J'aime, J'aime la Vie!

 

את הנסיעה הזאת התחלנו ברגל שמאל,

עם וירוס, כאבי בטן, טיסה מאוד, מאוד מוקדמת.

בריצה לטיסת המשך, שכמעט פוספסה.

והשוס, המזוודות, לא הגיעו בזמן.

חכו, זה עוד לא הכל, תקלת שרברבות בערב הראשון, מנעה מאיתנו מקלחת חמה,
כרטיס האשראי נגנב,

והאוטו השכור נדפק, יום לפני ההחזרה.

יום לתוך החופשה, כבר הבנתי, שנופי פרובאנס,

הגבעות המוריקות, הלבנדר הסגול, עצי הזית והחמניות, הבניה באבן, גגות הרעפים, העיירות העתיקות, השווקים והאוכל המשובח,

משכיחים ממני את התקלות, הזוטות והמחלות.

ואם כבר, להיתקע בלי מזוודות, אין כמו צרפת, 

להשלמת קניות.

את היום ראשון, הקדשנו לסיור ברחובות Nice העתיקה.

ערכנו קניות לימים בלי מזוודות.

הבנות הצטיידו בשמלות מ 'Le petit bateau'

אני הופתעתי לגלות שיש להן מחלקה גם לנשים בוגרות. 

ומשם, יצאנו לכיוון פרובאנס היפה.

את הרדיו כיוונו ל radio nostalgie,  

שינעים לנו את הזמן עם שירים ישנים צרפתיים או מצורפתים.

כעבור כשלוש שעות, נחתנו בוילה מקומית
  Beaumettes צנועה על אמת.

עוד עצירה קטנה בPatisserie, Boucherie , Fromagerie

לארוחה דשנה בחצר זרועת כוכבים,

עדיף בהחלט על כל מסעדה. בליווי יין מ Rhone,

שהוא טעים באופן מפתיע וגם זול באופן עוד יותר מפתיע. 

ארוחות ערב ובקרים לנעימת צרצרים, 

לרישרוש העצים וצחוק ילדים.

    

את היום שני, אנחנו פותחים  ב Gordes,

כפר טיפוסי עם חנויות סלים, מפות צבעוניות, סבונים ולבנדר.

מכל סמטה צבעונית, נשקף מראה מלבב, לעמק,
לשדות חרושים, ריח אדמה ומאפים נישא באויר. 

!Oh la campagne, j'adore 

בכיכר, בארמון מימי הביניים, תערוכות של אמנים מקומיים.

ובערב, מתקיימים כאן סיורים מודרכים.

משם ל Avignon לעיר העתיקה.  

מקום מושב האפיפיורים בימים חשוכים.

כיום, מתקיים בכל קיץ, 

פסטיבל לאומניות הבימה, תיאטרון, קונצרטים ומחול.

העיר מלאה בכרזות, הופעות רחוב, תחפושות, פרסומות,

שחקנים מקדמים את הצגותיהם ברחובות.

אוירת קרנבל שמפיחה חיים בעיר עתיקה וקודרת קימעה.

Avignon ידועה ב׳גלות האפיפיורים׳,

ובקונפליקט שפקד את הכנסיה הנוצרית

במאה הארבע עשרה,עת בנדיקט ה- XII

וקלמנט ה- VII, בנו את הארמון הגדול,  משכן האפיפיורים.

העיר מוקפת חומה גדולה ומרשימה ומגדלים רבים מסביבה.

את גשר אויניון, כל ילד מכיר משיר הילדים,

Sur le pont d'Avignon en danse...',

מזמרים את השיר הידוע, וצופים אל הגשר המפורסם

 Pont St Benezet  שכבר חסר כמה מקשותיו,
אך עדיין מרשים במיוחד.

ועוד תצפית יפה מגן ירוק ומרובע, 

ממשיכים בסמטאות הציוריות של העירה,

למרכז, לכיכר, עם קרוסלה צבעונית ובית אופרה מפואר במיוחד.

עוצרים לארוחת צהריים אורגנית וטעימה,

Tartine, Jambon et formages avec de vin

את היום הבא, נפתח בCavaillon

בית כנסת מימי הביניים, נסתר מן העין,

חזיתו מוחבאת, אך בתוכו בארוק בוהק.

יהודי צרפת אומנם גורשו מן המדינה במאות ה14-13, אך מסתבר שיהדות פרובאנס, שכללה ארבע עיירות, המשיכה בחסות האפיפיור, עוד שנים רבות באיזור לחיות ובטוב, לקיים חיי קהילה משגשגים, ליצור, תרבות והגות יהודית. במקום, שערי נצחון  מהתקופה הרומית, בתי קפה וחנויות.

 L'Isle sur la Sorgue ,היא התחנה הבאה, על גדות הנחל, יושבת עיירה, תחנות הידרואליות מייצרות חשמל, גשרים, חנויות עתיקות, בתי קפה ומסעדות,

אפשר לשכשך רגליים במים, להנות מגלידה טובה,
 Louis.! Oh, La belle vie

בערב, יהנו הילדים מקרקס נודד, כמו בסיפורים.

קרקס משפחתי הגיע לעיר, קרקס נוודים, גמל, נחש, אקרובטיקה, קרקס מיוחד, מהזן שהולך ונכחד.

את הבוקר פתחנו בSaint Rémy de Provance , 

הדרך מלבבת וארוכה, רצופה בשדרות עצים רחבי צמרת. לעירה מופלאה זאת, אנחנו מגיעים ליום שוק צבעוני במיוחד.

הסמטאות מלאות בתוצרת מקומית, סבונים, לבנדר, מפות ובדים פרובאנסים, יין מקומי, שמן זית, ממרחי זיתים, כיכרות גבינה, נקניקים, ריבות, במרקחת ביתית, ודבש, ובכניסה, סלים קלועים בשלל צבעים וגדלים, ויש גם אופנה מקומית, תכשיטים, פרחים.

מסעדות קטנות, קרפריות, וגלידה, מצוינת,

שאנחנו זוכרים עוד מאמש, Louis, חובה לטעום!

זמרת בשמלה מנוקדת וכובע קש,

שרה בצרפתית ובאנגלית עם מבטא,

ומכניסה אותנו לאווירה, אנחנו מוחים כפיים,

ומצטרפים לקריאות הקהל המתאסף,

encore, encore...עוד, עוד!  

המקום ידוע בSt Paul de Mausole, מנזר,

שהיה לבית חולים לחולי נפש,

ואן גוך בילה כאן את שארית ימיו.

משם לעוד פנינה יפה, 

Les Baux de Provance, עירה עוצרת נשימה על צלע הר.

