!רדודים, נמאסתם

האמת, שכבר די נמאס מהכתבות, 

שמסקרות את ישראליות התפוצה,

ומסקרנות את ישראליות המולדת.

ראית אחת, ראית את כולן.
חסכו את הזמן,

הסיפור כתוב מראש, 

השאלות, פשטניות וצפויות, 

המסקנות מתבקשות,

רק הליהוק משתנה.

מ'ד׳ישראליז' העלובה, בניצוחו של ירון דקל,
המתיימרת להיות 'תחקיר' במימון משרד הקליטה, 

ועד הכתבה האחרונה על הישראלים בעמק הסיליקון,

שבאמת, גרמה לוריד האלג׳יראי שלי לפמפם,

ואחרי כל כך הרבה שנים כאן,

זה הפתיע, דווקא לא קורה הרבה.....:-)

השילוב הקדוש של עיתונאות ישראלית,
המחבר את הנקודות, בין במבה, מחירי הקוטג׳/ מילקי, לכמה עולה לשכור פה בית?

ושאלת השאלות, 'נו, אז מתי אתם חוזרים..?'

האמת, בא לי להגיד,

רדודים, נמאסתם!

רוצה לשאול בקול רם,

חף מגינונים, בעברית כנה,

מה מטרת הכתבה? 

להוציא לישראלים במולדת את העיניים?

להראות חצרות רחבות, נוף רגוע וירוק,

לתאר את גובה המשכורות? 

או אולי להנציח את הנרטיב המתבקש,

ושטיפת המוח, עליה חונכנו, לפיה,

׳אין לישראלים מקום אחר.....׳ 
'הכי בטוח זה בישראל', מה לא נכון? במיוחד היום. 
(מה נהיה? בעולם המודרני, הליברלי, לא איש ברצונו יחיה? מה פשר התעמולה? המשפט הזה אגב, עולה בקנה אחד עם גדולי האנטישמים בעולם, שרוצים לראותו 'נקי מיהודים'.)

ובכן, שמו להם העיתונאים למטרה,
קנאת אחים,
ניכור,
הפרדה,
הגחכה.
הבה נגחיך אותם קצת, את ה'יורדים',
ונראיין את הציוני הנלהב, ההוא שצייר את בית המקדש על קיר המטבח, ועל הדרך, גם נסקר את הקריוקי המזויף של ערבי שבת. 
או אולי נצלם אותם מכתתים רגליים לחנות המאובקת, נדגיש שעד לשם (לאמריקה, לחנות של 'הפרסי') הרחיקו כדי לצרוך במבה וחומוס, לטאץ' הסופי, נוסיף תמונת תקריב 'ביסלי' ישראלי.
בואו נשאל איך מסתדרים בלי קוטג',
בואו נראה כמה הם מתגעגעים,
איך הם מחשבים את כל המחירים לפי מדד המילקי העולה, מסכנים. 
בואו נראה, כמה קשה להיות מהגר, 
׳שרוליק׳ גולה.

משעשע במיוחד מקרוב לראות,
כמה מתאמצים כל אנשי התקשורת והעתונאים,

להגיע עד אלינו, טסים עד סוף העולם,

לכנסים, למפגשים עם ראשי הקהילה,

הם מתחככים, מתחנפים, נהנים מארוחות חינם,
מבלים את זמנם החופשי בשופינג רעבתני,

ואז פונים לערוך כתבה,

בדיוק כמו זאת, שעשו קודמם.

ביננו, לא חבל על כרטיס הטיסה?

אה בעצם לא חבל,

הרווחתם טיול על חשבון העיתון, הערוץ, דסק החדשות, בתמורה, הבאתם להם סיפור, שהולם היטב את הקאנון של השילטון.
(אותי לימדו שהתקשורת, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, מה כבר לא?)

לו הייתי מסקרת שבוע של ישראלית לשעבר בעמק הסיליקון,

הייתי בוודאי כותבת, על פרופ׳ מיכה גודמן, שביקר כאן, והרצה בפני מאות חברי קהילה, יהודים אמריקאים וגם ישראלים לשעבר.
איך ניתח בדיאלקטיקה מעניינת את מהות הסכסוך, תוך שהוא מבאר את משנתו של הרצל מול זאת של הרב קוק. איך הסביר את תורתו של אחד העם ועל הדרך, ניתח מהי תרבות ואיך ראוי לנהל ויכוח, מהי הקשבה.

הייתי מספרת על מפגש מרתק עם פרופ׳ אבישי ברוורמן, ואיך כבש אותי בנקיון כפיו, ובקש שנסייע לו לבנות, ׳איים של שפיות וכוונה טובה׳ למען עתיד המדינה.
הייתי מביאה הצצה לאבי אביטל בקונצרט משובח של מוסיקת עולם, ואודי סגל, רהוט ושנון, מתאר את ה'ספין התיקשורתי', מכירים?

