לה לה לנד

בי נשבעתי, שהבלוג שלי לא יעסוק בפוליטיקה.

גם כי קטונתי, והשנים הוכיחו לי שאני לא מבינה,

אני שהאמנתי, אמונה שלמה, במעמד הפועלים,
בחולצה הכחולה, ב׳שלום עכשיו׳, התאכזבתי אכזבה גדולה מהשמאל הישראלי. 

ולצערי, לא מצאתי עם השנים, שום אלטרנטיבה שלטונית.

מדי פעם, מפציעים כוכבים חדשים, כאלה שטרם דבק בהם רבב, מנסים את מזלם.
אני שוב מתפתה להאמין, שהפעם, זהו זה, זה האיש.

ושוב כמו כל העם, מבינה, זאת אותה הגברת, רק באדרת אחרת.

וגם, כי לא נעים לומר, אבל לדעתי, עם ההגירה, 

איבדתי את זכות הבעת הדעה ואת הבחירה.

אין לי רשות, להתערב, לבחור או לקבוע את עתידה של מדינה,

שלפחות כרגע, אינני חלק מחייה.

וגם, כי כולם כותבים פוליטיקה, חברה ושלטון,
אומרים הרבה, ובעצם כלום,

מלהטטים מילים, נועצים חיצי ביקורת דוקרים,

ומה שהיה הוא שיהיה, דבר אינו משתנה.

הבלוג שלי יעסוק בחיים, באופטימיות, בשמחה, באסתטיקה, ביחסים, בדברים טובים, חשבתי לעצמי.

אלא שפתאום, התבהרה לי מחשבה,
הבנתי שאני חיה בלה לה לנד....

כותבת על טיולים, אירועים, הגיגים של אנשים שבעים.

משבצת תמונות צבעוניות ואופטימיות.

ובחוץ, עולם קשה ולא הוגן.

ואני, בבועה, בלה לה לנד, מעבר לים.

סוף השבוע הגיע, פתחתי עיתון לבוקר מאיר,

חשכו עיני, ירי בדרום,

אלא שהדרום, כבר לא ממש דרום, עכשיו כשאומרים ׳דרום׳,

מתכוונים לאשדוד ואשקלון, באר טוביה, קריית מלאכי וקידרון.

הרשת, מתמלאת באינפורמציה ותמונות, 

אני קוראת הכל, בוחנת בעיון כל פיסת מידע.

אולי אין לי זכות להביע דיעה,

אבל להיות מעודכנת, אני חייבת, בשביל הנשמה.

עיני קולטות תמונה קשה, ילד קטן במנוסה בעת אזעקה, ועוד אחת, אם צעירה, נשכבת על האספלט השחור מגוננת על ילדיה,
ומבט של פחד בעיניה.

אני מנסה לדמיין את החיים בצל טילים,
הרתיעה מפעולות בסיסיות יום יומיות,

ללכת לעבודה, לגן, לחוג, לערוך קניות, לחיות.

אלוהים, איך אפשר? כיצד ניתן לקיים ׳שיגרה׳, בתנאי מלחמה ?

ואני שוב פונה ללה לה לנד, לשיגרה המבורכת כאן בעמק הרדום,
עובדת, מתעמלת, מתענגת על קפה עם חברה, מארחת, מתארחת,
קונה מתנת יום הולדת, ועוד חולצה, הי, יצא סרט חדש, מי בא? 

חבר מבקר מישראל, ואנחנו פוקדים בצוותא מועדון בעיר. אני מתחקרת אותו על דעת הקהל במרכז,

מה אומרים על המצב עם איראן.

והוא מתקן, שאולי החשש ממלחמה, חדשות באמריקה הרחוקה, אבל בישראל, כך הוא אומר,
עולם כמנהגו נוהג, 

אין לחץ ואין דאגה.

אני מיד נרגעת.

הבועה, היא ככל הנראה מנגנון השרדות הכרחי לעולמנו,

בין אם כאן, בקליפורניה שטופת השמש,

או בתל אביב, עמוסת האקשן,

כאן או שם ואולי בכל מקום אחר בעולם, 

בוחרים אנשים, בחירה מודעת,

בהתנתקות רגשית מכאב ומצוקה, 

לטובת עיסוק בשגרת היום וגם לטובת עיסוק בזוטות.

שלושה ימים אחרי, יש הפסקת אש, 

שקט מתוח משתרר בדרום הקרוב,
שעד לכתיבת שורות אלה, מופר חליפות.

מחזקים את ידיכם תושבי הדרום,

וחושבים עליכם המון.

נראה שלעולם לא נשכיל להבין,

מהם חיים ארוכים ללא שיגרה,

ואיך עומדים בזה בגבורה.

שולחים לכם אהבה גדולה,

אחיכם בבועה הקרובה ,

ואלה  שבלה לה לנד, הרחוקה.