יש בה טירה יפה במיוחד. Château de Baux de Provance ,

בה מתקיימים, קרבות אבירים, וירידי רנסנס בסופי שבוע.

תערוכת צילומים בשחור לבן של גרייס קלי ובית מונקו השכנה.  

ומשם לחויה חד פעמית,  Carrières de Lumières 

גולת הכותרת של היום,

חזיון אורקולי מרהיב של יצירות ואן גוך וגוגן בתוך מחצבה מרשימה.

חויה על חושית של אור וצל, צבע ומוסיקה,

אנחנו נכנסים  לנו לתוך היצירות,

הקטנות פוצחות במחול ואנחנו משחקים עם צלליות על קירות,

א׳ מתקשה לצלם, ומתעקש, שהיה צריך להביא מצלמה שוה,

ואני מתענגת על הרגע והחוויה.

היום החמישי, היה מרגש ביותר, ולכך נדרש הסבר.

העילה לנסיעה, יום הולדת תשעים, הקרב ובא לדודתי

מ Canet Plage, דודה ג׳ולי,

אוטודידקטית, חובבת ספר, אשת חינוך, עיתונאית, מרצה 

וחברת מועצת העיר, דמות מעוררת השראה.

אוטוטו, ימלאו לה תשעים, כבר קשה לה ללכת,

מכשיר שמיעה על אוזנה, וגם הראיה, כבר לא מה שהייתה....

ובכל זאת, היא מתבוננת על עולמינו במשקפיים ורודות,

מצביעה על עצי דקל, פסל ופרחים בגינה,

ואומרת לי בצרפתית רהוטה, 'C'est fait moi plesuiur...'

זה גורם לי עונג.... 

מפגש מרגש עד מאוד עם בני משפחה קרובים רחוקים,

הפך מיד ל'חיים שכאלה׳, בדיחות וצחוקים, אבל גם,

קצת פילוסופית חיים. 

שאלתי את דודתי, שחוותה מלחמת עולם,

ומלחמת אזרחים מתחת לאף, 

מהו הערך הכי חשוב לחיים, לדעתה.

בלי להסס, ובחדות מחשבה, ענתה לי הקשישה,

׳לדעת לשמוח, ולחגוג את מה שיש...

 je t'aime ', אני עונה לה עם המון כוונה,

ומקוה שזאת לא הפעם האחרונה. 

הדרך חזרה תעבור עלינו בהרהורים ובתוגה.

את היום הבא נפתח ב Roussillon או מה שנזכור כעיר האדומה,

אבן חמרה, עוד עיר על צלע הר, נוף נשקף מטרסה,

כנסיה בת המאה אחת עשרה לספירה ותיירים בכל פינה. 

ל Arles , נגיע פעמיים. העיר היפה,

בה חלקו ואן גוך וגוגן דירה, לפני המריבה,
שהסתיימה באוזן חסרה.
העיר מלאה במוזיאונים, וארכיטקטורה מימי רומא העתיקה,

ימי הביניים והרנסנס. באמפיתאטרון הרומי, Arènes ,

שנבנה על ידי אדריאנוס במאה הראשונה לספירה.

התקיימו בעבר קרבות גלדיאטורים והיום, למרבה הצער,קרבות שוורים, כמו בסרטים.

פעמיים בשנה, בספטמבר ואפריל, קורידה בסגנון ספרדי.ובמהלך השנה, בימי רביעי ושישי בסגנון צרפתי. נטול דם.

על הטריבונות, האספסוף מריע, השוורים נוגחים, השחקנים בורחים. בידור, מהרמה הנמוכה ביותר, שעשוע להמון. 

וא׳ מצטרף לחגיגה ומבסוט מאוד.

על יד, בתיאטרון הרומי העתיק, Théâtre Antique

מתקיימים קונצרטים מדי ערב בפסטיבל קיץ,

מוסיקת עולם וגם אבישי כהן מנגן כאן להנאת כולם.

מכאן בדרכים כפריות, שדות לבנדר רחבים,

חמניות אינסופיות, עצי זית, דבורים וכוורות, גלילי חציר. העין אינה יודעת שובע, נוף מעורר השראה, נראה כאילו פסענו לתוך תמונות האימפרסיוניסטים לזמן מה.

היום הבא, הוא ׳יום עופרה׳, מעצבת בת העמק לשעבר,שמיקמה כאן את ביתה, בטוב טעם ואהבה,

העניקה לנו המלצות של מקומיים יודעי דבר.

את היום פתחנו ב Riez, בשוק למשכימי קום,

הצטיידנו בבגטים טריים, ממרחי זיתים, גבינות,

נקניקים ועגבניות מיובשות, עם מפה פרובאנסלית יפה, כדי לערוך פיקניק בתחנה הבאה.

 Moustiers Sté Marie  עיירה יפה ובראשה כנסיה,

 Notre Dame de Beauvoir,
סמטאות  atelier של כלי חרסינה לבנים מצוירים,
ויש פה גם נפח זכוכית.

נחל שוצף בלב העירה, מפלי מים קטנים,

תריסים בשלל צבעים עם אדניות פרחי גרניום

משתפלים, עצי זית, נוף מושלם לפיקניק קטן.

משם לGorges Du Verdon,
גרנד קניון צרפתי, כדברי יוחאי.

ואני מסכימה, שכל תיאור נוף שלי, יחטא לחוויה.

קניון עצום, עם נהר ואגם, 

במי טורקיז מנצנצים, הילדים עם הגברים,

בסירת פדלים ב Lac de Sainte Croix,

מריעים למי שקופץ מהגשר, 

משם בדרך העולה לערוץ הקניון,

לכיוון Nice, טועמים קצת מדרך נפוליאון.

  

מקנחים את הטיול היפה הזה, בריביירה הצרפתית,

שכבר מזמן איבדה מהשיק והסטייל, 

שהיה לה בשפע בשנות השבעים,

הודות לניקולא, חבר מקומי, אנחנו לא נופלים במלכודות תיירים,

מתמקמים ב Eze ומכאן, יוצאים לטייל.

Roquebrune Cap Martin ,לדובדבן הזה,

הגענו בזכות בני בכורי, כבר מזמן, הוא תיר טוב ממני,

וגם צלם מתחרה ראוי לאביו.

מסתבר שלא רק בני בכורי ידע את הפנינה,

מבקרים רבים פקדו את הכפר הקטן,

בינהם, אשת נפוליאון, המלכה ויקטוריה, צ׳רצ׳יל,

קוקו שאנל וקורבסיה, 

ומה שטוב עבורם, בהחלט טוב עבורי.

על ראש גבעה, עירה עתיקה,חופי התכלת Cote d'Azur,
והרביירה הצרפתית, נגלים מכל סמטה.

