ממה

אני מתבוננת בתמונה ועיני סבתי האהובה מביטות בי בדממה.

עיניים כחולות, שקופות עם איזו עכירות של גיל,
מסתכלות בי במבט אוהב ותמים.

מטפחת לראשה, ועגילי זהב פוצעים את תנוכי אוזנה,

ממה, בצרפתית, אלג׳יראית מרוקאית, סבתא.

הייתה האמא של הפמינסטיות במאה העשרים.

כן, גם במשפחות צפון אפריקאיות, היו כאלה נשים.

"שיביני , דורביה, שיביני", רקד מסביבי זקן קשיש...
כך אומר השיר המרוקני, 

היו מלחשות סביבה זקנות העיר,
עת חיתנו אותה עם סבי שבא בימים.

וסבתא שלי שכבר הייתה לאם והתאלמנה בצעירותה,

נכנעה ללחץ אחיה והזקנים ונישאה לקשיש הפלרטטן,

(שהיה נשוי כבר מספר פעמים, 

וסביר להניח שהיו לו גם פה ושם סיפורי אהבהבים...)

מה חיפשה האישה היפה בבן זוגה חדש, 

שרחוק היה מלקצור את התואר, ה׳גבר הסקסי של השנה׳.

אולי, יציבות, אב לביתה הקטנה, בן זוג לחיים?

ואולי הגנה מהלשונות הרעות או משענת יציבה לתלאות היומיום?

כך או כך, נפלה ההחלטה,

וסבתא שלי הפכה בן לילה לאישה נשואה.

היא נישאה בטקס פשוט ויצאה למסלול חיים,

שהיה אופייני לאותם הימים.

היא הרתה ללא הפסקה, הביאה לעולם עוד שש בנות,

קברה תינוקת קטנה עת חלתה,

והתגייסה למשימה, להביא בן זכר.

מאחר שהטבע אכזב אי אילו פעמים, 

היא פנתה למיסטיקנים ורבנים,

לרב אבו חצירה, הנודע מכולם...

(היה זה בימים שהחצר עסקה בענייני ניסים ופחות בכספים)

הקדוש נתן לה לשתות שתי כוסות מים

ונבא שיבואו לה זכרים שניים.

הנבואה התגשמה בעזרתו האדיבה של סבי הקשיש,

שכוחו עוד היה במותניו, על אף הגיל.

וכך בא לעולם, אבי, תינוק קטן לבית מטריאכלי, 

שנשים שלטו בו יד רמה.

את הרך הנולד, בן זכר, גידלו כנסיך לכל דבר.

לעניין, יש עכבות עד היום, לרוע המזל.

סבתא שלי הייתה אישה אמיצה וחכמה 

(מבלי לקבל השכלה פורמאלית של ממש)

היא קיבלה החלטות קשות והישירה מבט לעתיד,
לא הסתכלה לאחור.

עברה דירה, עשתה עליה, 

נטעה שורשים  במדינה בלבנט, מבלי לדעת תרבות או שפה,

עקרה את המיני שבט שלה רחוק לעתיד חדש,

בנחישות ועוצמה.

היא כיוונה את בנותיה לרכוש מקצוע והשכלה, 

בימים ובמקום, שזה לא היה ממש באופנה.

סבתא ממה הייתה ללא ספק מנהיגה,

אבל הייתה בה רגישות אדירה, חום, אהבה וחיבוק,

מילה טובה, סבלנות וסלחנות.

והצליח לה.
היא גידלה ילדים לתפארת,

עם הזקן שלצידה, שתוך שנים, רקד מסביבה,

הלל את שמה, נכנע לשלטונה הרך,

ועשה כרצונה.

מפאת גילו המופלג, הלך לעולמו כשמלאו לו יותר ממאה שנה,

אבל סבתא שלי עדיין הייתה צעירה.

וחיה עוד שנים ארוכות אחריו

מוקפת בשבט חם, של ילדים, נכדים ונינים אוהבים ומעריכים.

סבתא ממה נפטרה, בשנה שבה הייתי בת מצווה,

ואולי יש בכך איזו סמליות לצוואתה, 

לשיעור שלימדה את ילדיה ונכדיה.

שנשים, הן חזקות לא פחות מגברים,

שרק אנחנו מחליטים איך לחיות ולקבל את החיים.

שבאהבה וסלחנות טמון כח רב, 

וקבלה והכלה, הם מפתח ליחסים לאורך זמן.

ממה אהובה, הפוסט הזה מוקדש לך.