הייתי מספרת על מפגש קטן ומעורר השראה עם סיר רונלנד כהן, בריטי, ישראלי, ג'נטלמן אמיתי, תומך נלהב ומשקיע מהונו הפרטי למען עסקים חברתיים מניבים ועושה למען שלום וצדק חברתי.  

הייתי מביאה פריים מההופעה של אפרת גוש, שעשתה לכולנו ערב טובבבבב! 

הייתי מספרת על כנס ציונות, שהצליח לאחד את יהדות העמק, מימין ומשמאל, ולרתום אותה לעשייה ציונית, מפגן תמיכה ישראלי אמיתי.

הייתי מספרת על אינספור תוכניות, על הJCC, על הICC, על שבט המפרץ, על ׳בגד כפת׳, על Israel For Reel, על ICON, הבית של ההיי טק הישראלי.

הייתי מביאה הצצה ל׳מעגלים׳, ל׳גוונים׳, לחגיגות, לטקסים. הייתי מסקרת קהילה איכותית, שמאמינה ומיישמת יהדות מתקדמת, חדשנית, פעילה ויוזמת.

הייתי מראה מהי ערבות הדדית, נדיבות ותרומה. הייתי מראיינת מאות מתנדבים, על מנהיגות, על עשייה. הייתי מספרת איך משנסים מותניים ומגייסים כספים לתמוך היכן שצריך. איך דווקא בימים של מתקפת BDS על העם היהודי, קמים פה ה'יורדים', ומרימים חמ"ל הגנה. כן, כן אותה קבוצה שמבשלת בעיראקית, בזמנה החופשי, מתרגלת מלחמת סייבר, לטובת העם היהודי היושב בציון.
הייתי מספרת על קהילות דומות בתפוצה, שחברו לIAC, כדי ליצור תמונת מצב חדשה, הייתי מספרת על 'משלנו', בית לסטודנטים, שפעיל בקמפוסים ברחבי ארה"ב, מייצר לנו מנהיגות צעירה, ומתמודד חזיתית מול החרמות וההשמצה.
ואם כבר ראיינתם את אורן & אורן (כן, הראשון, ההוא מהחומוס, אבל ממש לא רק. שני אנשים מוערכים רבי פעלים,עשיה והישגים),
למה לא שאלתם אותם על הטיסות הישירות ועל ההזדמנויות הכלכליות והשותפיות העסקיות?

רדודים, נמאסתם,
הפוסט הזה זועק בגרון ניחר.
נמאס לראות, איך מראיינים אנשים טובים,
חותכים אותם בעריכה, ומתמרנים שהסיפור יתאים בדיוק לעלילה.
קצת נמאס, איך דוחקים אותנו, יהודים וישראלים, להיות אחד נגד השני, ישראלים נגד יורדים, או במושג ה'מכובס', ישראלים לשעבר.
קצת נמאס, שתמונת המצב היא תמיד פשטנית, חד מימדית, אין בה עומק, אין בה ממש.
עכשיו ביננו, עברו אי אילו שנים ממסעות בנימין מטודילה בעולם, כל זב חוטם, יודע שזה לא המצב, אז למה אנחנו ממשיכים לצרוך 'חדשות מטעם' כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים?
אם יורשה לי בנימת סיום,
חזית קטנה וצנועה של מחאה,
אני עוברת לצרוך עדכונים וחדשות,
מ'ארץ נהדרת', 'היהודים באים', 
או 'גב האומה',
בהיעדר אמינות וביש (המון) דכאון,
שיבוא לפחות עם פרצי צחוק.

על הקנאה

'אין בנמצא מגרעת הפוגעת בשמחתם של בני האדם כמו קנאה'  

רנה דקארט

זה אולי יהיה הפוסט הכי צהוב,

והכי לא 'פוליטקלי קורקט',
שאי פעם נכתב,
אבל משהו בוער בי והוא חייב להיכתב,
את הקינאה חוויתי כפועל, נשוא ומושא.

