כנס מחזור

במהלך חגיגות הארבעים היו שניים, 

אחד ליסודי ושני לתיכון. 

את שניהם הפסדתי, אחר כך, התחרטתי.

די התחמקתי מהראשון, ואחר כך גם מזה של התיכון,

היה לי תירוץ מושלם,

אני לא מכאן... ׳לא גרה בארץ׳, התנצלתי.

יכולתי להאריך את השהות, יכולתי לתכנן אחרת,

ובחרתי שלא, ואינני יודעת אפילו מדוע,

ואין לי הסבר ראציונאלי. 

לא מאוד רציתי, כנראה, שלא ממש עניין.

אני שומרת על קשר רציף ואוהב 

עם כמה חברי ילדות וזה בהחלט מספק.

אז לא יצא, לא נורא, תהיה פעם הבאה? 

וגם עם יד על הלב, שרון של גיל ארבעים ו... 

לא מאוד דומה לשרון בת העשרה,

כבר לא כל כך יפה,

וקצת יותר בשלה, יותר מתוחכמת, פחות תמימה.

ומה, מה אני צריכה עכשיו, קולות מן העבר.

זה ׳צהוב׳, סקרנות לשמה, ׳אני מעל זה׳,

חשבתי לעצמי בארוגנטיות יתירה.

ואז, התחילו התגובות להגיע אחרי הכנס.

נרגשות ביותר, אימיילים, תמונות של בעבר והווה,

שיחות טלפון מחממות לב. 

קראתי את הכל, עברתי בעיון רב על כל התמונות.

גיליתי, להפתעתי כי רבה, 

שאני זוכרת את שמות כל חברי לכיתה בבית הספר היסודי, על שם חוזה המדינה.

הילדה שבי רואה את הילד שבם, 

מזהה אותם ב׳לפני׳ ו׳אחרי'. 

נזכרתי בילדות יפה, 

מסיבות אייטיס במקלטים טחובים,

עם טייפ וקסטות מנגנות שירים נוגים, 

חולצת תנועה, מסיבות פורים, שיעור מלאכה ואינספור טיולים.

וחשתי החמצה גדולה, וחרטה שניפנפתי חוויה כזאת יפה.

מזל שדליה לא ויתרה, ואירגנה כמעט את כולם, למפגש גדול נוסף,

לכבודי כעבור שנתיים, נרגשת ומצפה, 

אין מצב שאפספס שוב כזאת חוויה.

שלוש שעות לפני, אלרגיה הסטרית, השפתיים מתנפחות,

א׳ עם וירוס, חום גבוה והקאות. 

אין מצב שאני מפסידה, שוב מפגש פסגה!

רונית, תאמר לי מיד, ׳שרוני, כמה שאת רגישה...׳ 

אני לא מוותרת. ג׳ינס וחולצה לבנה, כמו בתנועה,

רק חדי עיניים, יבחינו בלק אדום משוח על צפרניים,

התרסה, רק בקטנה, ילדת התנועה שהייתה ואינה.

חוף הים, אני מחפשת פנים מוכרות, עושה שלושה סיבובים,

ומסרבת להסברים, רוצה למצוא לבד, בלי עזרה, 

לחוות את חווית ה. Wow!
ואז אני מבחינה בה, בעינת, היפה של הכיתה, 

אותו חיוך ממיס, אותו מבט.

ליבי מחסיר פעימה, היא מוקפת בחבורת אנשים, 

כבר לא ילדים וגם לא נערים, אנשים בוגרים, 

מיני מדגם מייצג של החברה הישראלית. 

חבורה איכותית של אנשים טובים, 

נטולי פוזה או גינונים,

אני נעטפת בחיבוק חם,  

ומעניקה בחזרה אינספור חיבוקים ונשיקות.

קירבה וזרות בכפיפה אחת, אני מיד מתמסרת לחבורה,

שוקעת בשיחות מעניינות, 

מרגיש כמו ׳ספיד דייט׳, קצת ידוע מראש,

לא מוותרת לאף אחד, על נגיעה קטנה בחייו.

הבנות, יפות ונמרצות, מנהלות את העניינים, כמו לפני שנים, 

הבנים, מלאי חוש הומור וכריזמה, כמו בנעורים.

סיפורים מעניינים על החיים, פלאשים וצילומים.

מרגישה בחסרונם של כל הנבצרים.

איפה אלון? אמיר? רן? שלמה? מה עם יפעת?

סיגל? רויטל? מלי ושרון ב׳?
סלי היא אמנית ברוכת כישורים, גלעד רוקד סלסה,

לרוני, יש ילד קטן, לנילי, תאומות, היא מאושרת.

מורדי הוא אב לארבעה ילדים,עוד מנגן מדי פעם, בטח מקסים! 

חבייר תותח, ואריק אשף, רוית, כבר שנים שלא כאן, 

מכאל ובני עדיין חברים, ואורן מצלם מכל הכיוונים, 

אבי מתבדח, חיים נשוי באושר, ושלומי אוטוטו רו״ח ומאוהב באיילת. 

וכל השאר, עושים חיל על בסיס יומיומי ועם חיוך, מצטנעים.

השיחה קולחת, האויר נקי,

אין שריטות, אין משקעים,

משב בריזה מן הים, משאיר אותנו ערים,

לתוך הלילה, לשעות ארוכות.

מתקשים להיפרד,

עוד בירה, כוס יין, צ׳יפס ואבטיח עם בולגרית, 

עוד חיוך, עוד חיבוק, טפיחה על השכם,

עוד סיפור, שבב זיכרון, 

ושוב, בפעם האלף,

אומרים שלום וממשיכים לעמוד.

נרגשת ביותר, אני חייבת לסיים בשירת רחל,

״פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...

וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר

מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.

אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –

הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.

וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן

לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה!׳

רחל, תל-אביב, 13.4.25