טירה מהמאה עשירית לספירה חולשת על נוף מרהיב,

עץ זית בן אלף שנה, עם שורשיו נטועות עמוק באדמה,

מקום נפלא לתמונה. 

דלתות צבעוניות, קשתות אבן, חלונות מעוטרים בצמחיה צבעונית,

בוגנוילות משתפכות וגרניום באדניות.
חתול שמן שרוע בכניסה לבית, מתפנק, מתלקק, נוהם לעברינו.

באחת הסמטאות, בatelier קטן, פגשנו פסל בעץ מוכשר.

בן שמונים האיש הנחמד, שמוליך אותנו פנימה,

ומספר באריכות על עבודתו וחייו.

בעץ זית, כחומר בית היוצר, אב ובת מפסלים בצוותא.

קערות הגשה, פלטות גבינות כמו גם פסלים מתוחכמים מאוד.

קצת לפני שנפרדים, הוא מספר שבקר בישראל,

בעיניים נוצצות מזכיר את ירושלים, ומאחל לישראל, שלום.

מבטיחים למסור ד״ש למולדת ויוצאים לדרך אחרת.

למונקו, הנסיכות המצועצעת אבל במפתיע, גם מלאת חן.

סבוב ברכבת בעיר העתיקה, בארמון,

במונטה קרלו,ב Casino  ו Hôtel de Paris,

התבוננות מלאת עניין בארכיטקטורה, בארוק,

רוקוקו ונאו קלסיקה מעורבת עם Baux Arts

בסגנונות בניה מגוונים, העין נשטפת בצבעוניות,

במרפסות מפורזלות ובקיטש מהסרטים,

ואם קצת קוראים את תולדות הנסיכות 

והרכילות המקומית, הרי לכם טלנובלה איכותית.

ועוד עצירה לרחצה בחוף Larvotto,

הנוף האנושי מעניין במיוחד,

ולא כולם מקפידים כאן על בגדי ים. 

בתי קפה, מסעדות, חנויות, מכוניות יקרות,

ושוב, La ménage , קרוסלה, בשביל הקטנה,

במחיר מופקע.

ביקור של שעת בין ערביים,

לראות שקיעה  בLe jardin exotique d'Eze ,

ללא ספק חלקת אלוהים! מרגישים על גג העולם,

גן בוטני משקיף למרינה, למים כחולים, לבתים מימי הביניים,

גגות רעפים, פסלים בכל פינה וקקטוסים.

ואנחנו בצ׳ופצ׳יק של ה château, ואם מתמזל המזל,

אפשר לשמוע כאן קונצרט, בטבע מושלם.

מדגימה לילדים, עקרונות הגנה של עיר ימי ביניימית טיפוסית, חומות, מגדלי שמירה, 

חרכי יריה, שערים, חפיר.

ועוד כנסיה, עם שעון כחול, מצלצל בקול.

זהו, נגמר הטיול, 

אנחנו מתיישבים לארוחה ב Le nid d'Aigle,

ושומעים בפעם האלף מסבא אלברט את אותן הבדיחות והסיפורים, אבל אולי זה מה שעושה אותם כל כך משעשעים. מחזיקים את הבטן בצחוק גדול,

ועם דמעות צחוק, נפרדים לשלום.

אף אחד לא קם

לפני מספר חודשים, שידלה אותי שרון לקרוא ספר של דן אריאלי.

ועוד הפליאה לעשות, וסחבה אותי עימה להרצאה שלו.

שרון יקרה, הפוסט הזה מוקדש לך בהערכה!

עכשיו, שתבינו, אני אוהבת לקרוא משחר נעורי, 

גומעת ספרים בלי הכרה.

אבל הג׳אנר הזה, של ספרי מדע ופילוסופיה, 

לא נמנה על מה שאני קוראת, ׳ספרות יפה׳,

ובכל זאת, שרון לחצה.

אז קראתי, נהנתי, ומאז שמעתי עוד שלוש הרצאות של האיש המרשים.

לא רוצה להרוס את חויית הקריאה, או האזנה להרצאה של אריאלי,

לא תמצאו כאן ׳ספוילרים׳, מהסוג הזה. (לשם כך, המציאו את TED)

אבל בהרצאה האחרונה, בה נכחנו לפני מספר שבועות, סביב ההוצאה של דן את ספרו

"The (Honest) Truth About Dishonesty"

דנה, בחוסר היושר שלנו כבני אדם, ואיך כולם משקרים , כ ו ל ם!

בדרך החוצה, מההרצאה, שהייתה חריפה, משעשעת ומצחיקה. 

נעצרתי לדבר עם חברים,

מיד הדגמנו יחדיו את התיאוריה של אריאלי על דיאטות ובכלל,

וגיליתי לשמחתי כי רבה, שגם בעניין הזה, כולם משקרים! כן, כולם.

שקר קטן או שקר לבן, הכל עניין של הגדרה.  

להלן, מבחן יושר קצר, 

שיקום מי שלא שקר בענייני דיאטה מעולם...!

שיקום, מי שלא הוריד ממשקלו במהלך שיחה עם חברים, 

או בעת מילוי טפסים.

שיקום, מי שנשקל רק בבוקר.

שיקום, מי שנשקל עירום ועריה.

שיקום, מי שנשקל לבוש, אבל מיד הוריד מהתוצאה, את הג׳ינס וחישבו כאילו היה מעיל פרוה, שיקום!

שיקום, מי שנשקל רק אחרי פעולת מעיים ארוכה.

שיקום, מי שנשקל פעמיים, כשהשקלול לא לרוחו.

שתקום, כל מי שטוענת, ׳אני, אני לא אוכלת...׳, 

אבל בד׳ אמותיה, היא טוחנת...

שיקום, מי ש׳חטא׳ בדיאטה,
והבטיח, שמחר יום חדש,
אבל למחרת, הוסיף חטא על פשע, 

וקנח בעוגה.(כולכם קמתם, אה?!),

שיקום, כל מי שחזר מחופשה,
ומצא שהתחנה הראשונה בבית, היא המשקל.

שיקום, כל מי שמכניס את הבטן, 

וקופץ קפיצת קנגרו לתוך הג׳ינס.

שיקום, כל מי שמשקל היעד שלו זהה למשקלו בגיל הנעורים.

שיקום, מי ששלם עם מראהו, שלא מתעסק בכך, 

שלא עשה דיאטה מעולם.

שיקום כל מי שרזה ומכריז, 

שהוא אוכל כאוות נפשו.... זה ענין של מטבוליזם, נכון?!

שיקום, 

אף אחד לא קם?

הנה ההוכחה לתיזה של אריאלי,

שקרנים כולם!

