שם המשחק

בעידודה של ביתי שקראה את הספר,

התייצבנו באולם הקולנוע לצפות ב
 The Hunger Games,

שם המשחק של תרבות הריאלטי והמסך הקטן.

הסרט יצא בסוף השבוע האחרון לאקרנים,

נעמדנו בתור לקופות, נרגשות ומצפות.

לא רוצה להרוס את החויה,

אז לא אספר את הסיפור, 

וגם לא אחשוף את הסוף.

רק אגלה לכם, שכבר הרבה זמן לא צפיתי בסרט,

שגרם לי כל כך הרבה לחשוב.

סרט קשה עם מוסר השכל, שהוביל אותי

להרהר ברייטינג המקדש הכל.
חשבתי על המשתתפים, שהם כחומר ביד היוצר,

בובות על חוט, מריונטות, חסרות דיעה ועמדה.

על ההמון הרעב וההפקה השבעה, (תרתי משמע).

על השיטחיות והנבובות שבג׳אנר החדש.

על המנחים והמראיינים, שבן לילה הופכים ל׳מגה סלבריטי׳,
ריקים מתוכן, לבושים למשעי, מאופרים ונוצצים. 

התבוננתי במסך, אחוזת אימה. 

לפתע הבנתי, שבשם אחוזי הצפיה, הכל מותר. 

לחשוף את המשתתפים, להקיז את דמם,

לפגוע בנפשם, לנגן על חולשותיהם,

לשלוף שפנים / זאבים אחוזי אמוק מהכובע, 

להביא רוחות רפאים מעברם הרחוק,

לחרחר ריב, להשניא אותם על חבריהם ובעיני עצמם.

הכל לגיטימי והרשות נתונה.

הכל, בכל, כולל טיפול תרופתי
ושירות פסיכולוגי שרלטני, 

חינם אין כסף, (אבל עולה ביוקר...)

הכל לגיטמי, הכל אפשרי, 

ה כ ל בשביל לבדר את ההמונים.

ברומא, בימי תפארתה, לפני אלפיים שנה,

העניקו השליטים לעם ׳לחם ושעשועים׳,

שיטה מצוינת לשלוט בהמון, לגרום לו ׳לא להפעיל את הראש׳.

ישבו ההמונים בקולסיאום,

מיוזעים ונרגשים, הם צפו בקרבות גלדיאטורים, 

הריעו וצעקו כשהדם נשפך, הצגה טובה,

ההמון מבסוט, שקט לקיסר.

היום, בבתים ממוזגים, יש מי שצופה 

בפלזמה או ב LCD , בתוכניות ריאליטי מהסוג הנמוך, 

תת תרבות.

ובז׳אנר הזה, אין ערכים, אין תוכן, אין חברויות,

יש אינטריגות ובריתות, הצהוב שולט, נמוך ומעייף.

וההמון מריע ומצביע בידיים עם השלט הקטן,

משפיע על אחוזי הצפיה, 

וקובע אגב כך, מה נראה בעונה הבאה.

בלי להתכוון, יצא לי פוסט נוסח ׳אריאנה מלמד׳,

מצטערת, סרט מצוין, הייתי חייבת לשתף.

הסרט, אגב, לא מתאים לילדים, 

אבל למתבגרים בשלים, בגילאי תיכון,
הוא מתאים גם מתאים.

כפתיח לשיחה על תרבות ההמונים. 

ואולי כך, נצליח לחנך דור אחר.

ערכי, נאיבי ואופטימי מה,

הייתי חייבת לסיים בזאת הנימה.