עוד בנעורי, כשרציתי להיות כל מה שהיא כן ואני לא.
בהתחלה, יותר בלונדינית עם עיניים בהירות,
אחר כך יותר גבוהה, יותר עשירה,
יותר חכמה (במיוחד במתמטיקה....)
כשרציתי להיות יותר פופולרית, יותר אהובה,
כשהתאהבתי בפעם הראשונה, ור' רקד עם אחרת,
כשהשימלה שלה נראתה יותר יפה יותר נוצצת.
לחברה טובה, קנאתי אז ב'מונופול של חברות',
היום אני יודעת, שהיה זה מחוסר ביטחון ורגשי נחיתות.
אחרי הלידות (ולצערי גם היום), קנאתי ברזון,
או יותר נכון, ברזון בלי מאמץ, 
או מה שאני מכנה, רזון- נונשאלנט:-),
כשדישדשה לי הקריירה, קנאתי בתעוזה וכישרון,
ועד היום, אני כולי קנאה בעודף ביטחון.
'ידי זהב', 'חשיבה מחוץ לקופסא', 
יצירתיות וגאונות,
שיחקו אצלי בקנאות.
ודי תמיד, קנאתי לו, לא' שלי, 
כשחששתי שירצה אחרת,
ורק קנאתו שלו הגדולה אלי, 
בתוספת החברות והאהבה,
גמלה אותי מזאת שלי, המשתקת כל כך.
לפני כעשור, אולי קצת יותר,
עם הבגרות, הבשלות, 
הקמטים, ופסי הכסף בשערי,
עצרתי לרגע להקשיב לעצמי,
ואז, גם הכרזתי מהפך.
כשקלטתי לרגע באופן הכי ברור ונהיר,
כמה אנרגיה ושמחת חיים, גוזלת הקנאה,
כמה היא מכרסמת בחברות, במשפחה,
בכל חלקה טובה,
כמה היא מרפה את הבטחון והעשייה,
וכמה יש דרך אחרת להסתכל על הצלחה,
בחרתי אז,
ואני בוחרת כל יום מחדש,
במקום ב ק נ א ה,
בה ש ר א ה.


ורק קנאת הזולת, ודווקא זאת שאינה מדוברת,
גורמת לי לנוע בחוסר נוחות, להתרחק, להשתתק.
ה'עין הרעה', קראה לה סבתי האלג'יראית,
ונשמרה ממנה מאוד, בסימנים ובקמעאות.
ובעודי כותבת את זה הפוסט,
ניקוות לי בעיניים, דמעות.
היום אני כבר יודעת, כמו כולם,
שהקנאה, פנים רבות לה.
בחיטוט, בטוטליות, ברכילות, 
ברוע, במידור, במרירות,
בציניות, בסרקסטיות, בקונפליקטים על כלום,
ברגישות יתר, באובססביות, בחיקוי.
'מחקים אותך, משמע את קיימת',
'מרכלים, זה ברור מה לא? טבע האדם',
אומרת לי חברה בשיחה עמוקה,
והיא כל כך צודקת, כולנו בדיוק כך.
פתאום מתחוורת לי עוד אמת לאמיתה,
הקנאה היא מסכנה,
היא בודדה,
היא תקועה,
היא חסרת אמונה ותקווה,
היא מלאה תירוצים, 
היא מלאה תיסכולים,
היא מכוערת, היא מכערת,
היא קשה ומנוונת.
ואולי גם כאן, אני צריכה לבחור בדרך אחרת,
אולי במקום לזוז הצידה בחוסר עניין,
אני צריכה לקבלה ברחמים, בחיבוק,
ב ה כ ל ה   ?

ועכשיו למה שאמרו גדולים וחכמים, 

לידם אני רק איזוב הקיר,

* 'בקנאה, יש יותר גאווה עצמית מאשר אהבה' / פרנסואה דה לה רושפוקו

* 'אדם כשיר ובעל בטחון אינו מסוגל לחוש קנאה בשום דבר. הקנאה היא סימפטום של חוסר בטחון עצבני' / די זמן לאהבה

* 'מי שמקנא בזולתו, מודה בעליונתו של הזולת' / סמואל ג'ונסון

* 'הקנאה המדברת והזועקת, היא חסרת תבונה. עלינו לפחד מהקנאה שבשתיקה' / אנטואן דה ריווארול

* 'הקנאה מכרסמת במקנא כחלודה המכרסמת בברזל' / אנטיסתנס

* 'בנדנים המוזהבים של הרחמים לפעמים נחבאים סכינהם של המקנאים' / פרידריק ניטשה

* 'לקנאה יש גוון חיוור ושפה מוציאת דיבה' / הסיודוס

* 'קיימים שני דברים, שמהם עלינו לפחד, קנאתם של חברים ושנאתם של אויבים' / קלאובולוס מרודוס

* אלה שאנו מקנאים בהם מתים, אך הקנאה נשארת לתמיד' / מולייר

* אין זה אלא אב שאינו מקנא בכשרונותיו של בן' / יוהן פון גתה

* אין בנמצא מגרעת הפוגעת בשמחתם של בני האדם כמו קנאה' / רנה דקארט

* 'קנאת סופרים תרבה חוכמה' / תלמוד הבבלי, בבא בתרא

שניה לפני שהפכתי קשוחה

דקה לפני שנהייתי רכיכה

,Live in New York City once"

,but leave before it makes you hard

,Live in Northern California once

"....but leave before it makes you soft

By Mary Schmich

את האימרה הידועה כולם מכירים,
על בשרי, חוויתי את אמיתותה.