אגב, אריאלי, כמו פליקס הארנב, מטייל לו בעולם,

ומרצה לעיתים דחופות, הנה המלצה להרצאה מעניינת מאוד.

פעמיים ירושלים

יום שוק, יום חמישי אחר הצהריים,

אנחנו נפגשים, טיפין, טיפין, כולם מגיעים.

נפגשים ב׳חוכמת הבורקס׳, שבלב שוק מחנה יהודה.

התכנסות בחצר קטנה, אחורית,  

על מגשי ירקות, חמוצים, בורקסים במגוון מילויים,

לימוננע קרה וקפה של אחרי ארוחה.

משם, נצא בקבוצה של חברים, 

שנבחרו באהבה, לסיור צבעוני וטעים במיוחד.

השוק תוסס וססגוני, יום חמישי,

וכולם נערכים לשבת המלכה.

דתיים לייט, לצד חרדים בלבוש שחור ומיוזע,

סבתות כפופות נושאות עגלה, צעירים מקומיים,

רוכלים צעקניים, תיירים ומשפחות ירושלמיות,

חתולי רחוב שבעים וזבובים, 

התכנסות שוקקת חיים.

גיל המדריך מוביל אותנו לסיור טעימות,

התחנה הראשונה כולה גבינה,
׳הגבינה של באשר׳.

בדקות הקרובות, נטעם מגוון סוגי גבינה,

נלמד להבחין בין גבינת עיזים ובקר,

נעמוד מקרוב על מרקמים וריחות,

נבחן עובשים, ונלמד, שגבינה,

לא מתקלקלת אלא רק משנה ריח וצורה,

וכך נולדת ׳גבינה חדשה׳. 

יודפת, מודי ורותי מטיידים, 

ובכן, תמיד טענתי, שהם אנינים.

משם ל׳ממלכת החלבה 1947׳,

עם תוקף תאריך, שכולנו נראה, 

שהחנות באה בימים.

חלבות במגוון טעמים וגוונים,

עם שוקולד חום ולבן, אגוזים ותמרים.

לומדים על מרקחת השומשום,

שעשתה את הדרך ממרוקו הרחוקה,

הישר לכאן. 

אריק מתלהב, ׳אילה, אפשר?׳,

הוא שואל, כמו ילד קטן מול דוכן ממתקים,

ולפני שמגיעה התשובה, 

הוא כבר אוחז בידו שקית הפתעה.

השוק עמוס ומלא, אנחנו מבחינים בשלט קטן,

רחוב האגס אחד, השפתיים מתחילות לזמר,

וגיל מתחיל לספר, על משפחת בנאי וההשראה לשירים, 

אחר כך ימשיך עם ׳היינו ילדים וזה היה מזמן, 

אני וסימון ומואיז הקטן׳.

לחומוס של רחמו,

ניגוב בסבוב עם פיתות טריות ישר מהתנור,

מציצים על המאפיה הגרוזינית שממול,

ורותי, אומרת שחייבים לטעום
כי גיל חובב הזכיר את המקום,

מודי מאשר, מבטיחים לחזור לעוד סבוב.

גיל ממשיך באגדות עיראקיות,
מתחקה אחרי שורש הסביח,

וקצת מייגע את כולם מסביב. 

אבל גיל אינו מרפה,
העיראקים מציתים את דמיון המדריך האשכנזי.

והוא לוקח אותנו להציץ בממלכת החאמרות.

בסצנה, כמו לקוחה מסרט, גברים בגיל העמידה,

משחקים שש - בש, בזוגות
ובעידודה של קבוצה,

ועל הקיר השיר על עזורה,

ושוב משפחת בנאי מצטרפת אל הסיור שלנו, 

כאורחת קרואה, ברוכה הבאה.

עוד עצירה, אצל עוזי אלי,

תימני שרוקח ומוכר מיצי פירות ואתרוגים,

ובטוח שיש לו תרופה לכל מחלה ומרגוע ללב דואב.

מיד הוא מצמיח לחבייר רעמת שיער,

מבטיח לפתור לחברים כמה בעיות גברא,

ואת האלרגיות שלי הוא מרפא בדקה.

הכל בחוש הומור ומבטא,
שמפיל את א׳ והחברים על הרצפה.

צחוק מתגלגל וחיוכים, 

חגי, צלם, שכולם יראו שאנחנו מבסוטים.

ואז, לפני שאנחנו נפרדים,

עוזי מגניב לי ׳צאטלע' תם,

עם תיאור של אישיותי על סמך ציור קטן.

אני די נרגשת ונדהמת, 

מראה לאיילת, והיא מאשרת.

על יד, ׳פסטה בסטה׳, פסטה  home made,

בשני סוגים עם רטבים מעולים,

וגם fish & chips, שנראה מאוד טעים, 

אבל אנחנו כבר מלאים.

מכאן נמשיך, לבוסתן ספרדי,

שכונת נחלאות, נטייל בסמטאות,

ושוב הבנאים יצטרפו, כאורחים קרואים מאוד,

יצחק נבון, לאה אבושדיד, איתמר לבית אב׳י

ועוד כמה סמך טיתים ידועים.

חצרות מאובקות, מלאות יבלית והזנחה,

מה שאורי קורא, ׳אותנטיות׳ בשמחה רבה.

חגי מנציח ומצלם ללא הפסקה, שרק אתן לו קרדיט והכרה;-)

רונית וניסים, נצמדים לתמונה,

ואיילת ועמית, מצאו להם יופי של דירה.

עוד עצירה עם ספורי סרק,
ובדיחות מיגעות של מדריך נלהב,

וערב יורד על העיר,

נפרדים לשלום עם חיבוקים ונשיקות,

לא לפני שאילה תלחש, ׳את רואה שם ממול, ׳המרציפן׳?  

זה הרוגלעך הכי טוב בעולם׳, הנה עוד טיפ חינם.

אבל אני לא יכולה להיפרד, עורכת עם אירה סבוב מזכרות, 

ושוב, כוס תה, מיני ארוחה, 

עם צחי שזה עתה הצטרף לחבורה.

את הלילה נבלה במזרח העיר, במלון ׳אמריקן קולוני׳,

מלון פלשתינאי, קרוב מאוד לקו התפר, אבל מרגיש רחוק ביותר.

השפה הרשמית, ערבית ואנגלית, המטבע, דולר, 

העלונים והכרזות, מספרים על ׳השבוע בפלשתין׳.

יש שם חיי תרבות עשירים,

אריחים מצוירים, ערבסקות, אבן ירושלמית, 

חצר פנימית ופרזולי ברזל כחולים וירוקים.

