, התרשם מהחבורה התוססת, משמחת החיים המדבקת, חמש שעות בילינו במחיצתו, טועמים ולוגמים ידע וחויות.

בדרך לאוטו, אנחנו נעצרות שוב לעוד חנות נהדרת, French Quarter
ואף אחת באמת לא צריכה כלום,
ושוב מתחדשות, כי כמו שרותי תמיד אומרת,
׳להשאיר בחנות, עולה יותר...׳, אני משכנעת את עצמי ומתרצת,
בעוד המוכרת אורזת.
אנחנו חולפות ללא עצירה על פני חנויות נפלאות,
מאפיה עם טעם של עוד, Splash Cafe, ועוד מלון קטנטן,
שהתאכסנו בו מזמן, Petit Soliel, צבוע כולו בכחול וצהוב בוהק.
כן, יש כאן בהחלט ניחוח צרפתי במבטא זרוק ומקומי.

ושוב לחוף הנפלא של Morro Bay היפה,
צועדות במרץ, מנופפות לדולפינים לשלום,
שוטפות עיניים בגולשים חטובי כתפיים,
נושמות אויר הרים, מתענגות על אחוות נשים.
ואני חושבת לעצמי, בשנה שעברה, לימדו אותי הבנות,
לקחת סיכונים, לבחור קצת אחרת מהדרך שלי.
הפעם, אני מאמצת בחום רב את דבריה של 
Cheryl ומבטיחה לעצמי בשנה הקרובה,
לעשות יותר ממה שעושה לי טוב ופחות ממה שעושה לי לא.
איכשהו, אני תמיד חוזרת עם סל תבונה,
רגועה ויפה, אחרי זמן בצוותא
עם הנשים הכי חכמות בעולם.

Thursday, November 1, 2012

החיים הם רצף של תקלות



כך א׳ נוהג לשנן לי השכם וערב,
כשאני מתלוננת, על תקר בגלגל, על איחור של השרברב,
על מחלות ילדים ושאר תלאות החיים.
החיים, הם אכן רצף של תקלות
אבל גם רצף של אירועים שמחים,
רגעים מרגשים, זמנים טובים, חוויות,
טיולים, אהבות, דברים טובים.
זה כמעט לא אנושי, לא להתבאס מתקלה,
ואני מודה ומתוודה, שאני חוטאת גם בזה
ולא רק בכתיבה.



בתקלה האחרונה שאירעה לי, 
ביוב סתום ומערכת ניקוז לא מתפקדת, 
עולה על גדותיה עם ריח בהתאם ומראה לא מלבב,
בבוקר חנוכה, כשבו בערב, מסיבה רבת משתתפים מתוכננת....אולי זה בזכות השפעת ברזיל דאז,
מצב הרוח המרומם והחיוך העמיד,
אינני יודעת איך זה קרה ומה הסיבה,
אבל בפעם הראשונה בחיי, הצלחתי לפתור את הבעיה,
בלי הכעס, העצבים, התלונות, 
וכל אותם שותפים טבעיים לתקלות.
בחרתי, להתרכז במסיבה, באורחים, בתוכנית, באוכל, בשמחה.
וראה זה פלא, זה עבד.
בעזרת שרברב מיומן, 
הסדר בא על מקומו בשלום,
ואנחנו, התפננו בערב לחגוג.




תזכורת קלה, לעובדה, שהחיים הם אכן רצף של תקלות.
אבל אם אנחנו נכנעים לכך או לא,
זה כבר בשליטתינו ואחריותינו המלאה. 
ועכשיו משימה לקהל הרחב, 
(בין המשתתפים האמיצים, יוגרלו קפה ועוגה;-)
מי מתנדב להזכיר לי את הכלל בתקלה הבאה?

אה, ושויץ קטנטן...את הקינוחים הצבעוניים, הכנתי במו ידי, הם עונים על קרטריון שרון, פשוטים, מהירים ומרשימים המון, מי רוצה את המתכון?