היום האחרון של פסח,
אצל יהדות צפון אפריקה, הוא יום מיוחד של אירוח וחג.החג, נחוג ככל הנראה מן המאה השמונה עשרה, ומוצאו בקהילות היהודיות של מרוקו.
אבא שלי מספר, שבילדותו, באוראן באלג׳יר,
בילו את בוקר המימונה, בטבע ובשדות.
ובערב, ערכו ארוחה על טהרת תוצרת הגינה,
ארוחה חלבית, עשירה באגוזים, שקדים מסוכרים,
ריבות ויוגורטים ביתיים על שולחן עמוס מטעמים מתוקים ומקושט בפרחי אביב.
הפוליטיקאים ועשן הסטייקים המתמר,
הם כנראה ׳מימונה׳, בסגנון עסקני מדינת ישראל.....
מכוער ומלכלך את הטבע ואת הכוונה,
של חג יפה כל כך ומעורר השראה.
נסיון להתחקות אחרי ה׳שורשים׳ ההסטוריים של החג, בלבל אותי מעט.ככל הנראה, בקשו יהודי הקהילות, להיפגש בסיומו של החג, לארוחה נינוחה, אחרי שבוע, שבו נמנעו מאירוח בשל הגבלות הכשרות.
את מדיניות הדלת הפתוחה, בודאי הנהיגו, כי באותם הימים לא היו האמצעים הטכנולוגים להודיע מראש על ביקורים. וכמצוות ׳איסרו חג׳, ביקשו לחגוג את סיומו של החג בשמחה גדולה, רבת משתתפים.
השם ׳מימונה׳ גם הוא עלום, ושיטוט ברשת, מעלה מספר סברות, משמו של אבי הרמב״ם, ועד עיוות המילה העברית אמונה, או שיבוש המילה הערבית ׳ממון׳.
השם ׳מימונה׳ גם הוא עלום, ושיטוט ברשת, מעלה מספר סברות, משמו של אבי הרמב״ם, ועד עיוות המילה העברית אמונה, או שיבוש המילה הערבית ׳ממון׳.
כך או כך, כל המקורות תמימי דעים,
השתתפות במימונה משמחת,
מקרבת לבבות, ומביאה מזל גדול.
החג הזה הביך אותי בנעורי, הוא הדגיש את העדה,כשכל מה שרציתי להיות היה ילדת תנועה, ׳ישראלית גאה׳.
אגב, בדיוק באותה מידה באתי במבוכה, מהאידיש והגפלטעפיש׳,
של הצד האשכנזי.
בשנים האחרונות, אני מקפידה על מימונה כהילכתה.
בתפוצה, בחצר הבית, מתאספות משפחות חברים,
גדולים כקטנים, הרוב אגב, פולנים,
לחגוג מימונה עם מטבוחות, מופלטות, קוסקוס ואריסה,
לצללי מוסיקה מזרחית, אורינטלית.
פסטיבל אביב, שיר הלל לטבע ולהתחדשות,
הכרת תודה למשפחתיות, לחברות, לביחד,
תזכורת קטנה, שיש לנצל כל סיבה למסיבה,
לחגוג את החיים, לפתוח את הדלת והלב,
תרבחו ותסעדו,
אומרים אצלנו בעדה,
חג שמח ואביב פורח,
לכולכם יקירי.