ערב על כוס יין עם חברים וארוחת בוקר ערבית,

עם פיתות מטבון אבן חם, מבחר סלטים, גבינות ומאפים,

בבוסתן פנימי לצל עצי פרי. 

אני לא יכולה שלא לחשוב, מחשבה תמימה וילדותית,

שכבר יבוא שלום עלינו, 

ונוכל להנות מכל הטוב והשפע של שני העולמות,

זה מתרבותו של זה, שנכבד, שנכתת כבר רובים לאתים,

וניצור יחד מציאות חדשה, אמרתי כבר, גם ילדותית, גם תמימה...

אגב, הלילה היה קצר, המואזין העיר אותנו קצת לפני ארבע לתפילה,

מחיר המקום והאוירה.

השכמנו קום, והיה שוה, כי הזדמנה לנו המדריכה הכי טובה בעיר,

עכשיו תרשמו שם, נורית בזל.

מדריכה, כמו מהאגדות, משכילה, מעמיקה,

מעיין בלתי נדלה של ידע וחוכמה. (עינתי, תודה על ההמלצה)

נורית מתמחה בסיורים בעקבות סופרים ומשוררים.

עגנון, גרוסמן, שלו גורי ועמיחי ואחרים,

היא מצטטת שירה ומפיחה חיים בעיר העתיקה. 

עם סיפורי תנ׳ך והברית החדשה, אנקדוטות מכאן ושם, 

היסטוריה, אריכאולוגיה, תרבות ורכילות.

היא רוקמת סיפור בחוטי עניין ושייכות.

אנחנו נפגשים בעין כרם, 

ונורית מובילה אותנו בכפר הפרובאנסי, לסיור כנסיות.

מתחילים עם תיאולוגיה,

סיפור עם ניצוץ אלוהי והרבה ניסים,

על הולדתו של ישו ויוחנן המטביל,

קוראים מהברית החדשה, ועורכים סיור בכנסיה מדהימה,

כנסית יוחנן המטביל במנזר הפרנציסקני,

מציצים לפסיפס, מנתחים את יצירות האמנות,

שמקשטים את הקירות ונהנים מאוד, מאוד.

משם ממשיכים, לסטודיו של רות, קרמיקאית בת השכונה,

ששיפצה במו ידיה, את ביתה, בית אבן עתיק, לצד המנזר.

אנחנו מקבלים הסבר על העבודות המיוחדות והשכונה.

על הסכנה שבפיתוח ובניה ללא תכנון ומחשבה.

פז ואני מתחדשות בתכשיט ייחודי, מעשה ידי אמנית כשרונית.

אחרי דקות ארוכות של פשפוש מתפעל מעבודות יפות ביותר.

עכשיו, אני מספרת לנורית קצת על עצמי,

על אהבת ההסטוריה והעיסוק כמעצבת פנים,

על תשוקה למקומות מיוחדים, ועל מלון אלגרה,

שכל כך קיויתי לבלות בו לילה, ולא היה מקום...

ונורית, מוליכה אותנו אחר כבוד למלון אלגרה.

מספרת באריכות על אלגרה היהודיה שהתאהבה בערבי,

עזבה את משפחתה וקשרה גורלה בגורלו,

וכמו סיפורים רבים בני התקופה, גם עליה, ישבו שבעה.

נורית ממשיכה ומספרת את סיפור בית המידות

כיצד התגלגל להיות בית כנסת ׳תקוותנו׳,

והיום הוא מלון בוטיק מיוחד במינו.

ואנחנו זוכים לסיור מיוחד בתוך המלון, אך לא בשבעת חדריו.

אבן ירושלמית, מטבח מהודר ומסעדה אינטימית רק למלון ואורחיו.
עבודות אמנות מרשימות ומתריסות על קירות, וליבי יוצא אל המקום. 

משם, למסדר האחיות ציון נוטרדם,

סיפור מיוחד על יתומות ואיש נדיב אחד,

מסיירים במנזר, בוחנים את הנוף הנשקף,

לומדים קצת על המקום והתקופה. ואז, ברגע עם השראה,

עוצרת נורית ומקריאה לנו את שירו של יהודה עמיחי,

נוף, הוא שם השיר ואין מתאים ממנו לתאר את הרגשתי.

בדרך, נורית ממשיכה להדריך ומראה לנו את כנסית יוחנן היוונית.

פעמון גדול וכחול בעיניים, כמו נלקחה מכפר מרוחק, אי שם ביון.

ונורית ממשיכה לספר על כפר פליטים ויתומים

ביסודה רחל ינאית בן צבי, על אוצרות שהתגלו בבתים עתיקים.

לא שבעים ובכל זאת נפרדים, 

לקינוח של היום, למקום שבא מאהבה.

וכמו כל מה שעושים מאהבה, הוא משובח.

וגם כאן, זוג מעורב, היא בת קיבוץ, הוא בן הכפר.

׳מג׳דה׳ עין רפא, היא התחנה האחרונה,

במסלול העינוגים של היומיים האחרונים.

בלב כפר ערבי, מסעדה עם אוכל אנין ומצוין,

עיצוב ביתי עם טוויסט וינטאג׳י,

יושבים בחוץ, בבוסתן מוצל, משקיפים אל העמק, 

וסועדים כטוב ליבנו ביין ארוחה ישראלית ערבית,

עם ניחוח פרובאנסי, ים תיכוני.

זהו, יש סוף לכל הדברים הטובים,

אחרת, אולי לא היינו מזהים, כמה הם נפלאים.

מנופפים לשלום לסופשבוע קסום,

ומבטיחים לעצמנו, לעשות את זה שוב.

העיר שחיברה אותנו יחדיו

בבוקר של יום ראשון, יום הולדתו של גיסי הבכור,
ארזנו את המשפחה המורחבת,
ליום סיור בבירה.

שרית, מדריכה לבבית, מש״קית חו״יה לשעבר,

פגשה אותנו בשער יפו, והובילה אותנו במסלול הפתעות בסמטאות העיר העתיקה.

אם להודות על האמת, משימה לא קלה,
סבתות וסבא, בגיל העמידה,
דודה הריונית אחת יפה במיוחד,

מבוגרים, מתבגרים, ילדה ופעוטה... כולם ארוזים בחבורה אחת.

נשמע מורכב? ובכן, בהחלט קטן על מדריכה מנוסה.

התחלנו את המסלול בשער יפו
עם הסבר על החומה שבנה סולימאן המפואר,

השעון התורכי שהיה ואינו

וביקורו של הקיסר הגרמני ואשתו, אוגוסטה ויקטוריה, 

שדירבן את העיר למתיחת פנים, 

משם דרך סמטאות צרות לרחוב הנוצרים.