במילים אחרות, הייתי צריכה לעזוב את ניו יורק,

שניה לפני שהפכתי קשוחה,

ואני כנראה צריכה לעזוב את קליפורניה,

כי אני ממש מרגישה, איך אני הופכת רכיכה.

(אגב, דווקא בעניין הזה לישראל ולניו יורק המון מן המשותף,

לראיה, פרצוף הבולדוג שלי בסוף כל קיץ, במולדת האהובה:-)

חמש שנים בניו יורק לימדו אותי המון,

לימדו אותי מהי בדידות,

לימדו אותי, שאם אין אני לי, מי לי?

לימדו אותי שאפשר להרגיש בודדה גם בין אנשים,

לימדו אותי להיות לבד, ואפילו להנות מזה.

חמש שנים בניו יורק, 
לימדו אותי להגיע בזמן לפגישה, 

לאחר איחור אלגנטי לאירוע חברה,

להתלבש נכון למסיבת קוקטייל, 

להתלבש אחרת לארוחת ערב בעיר, 

וקליל לברביקיו של צהריים אצל חברים.

למדתי להתלבש היטב בקור מקפיא חודר עצמות ואצבעות,

(וכן, עדיין לשמור על זכות התלונה, שקר לי מאוד...)

חמש שנים בניו יורק, 
לימדו אותי למדוד באינצ'ים,
לעלות במשקל בקילוגרמים,
ולרדת כמובן בפאונדים.
חמש שנים בניו יורק,
לימדו אותי לחשב טמפרטורה בפרנהייט,
ולהוסיף (להוריד) בהשתאות את משתנה הרוח.
חמש שנים בניו יורק,

לימדו אותי להתחמש לפני סופת שלגים, 

במירוץ קניות אינסופי, לאגור טיטולים וחלב בגראג׳, 

לפזר מלח על המדרגות בכניסה, 

לחוש עצב וניכור מהול באותו מלח, שניזרה על פצעי. 

למדתי לקנות מגפיים ובגדי חורף בראשית העונה, 

(כי בפברואר כבר מוכרים אופנת אביב ובגדי ים),

ולחגוג בסיילים של ינואר,

להכין לילדים מעילים לשנה הבאה.

למדתי לקרוא את לוח השנה של החוף המזרחי,

ומה עושים כשימי השלג לא מנוצלים.

למדתי לשמוח עם הילדים, כשמבטלים יום לימודים,

לשמוח עוד יותר, כשהרכבת מושבתת,

ומבטלים גם יום עבודה, מפאת תנאי מזג האויר.

למדתי לגרד את הקרח משימשת המכונית, 
בזמן קצר יחסית, 
(איך? פשוט מתחכמים עם מים חמים).

למדתי להיות מאורגנת, לתכנן פלידייטים,

להזמין מראש כרטיסים לאירועים,
זה, אני מוכרחה להודות, שירת אותי היטב לעוד עניינים.

חמש שנים בניו יורק,
לימדו אותי להתאהב בעיר הזאת עד טירוף,

כן, זה בדיוק כמו סושי וסקי,

טעם נרכש עבורי, ממש לא build in.

למדתי לקרוא את המפה האנושית,

כשהיא אומרת .׳ ....we need to get together',

היא לא בהכרח מתכוונת,

למדתי, לא להתלהב מ'nice', זה יותר עלבון ממחמאה,

ביננו, אפילו בעברית, זה לא ממש נשמע.

כן, כן, למדתי לקרוא את המפה התרבותית,  

למדתי לפענח את המפה של התחתית,

לחשב נכון אם שווה לקחת רכבת או מכונית,

ואחרי ההצגה, כשהעיר לגמרי פקוקה,

מהיכן הכי נכון לעצור מונית.

למדתי לנהוג בעיר כמו ׳בת ימית׳ מקומית,

(א׳ יטען, שאני עדיין לא יודעת, 
נכון שאתם מאמינים לי?:-),

למדתי לשתות יין, לחבוש כובע (מותאם לעונה),

לקפל ביד אחת עגלת תינוק, להרים את הקטנה,

לאחוז את הפעוט ביד השניה, ולצעוד בעיר בביטחה.

למדתי איך עוטפים את התינוקות בחורף קר,

כשרק עיניים סקרניות מציצות מתוכם.

למדתי את כל הדרכים הסודיות בgrand central station,

אחרי שהגעתי מתנשפת וגיליתי, ששוב פיספסתי רכבת. 

