על הגדה ואגדה

והפעם, פוסט מפנקסה של הסטוריונית גאה.

ללא ספק, חג הפסח, הוא החג עם הריטואל, הכי ארוך, הכי מוקפד.

חוקי כשרות, סיפור ארוך עם סוף טוב,

כלים חגיגיים, מאכלים מיוחדים, שירים קצביים,

התאספות משפחתית.

הכל יש בחג הזה, תמצית סיפור העם היהודי,

יש בו סיפור על אבדון  וגאולה, שעבוד וחירות.

ויש בו תוכן, ׳והיגדת לבנך׳, סיפור מסגרת, ׳הגדה׳.

בכל אביב, עם ריחות הפריחה, אני נכנסית לסחרור קל,

איך ל׳צקת׳ תוכן, לחג כל כך עמוס בתוכן? האם זה נדרש?

איך לחבב את ההגדה על הצעירים היושבים לשולחן?

ואת הקטנטנים, איך להשאיר ערים? ואיך עושים את זה בחן?

בלי לכפות? איך שורדים את המבט הציני של הגברים?

איך מתמרנים בין האוכל לתרבות?

ומתי מתחילים דיאטה...? 

אינספור רעיונות, מקצתם יושמו, חלקם ׳לעולם לא׳, א׳ הטיל וטו

(כן, גם זה קורה לעיתים, בעיקר סביב החגים...)

אז מה היה לנו שם? טריויה לחג, מכות מצריים במסכות, צפרדעים מקפצות,

חציית ים סוף עם הילדים בתוך בדי אורגנזה תכולים זוהרים (יעל, זוכרת?),

הגדות אישיות עם הפעלות וצבעים, שירון אביב מקורי, 

ועוד כהנה וכהנה הפעלות יצירתיות,

כי אני הלא מש״קית חו״יה וקצינת חינוך, והמעמד הזה מחייב מאוד.

והשנה, סביב ההכנות לחג, נתקלתי באחת העבודות שלי לתואר שני,

(כן, כמובן בהיסטוריה יהודית).

מצאתי שקהילות ישראל בימי הביניים, טרודים היו בשאלות דומות,

איך להפוך את החג למהנה מאוד, איך להעביר את המסר לצעירים.

מדהים להיווכח איך לפני מאות שנים, בני עמינו היו מחויבים להגדה, בדיוק כמונו. הם שקדו עליה, קשטו אותה וניסו להפוך אותה לרלוונטית ואטרקטיבית, מבדרת ואסתטית.

ההגדות שנשתמרו מימי הביניים רבות ומגוונות, אשכנזיות וספרדיות,

ומתוקף כך הן שונות מאוד זאת מזאת.

הידועות שבהן, הגדת ברצלונה המהודרת, הגדת סריאבו, הגדת ריינדלוס העשירה, הגדת פראג, הגדת אמסטרדם, הגדת ראשי הציפורים ועוד, ועוד. 

לכל הגדה, הייחוד שלה, הסיפור שלה, הקסם המיוחד רק לה.

קצת היסטוריה, מסתבר שעד למאה השלוש עשרה,

היו ההגדות, חלק מסידור התפילה.

כידוע, האמנות באה בקונפליקט עם ההלכה, שהלא נאמר,

׳לא תעשה לך פסל וכל תמונה...׳,

זאת הסיבה שהאמנות היהודית, הייתה מנוונת במשך שנים ארוכות, אך מכיון ששירתה ההגדה אינטרס דתי, נפתרה הבעיה ההלכתית.

הגדות ימי הביניים כמו הכתובות בנות התקופה,

עשירות בצבעים, מוטיבים אמנותים וטכניקות מיוחדות,

מלאות ברעיונות, חוש הומור ומסרים גלויים וסמויים.

ההשפעה של האמנות הנוצרית באותה תקופה ניכרת בהגדות.
כך, נראית ירושלים, כעיר גותית מצויה ובית המקדש, כמבצר צלבני לכל דבר.
בהגדות, מסתתרים סמלי המשפחות העשירות, פרנסי הקהילה, שהזמינו אותן ומימנו את איורן.

מדהים לגלות, דמיון רב לסמלי משפחות האצולה של אותם הימים באירופה.

כמו אז גם היום, היהודים הושפעו מסביבתם הנוכרית וניהלו איתה מערכת יחסים מורכבת של שנאה אהבה, קירבה והשפעה הדדית לצד התבדלות והתכנסות בקהילה.
ההתמקדות בגאולה באיורי ההגדות, מלמדת על שאיפתם של היהודים לחיים עצמאיים, ויש גם רמזים עבים למצוקת היום יום בגולה, לפרעות ולרדיפות.
על חשיבותן של הדמויות ניתן ללמוד מגודלן היחסי ומקומן בקומפוזצית התמונה.

יש בהגדות מימי הביניים, איורים המתארים, מציאות קרובה לצד עולם דמיון פרוע, חיות, שלא היו ולא נבראו, צמחי ענק, דמויות על גבול המפחיד והמשעשע. ה׳מופלא׳ וה׳קסום׳, מתרחש בנהרות, הרים, אוקינוסים, 'בחוץ לארץ', באיזורים, שבאותם הימים, לא היו ברי השגה, והיה אפשר לפנטז ול׳המציא׳ סיפורים אודותם. קצת כמו מגלי העולם של אותם הימים, והטיילים היהודיים, בנימין מטודלא, פתחיה מרגנסבורג, גם מאיירי ההגדות, הפליאו לתאר באופן הזוי, עולם רחוק ואחר מהמציאות.

עוד בהגדות, צבעים בוהקים, כתיבה אמנותית, ציור לצון והרבה חוש הומור.

את הבדיחה האהובה עלי, 

מצאתי בהגדת פראג, מן המאה השש עשרה לספירה,

שם בסמוך למנהג אכילת מרור,

יש איור של גבר מורה על זוגתו שתחיה,

וכך נאמר; ׳אישה רעה, מר ממות...׳

נו, עכשיו, שיקום הגבר, שאינו מסכים עם זאת האמירה!

אגב, גם ההיפוך, יכול להתאים,

תלוי רק את מי שואלים.