דוכנים עם תבלינים צבעוניים,
מיני מתיקה, אריגים ססגוניים,

בדרך פתלתלה מלאה בסיפורים מיוחדים
הישר לחנותו של סוחר הבדים, בילאל.

בילאל, איש יקר, דור שלישי לסוחרי בדים,
לבוש כמיטב המסורת בתרבוש וכפתן,

החל מיד בהדגמה,
פרס בזריזות של ידיים מיומנות, עשרות אריגים יקרים,

באינספור דוגמאות מרהיבות, ממרוקו, הודו וסוריה.

כבר עשרות שנים, שמשפחתו מיבאת,
בדים משובחים בריקמות זהב, 

משובצות אבנים טובות, בדים למלבושם של אנשי דת,
ראשי כנסיות, תשמישי קדושה,

וכן, גם פרוכות, ואריגים לעיצוב הבית ולחתונות.

ובילאל, איש אופטימי ושוחר שלום,
הוא בטוח שאוטוטו, יבוא היום,

שדרך כביש שש, מסוריה השכנה,
יגיעו הבדים על כנפי היונה.

לקראת סיום, עוצרים לתמונה,
מתעטפים בכפתנים, ואריגים מסורתיים.

ממשיכים לכנסית הקבר. הקדוש, לטקס ארמני, 

שירת נזירים, מהדהדת בכנסיה,
ותחושת קדושה אופפת אותנו, 

אבן המשיחה, קבר ישו, המשיח,
חשים את משק כנפי ההסטוריה, 

כמו במנהרת זמן, של סיפור מרתק, 

נושאות אותנו רגלינו לדרך היסורים,
ה׳ויה דולורסה׳ הישר לרובע המוסלמי׳.

כהרף עין, האוירה, משתנה,
ואני חשה בשקט שלפני הסערה.

תוהה עד כמה עדין המרקם
בעיר שקדושה לשלוש הדתות,

וכמה מתחת לפני השטח,
סוערות הרוחות וקשות הרגשות.

דוכנים, דוכנים, מימין ומשמאל,
למכירה מוצגות אחר כבוד,

חולצות השאהידים, לצד חולצות צה״ליות. 

רק בישראל, אני חושבת לעצמי, יש כאלה מראות.

מגיעים לפרפראה המתוקה של היום,
ה׳הוספיס האוסטרי׳.

מקום נפלא לקפה ושטרודל וינאי,

כאילו נלקח מסיפור אגדות אוסטרוהונגרי. 

אנחנו עולים לתצפית מרהיבה,

ירושלים, נפרשת לעיננו בכל הדרה, 

שעת בין ערביים, ובעין, הר הבית.

מסגד אל אקצה וכיפת הסלע,

ניצבים לפנינו בהישג יד, 

שנים, שלא היינו קרובים כל כך.

שומעים הסבר ועוצרים לתמונה, 

משפחה!

וזהו, הערב יורד על העיר המרתקת, 

ואנחנו בדרך לשכונת בקעה,

לארוחה דשנה במסעדת קולוני הנפלאה
(תודה סימי על ההמלצה!),

עיצוב ירושלמי פשוט וחם,
ומנות, שחבל על הזמן....

ארוחה ישראלית עם יין מקומי, 

חדרים פרטיים, מרפסת עם רוח מבדרת,

ובימי חמישי, יש כאן גם להקה שמנגנת.

נפרדים לשלום מיום מהנה במיוחד,

חויה של ביחד, בעיר שלא נס לחה,

ואני כבר מפנטזת על הפעם הבאה,

בירושלים הקסומה.

אמן, כן יהי רצון,

כך אמרה שרון

כנס מחזור

במהלך חגיגות הארבעים היו שניים, 

אחד ליסודי ושני לתיכון. 

את שניהם הפסדתי, אחר כך, התחרטתי.

די התחמקתי מהראשון, ואחר כך גם מזה של התיכון,

היה לי תירוץ מושלם,

אני לא מכאן... ׳לא גרה בארץ׳, התנצלתי.

יכולתי להאריך את השהות, יכולתי לתכנן אחרת,

ובחרתי שלא, ואינני יודעת אפילו מדוע,

ואין לי הסבר ראציונאלי. 

לא מאוד רציתי, כנראה, שלא ממש עניין.

אני שומרת על קשר רציף ואוהב 

עם כמה חברי ילדות וזה בהחלט מספק.

אז לא יצא, לא נורא, תהיה פעם הבאה? 

וגם עם יד על הלב, שרון של גיל ארבעים ו... 

לא מאוד דומה לשרון בת העשרה,

כבר לא כל כך יפה,

וקצת יותר בשלה, יותר מתוחכמת, פחות תמימה.

ומה, מה אני צריכה עכשיו, קולות מן העבר.

זה ׳צהוב׳, סקרנות לשמה, ׳אני מעל זה׳,

חשבתי לעצמי בארוגנטיות יתירה.

ואז, התחילו התגובות להגיע אחרי הכנס.

נרגשות ביותר, אימיילים, תמונות של בעבר והווה,

שיחות טלפון מחממות לב. 

קראתי את הכל, עברתי בעיון רב על כל התמונות.

גיליתי, להפתעתי כי רבה, 

שאני זוכרת את שמות כל חברי לכיתה בבית הספר היסודי, על שם חוזה המדינה.

הילדה שבי רואה את הילד שבם, 

מזהה אותם ב׳לפני׳ ו׳אחרי'. 

נזכרתי בילדות יפה, 

מסיבות אייטיס במקלטים טחובים,

עם טייפ וקסטות מנגנות שירים נוגים, 

חולצת תנועה, מסיבות פורים, שיעור מלאכה ואינספור טיולים.

וחשתי החמצה גדולה, וחרטה שניפנפתי חוויה כזאת יפה.

מזל שדליה לא ויתרה, ואירגנה כמעט את כולם, למפגש גדול נוסף,

לכבודי כעבור שנתיים, נרגשת ומצפה, 

אין מצב שאפספס שוב כזאת חוויה.

שלוש שעות לפני, אלרגיה הסטרית, השפתיים מתנפחות,

א׳ עם וירוס, חום גבוה והקאות. 

אין מצב שאני מפסידה, שוב מפגש פסגה!

רונית, תאמר לי מיד, ׳שרוני, כמה שאת רגישה...׳ 

אני לא מוותרת. ג׳ינס וחולצה לבנה, כמו בתנועה,

רק חדי עיניים, יבחינו בלק אדום משוח על צפרניים,

התרסה, רק בקטנה, ילדת התנועה שהייתה ואינה.