חמש שנים בתפוח הגדול, ואירוע מכונן, כמו 911,

גיבשו את זהותי כאמא אווזה,
כישראלית בתפוצה, כאמריקאית גאה,  
כניו יורקרית בנשמתה,
שלנצח תזכור בדיוק איפה זה תפס אותה, 
וכן, אני עדיין מאמינה בחירות,
רק הרבה פחות נאיבית.

חמש שנים בניו יורק,
גרמו לי להתאהב עד כלות בעיר, 
להתמכר אליה עד כאב,

לשוב אליה בסקרנות ואהבה, 
מדי שנה, לפעמים יותר,

לפקוד אותה כמו מכרה ותיקה, 

לדעת אותה כמו אהבה ישנה, 
להתלהב ממנה כמו חברה חדשה.

לדעתי, מכל הפוסטים שלי, התיירותיים,
לזכות ניו יורק, עומד שיא,

ולא בכדי.... 

יש בה בעיר מאגר בלתי נדלה של סגנונות בילוי ועניין,

היא מתחדשת בחינניות בכל עונה, 

היא מספקת חוויה יוצאת מן הכלל, כמעט של הכל, 

של תרבות, קולינריה, אופנה וסטייל, של אמנות, ספורט,

של מוסיקה, של ארכיטקטורה, של צבעים, של ריחות,
של אנשים.

ניו יורק חברים, היא לעד בליבי. 

הבכור חוגג את יום הולדתו התשע עשרה,

אני מיד קופצת, בוא נפגש לסופ׳ש ארוך,

בכרך הכי כרך, בעיר אורות הניאון,

והוא מתרצה תוך פחות משניה,

׳אמא, אני לגמרי בעניין...׳

שלושה ימים ומחצה, בעיר הגדולה.

אמא, שלדעתו, טרם התבגרה,

ובן, שלדעתי, כמעט סיים להתבגר, 

כך שאנחנו כמעט על אותו קו המשווה,

בפברואר קפוא וקר ביותר,

מינוס עשרים מעלות (ולא, אני לא מגזימה!)

מה עושים?

קודם כל, מתלבשים, מתעטפים, 

במעיל חם, כובע, כפפות וצעיף, 

בגטקעס, בגופיה, בעוד חולצה טרמית ארוכה,

חמושים במגפיים, יוצאים לתור את העיר הגדולה.
לפניכם, המלצות נפלאות, חדש וישן בתפוח הגדול.

שישי
לפני שהוא מגיע, אני נפגשת עם חברה טובה, לשיחה מרתקת, כנה ועמוקה.

קפה של בוקר- Crosby Street Hotel

המלון הזה הוא חגיגה לאוהבי עיצוב וסטייל, סיור קטן, קפה ועוגה, יזמנו חוויה קטנה ונפלאה.

מוזיאון- The Sex Museum

ובכן, נשמע יותר טוב ממה שזה באמת, שלוש קומות של מיניות משמימה, אפשר לדלג.
(ת' זה מה שאמא עושה בזמנה הפנוי, אבוי לבושה:-)

צהריים-Eatly
מרק ירקות מהביל וחם, ליום חורף קר במיוחד, צלחת מאזטים נהדרת, לחם ג'באטה ליד, שיחה טובה,
ואין, אין, מאושרת ממני באדם.
לקפה, פשוט עוברים לדוכן ליד.

קפה של אחה׳צ-Eatly

חיבוק לפרידה מהחברה, 

ועוד חיבוק חם, הילד כבר כאן! 

ארוחת ערב- Bar Bolonat, 

את ההמלצה הזאת אני מקבלת במתנה מלינור,
כשאני מבקשת ש׳תחדש׳ לי איזה דבר או חצי דבר, על העיר האהובה. וכמה שהיא קולעת.
מסעדה קטנטנה, השפית, ישראלית, אלא מה? בתפריט, סגנון אוטולנגי, מנות מתוחכמות ויחד עם זה כל כך פשוטות, זיתים אפויים בציפוי של פלאפל, בייגל ירושלמי עם זעתר ושמן זית, סלט פאטוש ירוק עד, כולל אבוקדו ויין ליד, והבכור על תבשיל בשר עם ניחוח מיוחד.  אח... לינור, אין כמוך!

