העיר שחיברה אותנו יחדיו

בבוקר של יום ראשון, יום הולדתו של גיסי הבכור,
ארזנו את המשפחה המורחבת,
ליום סיור בבירה.

שרית, מדריכה לבבית, מש״קית חו״יה לשעבר,

פגשה אותנו בשער יפו, והובילה אותנו במסלול הפתעות בסמטאות העיר העתיקה.

אם להודות על האמת, משימה לא קלה,
סבתות וסבא, בגיל העמידה,
דודה הריונית אחת יפה במיוחד,

מבוגרים, מתבגרים, ילדה ופעוטה... כולם ארוזים בחבורה אחת.

נשמע מורכב? ובכן, בהחלט קטן על מדריכה מנוסה.

התחלנו את המסלול בשער יפו
עם הסבר על החומה שבנה סולימאן המפואר,

השעון התורכי שהיה ואינו

וביקורו של הקיסר הגרמני ואשתו, אוגוסטה ויקטוריה, 

שדירבן את העיר למתיחת פנים, 

משם דרך סמטאות צרות לרחוב הנוצרים.

דוכנים עם תבלינים צבעוניים,
מיני מתיקה, אריגים ססגוניים,

בדרך פתלתלה מלאה בסיפורים מיוחדים
הישר לחנותו של סוחר הבדים, בילאל.

בילאל, איש יקר, דור שלישי לסוחרי בדים,
לבוש כמיטב המסורת בתרבוש וכפתן,

החל מיד בהדגמה,
פרס בזריזות של ידיים מיומנות, עשרות אריגים יקרים,

באינספור דוגמאות מרהיבות, ממרוקו, הודו וסוריה.

כבר עשרות שנים, שמשפחתו מיבאת,
בדים משובחים בריקמות זהב, 

משובצות אבנים טובות, בדים למלבושם של אנשי דת,
ראשי כנסיות, תשמישי קדושה,

וכן, גם פרוכות, ואריגים לעיצוב הבית ולחתונות.

ובילאל, איש אופטימי ושוחר שלום,
הוא בטוח שאוטוטו, יבוא היום,

שדרך כביש שש, מסוריה השכנה,
יגיעו הבדים על כנפי היונה.

לקראת סיום, עוצרים לתמונה,
מתעטפים בכפתנים, ואריגים מסורתיים.

ממשיכים לכנסית הקבר. הקדוש, לטקס ארמני, 

שירת נזירים, מהדהדת בכנסיה,
ותחושת קדושה אופפת אותנו, 

אבן המשיחה, קבר ישו, המשיח,
חשים את משק כנפי ההסטוריה, 

כמו במנהרת זמן, של סיפור מרתק, 

נושאות אותנו רגלינו לדרך היסורים,
ה׳ויה דולורסה׳ הישר לרובע המוסלמי׳.

כהרף עין, האוירה, משתנה,
ואני חשה בשקט שלפני הסערה.

תוהה עד כמה עדין המרקם
בעיר שקדושה לשלוש הדתות,

וכמה מתחת לפני השטח,
סוערות הרוחות וקשות הרגשות.

דוכנים, דוכנים, מימין ומשמאל,
למכירה מוצגות אחר כבוד,

חולצות השאהידים, לצד חולצות צה״ליות. 

רק בישראל, אני חושבת לעצמי, יש כאלה מראות.

מגיעים לפרפראה המתוקה של היום,
ה׳הוספיס האוסטרי׳.

מקום נפלא לקפה ושטרודל וינאי,

כאילו נלקח מסיפור אגדות אוסטרוהונגרי. 

אנחנו עולים לתצפית מרהיבה,

ירושלים, נפרשת לעיננו בכל הדרה, 

שעת בין ערביים, ובעין, הר הבית.

מסגד אל אקצה וכיפת הסלע,

ניצבים לפנינו בהישג יד, 

שנים, שלא היינו קרובים כל כך.

שומעים הסבר ועוצרים לתמונה, 

משפחה!

וזהו, הערב יורד על העיר המרתקת, 

ואנחנו בדרך לשכונת בקעה,

לארוחה דשנה במסעדת קולוני הנפלאה
(תודה סימי על ההמלצה!),

עיצוב ירושלמי פשוט וחם,
ומנות, שחבל על הזמן....

ארוחה ישראלית עם יין מקומי, 

חדרים פרטיים, מרפסת עם רוח מבדרת,

ובימי חמישי, יש כאן גם להקה שמנגנת.

נפרדים לשלום מיום מהנה במיוחד,

חויה של ביחד, בעיר שלא נס לחה,

ואני כבר מפנטזת על הפעם הבאה,

בירושלים הקסומה.

אמן, כן יהי רצון,

כך אמרה שרון