אחי הקטן

נולד כשהייתי בת שלוש ומיד כבש את כולם,

בתכול עיניו, בזהוב תלתליו,

בחוש הומור מפותח וממזרות,

שהייתה לי כל כך זרה.

ועם השנים התחדדה החלוקה,

אני הבכורה, הרצינית, האחראית, המרצה.

והוא, הקטן, השובב, המצחיק, הכובש.

הכל מותר לו, הכל נסלח.

מבלי להתאמץ, מבלי להתחרות,

הוא תפס לו מקום משלו, של חתיך וחכם, מצחיק וfun.

אבל אז נולדה אלה, ילדת קסם יפהיפיה,
טרפה מחדש את המשוואה,

ויחסי הכוחות קיבלו תפנית גדולה.

חלפו שנים, הפכנו להורים.

אני מתבוננת בו מהצד, התבגר, הרצין.

ניצי שיבה בשערו, קמט קטן בחיוכיו.

ודמעות בעיני, כשני רואה את אבהותו המרשימה.

סיפור, שיר, בדיחה,

השתובבות בפארק ובמגרש המשחקים,

הלצה עם הקטנים,

משל של לה פונטיין, מחזות של מולייר.

אני והוא אחים בדם, נושאים דנא משותף

ומחנכים מאותו מאגר המידע,

ומעיין אהבה נובע בתוכנו.

למשפחה, לבית,  ומכתיב את דרכינו.

ועכשיו כבר יש לילדיו, עוד אח קטן,

ששינה בהחלט את כל המערך,

השתלט על הלבבות 

וכבש לו מקום,

של מצחיק וחמוד ומלהיב הבריות.

מקומם המיוחד של כל האחים הקטנים בעולם,

ושל אחי הקטן, הגדול מכולם.



והנה עוד הצצה לאלבום המשפחתי,

לפורים של ימי ילדותי,

לימים שבהם היו תופרים תחפושות,

ולאמי, עם ידי הזהב,

והלב הרחב,

חג פורים שמח ומבדח!