בילוי לילי-Café Wha

׳מה לכאן?׳ הוא שואל אותי בתימהון, כשאני מוליכה אותו במדרגות חשוכות, למרתף הג׳אז שלי, הסודי, בפנים כבר מחכים ג׳קי, ארי וג׳רמי.
׳בטח׳ אני משוויצה, ׳הרי אמרת שאני מתעקשת להישאר צעירה.....׳
את המועדון הזה, גילנו לפני שני עשורים, היינו פוקדים אותו לעיתים קרובות (עם רותי ואורי, שהיו אז צעירים, יפים ונטולים.....זוכרים?),
משקה, ארוחה זולה, והלהקה הכי שווה בעיר.
ג׳אז, סלסה, רוק ובלוז, בלב הוילאג׳ באווירה ניו יורקרית אמיתית.
אני שואלת את המלצרית מי מופיע הערב, ׳ביירון, בריאן וג׳ייסון, עוד כאן...?׳ והיא מחייכת בשובבות, ׳בוודאי!׳,
ערב קסום מזדמן לנו, מצטופפים סביב שולחנות דביקים, והמוסיקה, אלוהית!
וג׳קי, כמו ג׳קי רוקדת בשמחה, הבנים נלהבים, ואני מביטה בזמרים המוכרים, כמה כיף להם להיות על הבמה, בכמה תשוקה הם מנגנים,
ואיך, כשאתה הופך תחביב לעיסוק, 
אתה נשאר צעיר.

שבת

ארוחת בוקר-Café Gitane 

נו טוב, מי שקורא אותי כבר שנים, יודע, שאני חייבת לפתוח בוקר ניו יורקי בטוסט אבוקדו עם לימון וצ׳ילי מקומי, בקפה קטן ומקסים. הבכור על טוסט ברי ודבש, ושנינו מתבוננים ביושבי בית הקפה היפים, בעניין רב.

מוזיאון-   Whitney Museum 

הארכיטקטורה מרשימה במיוחד, מבנה זכוכית משקיף אל נהר ההדסון, המוזיאון, לאמנות אמריקאית, הוא ממש משהו לכתוב עליו!  
הארכיטקט, Renzo Piano יצר מבנה זכוכית מרשים בן שמונה קומות, ושלל מרפסות מרהיבות. מכל חלון נשקף הנהר, הHigh Line, מציץ בחדווה (עוד לא ירוקה) והמיקום, נפלא, באיזור הmeatpacking השוקק חנויות ומסעדות.
במוזיאון, אני מתלהבת ממייצג וידאו, של חקירת טרור, מצידו האחד של המסך, הנחקרים, מצידו השני, תגובות העוברים ושבים, בהחלט מייצר מחשבה עמוקה על הקונפליקט בין בטחון וזכויות אדם, וכמה באמת שאין ברירה.

Windows Shopping
Arhuse 
נלהבת לגלות את הגלריה העצומה, שכולה ריהוט, אמנות והלבשת בית.
ציור שמן מקסים וקטן, שירד מכמה מאות לעשרים דולר, עושה איתי את כל הדרך חזרה. השאר, נשאר שם, גם מלשטוף את העיניים, אני מבסוטה.

צהריים- Chelsea Market
The Green Table
האמת, ביום קר, אתם רוצים לא לצאת מכאן.
את צ'לסי, אני חובבת ומכירה, והכי אוהבת ביום חורף קר. יופי של שוק, (או כמו שהבכור אומר לי בקריצה, 'איזה שוק?, שוק בוטיק, את רוצה לומר...')

ובכן, שוק בא בימים, עם חנויות ומסעדות ועוד המון טובין. חפשו את הכספות של הבנקים, שהיו במקום, מעטרים את הקירות, תהנו מכוס יין טוב, מהדוכן המרוקאי, מחנות הספרים, לכו אחר ריח הסופגניות, קנו פסטה טריה או לובסטר במחיר מציאה, חנות של אנטרופולג'י ענקית ומקסימה, וארוחה טובה במיוחד, ב'שולחן הירוק', מומלצת בחום.

קצת קולטורה/ תיאטרון- 
The curious incident of the dog in the nighttime
המון המלצות אני מקבלת על זאת ההצגה, והאמת, היא אפילו עוד יותר טובה. 
המחזה/הספר נהדר, המוסיקה רעננה, לתאורה קסם משלה, המשחק נפלא, והתפאורה מינימלסטית אך גאונית. ההצגה עוסקת בתסמונת אספרגר, הבימוי הוא מבריק. היכולת שלנו כצופים להרגיש את הדמות הראשית, להבין את רצף המחשבה, את מה שרואים אחרים, את מה שהם לא. להזדהות, לגלות אמפטיה בלי לחמול. הכל על במת גריד עמוקה, שחור לבן, כמו בתחכום רב אומרת, הכל הרבה יותר עמוק ומורכב, ממה שנראה.

ארוחת לילה-Crosby Street Hotel
יין, צלחת גבינות, פסטה ופטריות,
כל מה שאסור לאכול בחצות.

ראשון

ארוחת בוקר-Café Gitane
על מתכון מנצח, חוזרים בשימחה, שוב טוסט אבוקדו, שוב קפה ומיץ תפוזים סחוט וטבעי. שוב עוברים ושבים, יפים וצעירים.