חוף הים, אני מחפשת פנים מוכרות, עושה שלושה סיבובים,

ומסרבת להסברים, רוצה למצוא לבד, בלי עזרה, 

לחוות את חווית ה. Wow!
ואז אני מבחינה בה, בעינת, היפה של הכיתה, 

אותו חיוך ממיס, אותו מבט.

ליבי מחסיר פעימה, היא מוקפת בחבורת אנשים, 

כבר לא ילדים וגם לא נערים, אנשים בוגרים, 

מיני מדגם מייצג של החברה הישראלית. 

חבורה איכותית של אנשים טובים, 

נטולי פוזה או גינונים,

אני נעטפת בחיבוק חם,  

ומעניקה בחזרה אינספור חיבוקים ונשיקות.

קירבה וזרות בכפיפה אחת, אני מיד מתמסרת לחבורה,

שוקעת בשיחות מעניינות, 

מרגיש כמו ׳ספיד דייט׳, קצת ידוע מראש,

לא מוותרת לאף אחד, על נגיעה קטנה בחייו.

הבנות, יפות ונמרצות, מנהלות את העניינים, כמו לפני שנים, 

הבנים, מלאי חוש הומור וכריזמה, כמו בנעורים.

סיפורים מעניינים על החיים, פלאשים וצילומים.

מרגישה בחסרונם של כל הנבצרים.

איפה אלון? אמיר? רן? שלמה? מה עם יפעת?

סיגל? רויטל? מלי ושרון ב׳?
סלי היא אמנית ברוכת כישורים, גלעד רוקד סלסה,

לרוני, יש ילד קטן, לנילי, תאומות, היא מאושרת.

מורדי הוא אב לארבעה ילדים,עוד מנגן מדי פעם, בטח מקסים! 

חבייר תותח, ואריק אשף, רוית, כבר שנים שלא כאן, 

מכאל ובני עדיין חברים, ואורן מצלם מכל הכיוונים, 

אבי מתבדח, חיים נשוי באושר, ושלומי אוטוטו רו״ח ומאוהב באיילת. 

וכל השאר, עושים חיל על בסיס יומיומי ועם חיוך, מצטנעים.

השיחה קולחת, האויר נקי,

אין שריטות, אין משקעים,

משב בריזה מן הים, משאיר אותנו ערים,

לתוך הלילה, לשעות ארוכות.

מתקשים להיפרד,

עוד בירה, כוס יין, צ׳יפס ואבטיח עם בולגרית, 

עוד חיוך, עוד חיבוק, טפיחה על השכם,

עוד סיפור, שבב זיכרון, 

ושוב, בפעם האלף,

אומרים שלום וממשיכים לעמוד.

נרגשת ביותר, אני חייבת לסיים בשירת רחל,

״פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!׳

רחל, תל-אביב, 13.4.25

ממה

אני מתבוננת בתמונה ועיני סבתי האהובה מביטות בי בדממה.

עיניים כחולות, שקופות עם איזו עכירות של גיל,
מסתכלות בי במבט אוהב ותמים.

מטפחת לראשה, ועגילי זהב פוצעים את תנוכי אוזנה,

ממה, בצרפתית, אלג׳יראית מרוקאית, סבתא.

הייתה האמא של הפמינסטיות במאה העשרים.

כן, גם במשפחות צפון אפריקאיות, היו כאלה נשים.

"שיביני , דורביה, שיביני", רקד מסביבי זקן קשיש...
כך אומר השיר המרוקני, 

היו מלחשות סביבה זקנות העיר,
עת חיתנו אותה עם סבי שבא בימים.

וסבתא שלי שכבר הייתה לאם והתאלמנה בצעירותה,

נכנעה ללחץ אחיה והזקנים ונישאה לקשיש הפלרטטן,

(שהיה נשוי כבר מספר פעמים, 

וסביר להניח שהיו לו גם פה ושם סיפורי אהבהבים...)

מה חיפשה האישה היפה בבן זוגה חדש, 

שרחוק היה מלקצור את התואר, ה׳גבר הסקסי של השנה׳.

אולי, יציבות, אב לביתה הקטנה, בן זוג לחיים?

ואולי הגנה מהלשונות הרעות או משענת יציבה לתלאות היומיום?

כך או כך, נפלה ההחלטה,

וסבתא שלי הפכה בן לילה לאישה נשואה.

היא נישאה בטקס פשוט ויצאה למסלול חיים,

שהיה אופייני לאותם הימים.

היא הרתה ללא הפסקה, הביאה לעולם עוד שש בנות,

קברה תינוקת קטנה עת חלתה,

והתגייסה למשימה, להביא בן זכר.

מאחר שהטבע אכזב אי אילו פעמים, 

היא פנתה למיסטיקנים ורבנים,

לרב אבו חצירה, הנודע מכולם...

(היה זה בימים שהחצר עסקה בענייני ניסים ופחות בכספים)

הקדוש נתן לה לשתות שתי כוסות מים

ונבא שיבואו לה זכרים שניים.

הנבואה התגשמה בעזרתו האדיבה של סבי הקשיש,

שכוחו עוד היה במותניו, על אף הגיל.

וכך בא לעולם, אבי, תינוק קטן לבית מטריאכלי, 

שנשים שלטו בו יד רמה.

את הרך הנולד, בן זכר, גידלו כנסיך לכל דבר.

לעניין, יש עכבות עד היום, לרוע המזל.

סבתא שלי הייתה אישה אמיצה וחכמה 

(מבלי לקבל השכלה פורמאלית של ממש)

היא קיבלה החלטות קשות והישירה מבט לעתיד,
לא הסתכלה לאחור.

עברה דירה, עשתה עליה, 

נטעה שורשים  במדינה בלבנט, מבלי לדעת תרבות או שפה,

עקרה את המיני שבט שלה רחוק לעתיד חדש,

בנחישות ועוצמה.

היא כיוונה את בנותיה לרכוש מקצוע והשכלה, 

בימים ובמקום, שזה לא היה ממש באופנה.

סבתא ממה הייתה ללא ספק מנהיגה,

אבל הייתה בה רגישות אדירה, חום, אהבה וחיבוק,

מילה טובה, סבלנות וסלחנות.

והצליח לה.
היא גידלה ילדים לתפארת,

עם הזקן שלצידה, שתוך שנים, רקד מסביבה,

הלל את שמה, נכנע לשלטונה הרך,

ועשה כרצונה.

מפאת גילו המופלג, הלך לעולמו כשמלאו לו יותר ממאה שנה,

אבל סבתא שלי עדיין הייתה צעירה.

וחיה עוד שנים ארוכות אחריו

מוקפת בשבט חם, של ילדים, נכדים ונינים אוהבים ומעריכים.

