לא נרדמת תל אביב

תל אביב קידמה את פני בשרב לוהט, 

(כאומרת, חכי, חכי, רק יוני...), 

שמש בוהקת ומסנוורת, לחות בלתי נסבלת ושיפוצים נרחבים.

ניחשתם נכונה, העיר עוברת ׳מתיחת פנים׳. 

כמו בכל ניתוח, החולה סובל. 

פקקים, עומסים, כבישים חסומים, אנשים עצבניים. 

אבל בסוף, היא עוד תהיה יפה....
ממש כמו צעירה.

מה שאף אחד לא טורח להסביר,
שכמו במתיחת פנים,

על אף כל המאמץ, הכאבים, ההוצאה הכספית והסבל המתמשך,

השינוי הוא לרוב, קטן וקוסמטי, ולא ממש משנה.
החולה, תמיד מבסוט ומרגיש יפה.

הניתוח, בודאי, יוכרז כהצלחה! על ידי  כל עסקני העיר העברית הראשונה. 

אבל בעיני האוהבות, אין בו צורך.

תל אביב, תשאר לעד, גם אחרי הניתוח,

עיר אפורה וצפופה, חסרת סדר וחן לחוף ים נפלא, מלאה בניינים מפויחים מטים ליפול, 

(שמכונים היום ׳בהאוס׳, ו׳לשימור׳, בין אם הם אכן כאלה או אם לאו)

עם קסם וקצב מיוחדים במינם, יצירתיות ויצריות אופפים אותה.

ובליבי, היא לנצח תהיה מקום ראשון בעולם.

עבורנו הבת ימים, בראשית שנות השמונים, הייתה תל אביב ה׳עיר׳!

היינו לוקחים קו שמונה עשרה או ארבעים ושתיים

או מזדחלים לאיטנו בקו שמונה הידוע לשימצה.

עם פתיחת העונה, חמושים בסל נצרים או בתיק גב (Steve Pack)

בגופית טריקו דהויה, ממנה מציץ בגד ים
(לכל מקרה, אמרתי כבר ׳בת ימים׳),

ג׳ינס, שנגזר בקפידה, כאילו לא התכוונו שיהיה כל כך קצר,

נעולים בסנדלים ומצוידים במעט כסף כיס לבילוי בעיר.

היינו משוטטים בחדוה בשוק הכרמל, באלנבי
ומקנחים בפלאפאל בשוק בצלאל.

מחפשים מציאות, ובגדים שנראים ׳זרוקים׳ (רחב, מהוה וקרוע).

נהנים מאוד ממנעמי העיר, גומעים רחובות בקלילות של בני הנעורים,

קינג ג׳ורג׳, בוגרשוב, והסנטר,  מזדנגפים, וממשיכים ל׳לונדון מינסטור',

לצוותא, ׳כי זה כבר כמה ימים שבצוותא מופיע זמר מקומי׳.

שותים ברד קפוא צבוע בצבעי מאכל,

ומרגישים על גג העולם והכי ברי מזל מכולם. 

הייתי מנווטת בעיניים עצומות וברגל,

בין הרחובות, מנסה לבנות סיפור מהשמות ההסטוריים,

׳מלצ׳ט׳, ׳רוטשילד׳, ׳יהודה הלוי׳, ׳אחד העם׳,
׳בלפור׳, ׳חשמונאים׳, ׳נחמני׳,

להכניס סדר בבלאגן, למצוא הגיון במיקומם.

אמרתי לכם כבר, חבל על המאמץ,
אין סדר או כל כוונה בעיר הלבנה. 

ואיכשהו, אני לא זוכרת שהיה כל כך חם....

האם יכול להיות שהיזדקנתי כל כך?

לא היו אז ׳מתחמים׳ וגם לא ׳מלונות בוטיק׳,
לא ׳ספאים׳ ולא מסאג׳ים,  

לא ארוחות גורמה. 

לא היו אז שפים פלצניים, מקסימום היה אהרוני,
שחשבנו כולנו, שהוא קצת תמהוני.

לא היו מעצבות ומעצבי על, ולנס קפה קראו פשוט כך.

לא היו טלפונים ניידים וגם לא ׳פייסבוק׳,
בשביל שנצלם, שכולם יראו שעושים פה חיים.

לא היו אז קניונים וגם לא גורדי שחקים, 

כל בו שלום, סמל אולי יותר מכל,
את מה שרצו שיהיה פה בעולם של אתמול.

ואולי בגלל שכל זה לא היה, היה כיף כל כך, עם מה שהיה בנמצא.

חוף ים מרהיב במיוחד, חנויות אותנטיות מציעות מרכולתן,
הופעה קטנה ואינטימית,

ארוחה משביעה וארטיק קרח מטפטף על רגלי,

פנים סמוקות מחום, גב בוער מעודף שיזוף.

כמעט שלושה עשורים חלפו מאז, אני עדיין מרגישה על גג העולם, כשאני כאן.

חם לי, אני מתקשה לחנות, וביננו,

גם לנסוע בין הרחובות הצרים והצפופים ברכב משפחתי בגודל בהחלט בינוני, 

היא משימה שנראית לי היום, כמעט בלתי אפשרית.

אבל אני מתחברת לקצב של המקום, מרגישה בסביבתי הטבעית,

אני בבית, חברים! 

כולם נראים לי מוכרים, אני מחייכת ומהנהנת לשלום לעוברים ושבים.

(למבוכת כל הסובבים אותי)

וגם, לא נעים להודות, אבל אני קצת מצוטטת לשיחות זרים ברחובות, בבתי קפה ומסעדות.

זה לא כל כך רצוני, אולי בגלל שהם דוברים את לשוני,

סיפורם נשמע, קצת, שיך גם לי, הרי הסיפור הישראלי הינו הך,

הלא כך?

ותל אביב, לא הולכת לישון, גם בלילה וגם ביום.

וגם אני די מצ'וטלגת, כך שיפה בעיני, עד כמה היא בי מתחשבת.

אולי היא זוכרת לי חסד נעורים,

העיר העברית, אהבתי הראשונה,

זאת שכבשה את ליבי הבתולי,

בטרם טעמתי עוד ערים.