מוזיאון- 911 
כבר הייתי כאן (ראו פוסט), ובכל זאת אני חוזרת לחוויה מטלטלת לבקשת הבכור.
מנסה לדלות ממנו, מה הוא זוכר מאותו יום ארור, משלימה לו את התמונה. שנינו, די נדהמים, איך אנחנו מאבדים אורינטציה במוזיאון, נופלים לתהומות של עצב ודכדוך, ותוהים אם הייתה זאת כוונת הארכיטקט.
ועוד דבר, שהוא אומר לי כשאני מתבוננת בעוצמת 'מגדל החירות' החדש, ששינה את נוף קו הרקיע של העיר, זאת ההכרזה/ ההתרסה הכי גדולה שלנו כאומה, לחירות וחיים.

ארוחת צהריים- Mercer Kitchen 
עוד 'מוסד', טעים, נחמד, יקר, ולא משהו לכתוב עליו.

קצת קולטורה / תיאטרון- Hamilton 
הביקורות משבחות, שתי חברות עירוניות ממתינות כבר שנה לכרטיסים, אפילו אובמה בכבודו ובעצמו, פקד את ההצגה פעמיים, כותבים על זה ב'הארץ', עוד מבקר תיאטרון מציע למשכן את הבית ולהשכיר את הילדים, וכשאני נחרדת מיוקר הכרטיסים, דלית, חברתי הטובה, משדלת אותי, שזה חובה, כמו כרטיס למקרטני.
ובכן, חסרת אופי שכמותי, מושפעת מלחץ חברתי ותקשורתי. אני קונה כרטיסים במחיר מופקע ביותר, ואין לי ברירה אלא להגיד שהיה מקסים ומופלא, כמו כל הקהל שהריע עוד בטרם הורם המסך. ובכן, הרשו לי לתקן.
הסיפור, היסטורי ומעניין, המילטון, שר האוצר הראשון, יתום ובן עניים, שהיה למעצב החוקה ואיש אשכולות.
הליהוק, מרתק, את כל האבות המייסדים (וושינגטון ושות'), משחקים שחקנים שחורים או היספנים, שזה לכשעצמו, סטייטמנט חברתי פוליטי (לא פלא שאובמה אהב), המשחק מרהיב, הטקסטים מוגשים בהיפ-הופ קליל, הנושא, פוליטיקה, ממשל, חוקה וימי קום האומה, אבל גם תככים ואהבה, הון ושילטון, אבל אם יורשה לי בכנות, לנפץ את הבלון, בסוף היום זה עוד מיוזיקל. ההצגה נהדרת אבל....
אל 'תמשכנו' את הילדים, חכו בסבלנות, שהבאז התקשורתי ישכח, כי כמו כל הקלאסיים של בורדוויי, גם המחיר ירגע.

ארוחת חצות- Belthazar 

עוד 'מוסד' צרפתי ויקר, שפתוח בחצות, מלא עד אפס מקום, יין נשפך אל השולחנות, ואני סוקרת בעניין רב את באי המקום. 

שני

שוטטות בSoho
חנויות, גלריות ועיר עם מקצב, באמת שאין שניה לה בעולם.

בראנץ'- 12Chairs
את ההמלצה הנהדרת אני זוקפת למשפחת מארק, "שרוני, את חייבת לנסות", אומרת לי ג'קי במבטא החינני שלה. ובכן, השם לקוח מרומן רוסי, הבעלים ישראלים. בשבת ובראשון, מגישים כאן ג'חנון וחמין, בימי חול, מן ערבוב של מטבח ישראלי עם נגיעות ים תיכוניות וגם רוסיות, לכבודם של הבעלים המקוריים.
עיצוב ראסטי חם, על הקירות, תל אביב של ראשית המאה שעברה. שנינו על שקשוקה ואמנות הניגוב, יופי של פרידה מהעיר. אגב, סניף חדש נפתח השנה, בברוקלין, שווה בדיקה.

סוף השבוע האחרון בניו יורק, למד אותי,
שבחוץ יכול להיות מינוס עשרים מעלות,
אבל בלב פנימה, חם לי מאוד.
ושאין שמחה ממני, 
לחזור הבייתה בחדווה,
לשמש המלטפת, 
להפקיד את המעיל החם,
ולדעת, שאכן הפכתי לרכיכה.