סבתא ממה נפטרה, בשנה שבה הייתי בת מצווה,

ואולי יש בכך איזו סמליות לצוואתה, 

לשיעור שלימדה את ילדיה ונכדיה.

שנשים, הן חזקות לא פחות מגברים,

שרק אנחנו מחליטים איך לחיות ולקבל את החיים.

שבאהבה וסלחנות טמון כח רב, 

וקבלה והכלה, הם מפתח ליחסים לאורך זמן.

ממה אהובה, הפוסט הזה מוקדש לך.

לא נרדמת תל אביב

תל אביב קידמה את פני בשרב לוהט, 

(כאומרת, חכי, חכי, רק יוני...), 

שמש בוהקת ומסנוורת, לחות בלתי נסבלת ושיפוצים נרחבים.

ניחשתם נכונה, העיר עוברת ׳מתיחת פנים׳. 

כמו בכל ניתוח, החולה סובל. 

פקקים, עומסים, כבישים חסומים, אנשים עצבניים. 

אבל בסוף, היא עוד תהיה יפה....
ממש כמו צעירה.

מה שאף אחד לא טורח להסביר,
שכמו במתיחת פנים,

על אף כל המאמץ, הכאבים, ההוצאה הכספית והסבל המתמשך,

השינוי הוא לרוב, קטן וקוסמטי, ולא ממש משנה.
החולה, תמיד מבסוט ומרגיש יפה.

הניתוח, בודאי, יוכרז כהצלחה! על ידי  כל עסקני העיר העברית הראשונה. 

אבל בעיני האוהבות, אין בו צורך.

תל אביב, תשאר לעד, גם אחרי הניתוח,

עיר אפורה וצפופה, חסרת סדר וחן לחוף ים נפלא, מלאה בניינים מפויחים מטים ליפול, 

(שמכונים היום ׳בהאוס׳, ו׳לשימור׳, בין אם הם אכן כאלה או אם לאו)

עם קסם וקצב מיוחדים במינם, יצירתיות ויצריות אופפים אותה.

ובליבי, היא לנצח תהיה מקום ראשון בעולם.

עבורנו הבת ימים, בראשית שנות השמונים, הייתה תל אביב ה׳עיר׳!

היינו לוקחים קו שמונה עשרה או ארבעים ושתיים

או מזדחלים לאיטנו בקו שמונה הידוע לשימצה.

עם פתיחת העונה, חמושים בסל נצרים או בתיק גב (Steve Pack)

בגופית טריקו דהויה, ממנה מציץ בגד ים
(לכל מקרה, אמרתי כבר ׳בת ימים׳),

ג׳ינס, שנגזר בקפידה, כאילו לא התכוונו שיהיה כל כך קצר,

נעולים בסנדלים ומצוידים במעט כסף כיס לבילוי בעיר.

היינו משוטטים בחדוה בשוק הכרמל, באלנבי
ומקנחים בפלאפאל בשוק בצלאל.

מחפשים מציאות, ובגדים שנראים ׳זרוקים׳ (רחב, מהוה וקרוע).

נהנים מאוד ממנעמי העיר, גומעים רחובות בקלילות של בני הנעורים,

קינג ג׳ורג׳, בוגרשוב, והסנטר,  מזדנגפים, וממשיכים ל׳לונדון מינסטור',

לצוותא, ׳כי זה כבר כמה ימים שבצוותא מופיע זמר מקומי׳.

שותים ברד קפוא צבוע בצבעי מאכל,

ומרגישים על גג העולם והכי ברי מזל מכולם. 

הייתי מנווטת בעיניים עצומות וברגל,

בין הרחובות, מנסה לבנות סיפור מהשמות ההסטוריים,

׳מלצ׳ט׳, ׳רוטשילד׳, ׳יהודה הלוי׳, ׳אחד העם׳,
׳בלפור׳, ׳חשמונאים׳, ׳נחמני׳,

להכניס סדר בבלאגן, למצוא הגיון במיקומם.

אמרתי לכם כבר, חבל על המאמץ,
אין סדר או כל כוונה בעיר הלבנה. 

ואיכשהו, אני לא זוכרת שהיה כל כך חם....

האם יכול להיות שהיזדקנתי כל כך?

לא היו אז ׳מתחמים׳ וגם לא ׳מלונות בוטיק׳,
לא ׳ספאים׳ ולא מסאג׳ים,  

לא ארוחות גורמה. 

לא היו אז שפים פלצניים, מקסימום היה אהרוני,
שחשבנו כולנו, שהוא קצת תמהוני.

לא היו מעצבות ומעצבי על, ולנס קפה קראו פשוט כך.

לא היו טלפונים ניידים וגם לא ׳פייסבוק׳,
בשביל שנצלם, שכולם יראו שעושים פה חיים.

לא היו אז קניונים וגם לא גורדי שחקים, 

כל בו שלום, סמל אולי יותר מכל,
את מה שרצו שיהיה פה בעולם של אתמול.

ואולי בגלל שכל זה לא היה, היה כיף כל כך, עם מה שהיה בנמצא.

חוף ים מרהיב במיוחד, חנויות אותנטיות מציעות מרכולתן,
הופעה קטנה ואינטימית,

ארוחה משביעה וארטיק קרח מטפטף על רגלי,

פנים סמוקות מחום, גב בוער מעודף שיזוף.

כמעט שלושה עשורים חלפו מאז, אני עדיין מרגישה על גג העולם, כשאני כאן.

חם לי, אני מתקשה לחנות, וביננו,

גם לנסוע בין הרחובות הצרים והצפופים ברכב משפחתי בגודל בהחלט בינוני, 

היא משימה שנראית לי היום, כמעט בלתי אפשרית.

אבל אני מתחברת לקצב של המקום, מרגישה בסביבתי הטבעית,

אני בבית, חברים! 

כולם נראים לי מוכרים, אני מחייכת ומהנהנת לשלום לעוברים ושבים.

(למבוכת כל הסובבים אותי)

וגם, לא נעים להודות, אבל אני קצת מצוטטת לשיחות זרים ברחובות, בבתי קפה ומסעדות.

זה לא כל כך רצוני, אולי בגלל שהם דוברים את לשוני,

סיפורם נשמע, קצת, שיך גם לי, הרי הסיפור הישראלי הינו הך,

הלא כך?

ותל אביב, לא הולכת לישון, גם בלילה וגם ביום.

וגם אני די מצ'וטלגת, כך שיפה בעיני, עד כמה היא בי מתחשבת.

אולי היא זוכרת לי חסד נעורים,

העיר העברית, אהבתי הראשונה,

זאת שכבשה את ליבי הבתולי,

בטרם טעמתי עוד ערים.