הבהלה לשלג

טעויות של מתחילים

דצמבר 99,

קור מקפיא באפסטייט ניו יורק, ועוד כזה שמודדים בפרנהייט. אנחנו*, עוד לא מבינים עד הסוף את משמעותן של הטמפרטורות, וכמה נמוך עוד אפשר לרדת, (רותי ואורי, זוכרים?) 
מצויידים לחורף ישראלי עם פעוט בן כמעט שלוש, באתר סקי שכוח אל. הוא מיבב וזב חוטם, אנחנו מתעקשים שינעל את המגפיים והמגלשיים, לא הספקתי להגיד, ג'ק רובינזון וא׳ כבר על הרכבל, גם הוא לא ממש מצויד.
כעבור שעתיים שניהם כבר יורדים את ההר.
אני שומעת את הבכי שלו מהדהד ממרחקים,
הלב שלי קופא,
למען האמת, כולי קפואה, קפואה ומודאגת.
׳מה הסיפור? רק מסלול ירוק וידוע לכל,
שסקי זה בירידה...׳ הוא אומר לי בחיוך קטן, כשאני משגרת לעברו מבט זועם, ׳השתגעת, בפעם הראשונה, שלך ושלו? 
הוא עוד תינוק....!׳

הפעוט צורח, אני במתח, א׳ מתבדח, והשאר היסטוריה,

השניים נדבקו כבר אז קשה בחיידק,

אני עדיין במתח כל פעם מחדש,

בי נשבעתי, בחיי שניסיתי,

רק שעלי החיידק פסח.

(אנחנו*-'שרוליקים' מצויים, שירדו מהאוניה לפני שניה)

טעויות של מתקדמים או טעות לעולם חוזרת

אם יש מושג, שעד היום, טרם עמדתי על טיבו, הוא ׳חופשת סקי*׳. יסלחו לי חברי על ההשוואה, אבל, ביננו, זה הכי מזכיר, ׳חופשת לידה׳, אוקסימורון מובהק. בשתיהן, עובדים קשה, שתיהן רחוקות מלהיות חופשה, בקיצור, בכנות, מבין שתי החופשות, אני מעדיפה את השנייה.

רק ההתחמשות, הקניות, האריזה, שלא לדבר על המגפיים הלוחצות, קור חודר עצמות, כמה מסורבל וכבד לסחוב, ועוד לא אמרתי דבר, על הפחד, הסכנה, הכפפה שאבדה, הפציעות ויוקר החופשה.
כבת ימית בנשמה, הבו לי חוף ים, סירה ומרגריטה, והרי לכם חופשה, נו טוב, גם מעיר אני מבסוטה, בסדר, גם מטבע, מהר, ואולי הכי במדבר (רצוי עם ים, אגב נמצא כבר תחליף לסיני?)

(חופשת סקי*- אוקסימורון מושלם, אני כבר החלטתי, אין באמת כזה דבר!)

ועכשיו ברצינות וכנות, שלג יפה בעיקר בגלויה, נכון?

ועדיין, כולם נהנים מבסוטים, אז למה אני לא?

ברשותכם,  הוצאת קיטור קלה*, אפשר בהחלט לדלג ולהמשיך בקריאה.

(הוצאת קיטור*-הנשים*, לדעתי,סובלות מאפליה מגדרית בעניין.
(נשים*- הכוונה למי שפגשה את ההר בגיל שלושים לראשונה, לא למי שהתחנכה באמריקה או אירופה, שם סקי הוא חלק מתוכנית הלימודים המקומית. קרן, את מהממת אבל לא דוגמא:-)
תשאלו למה אפליה? ובכן, כל הריון ולידה, מרחיקים אותנו מההר לשנה או שנתיים, הגברים צוברים פז״ם, את הפעוטות, בטרם עומדים על דעתם, מעמידים על מגלשיים, כך שהאמהות, מאחור.
'הכל תירוצים', הוא אומר כשאני מביאה את זה הטיעון, 'נו...תודי על האמת, את פשוט לא בעניין...' מודה ומתוודה, יש מצב שהוא קצת צודק..... אבל ברוח יום האם, מותר לקרוא תיגר על אפלייה מגדרית? לכו תסחבו, תלדו, תניקו, תחליפו, נראה אם תהיו יותר בעניין?)

אלוהי עדי, שניסיתי, בחיי!
קודם כל, רכשתי לי מעיל סקי מקסים, ומכנסיים תואמות, כי הבנתי, שכמו כל תחביב באמריקה, מתחיל בחוויית הקניות.
בכל פעם, לקחתי שיעור עם תינוקות של בית רבן, נשארתי ברמת ה'פיצה', ה'צ׳יפס', ו'מרבד הקסמים'. זוכרים שסיפרתי לכם, כמה אני פחדנית? (ראו פוסט)
בפעמים הבודדות, שנעניתי למדריך*, מצאתי את עצמי יורדת על אחורי, נופלת, נחבלת, מובסת וכואבת.

(מדריך*- בעניין המדריך, גם כאן הונאה של ממש. שלא כמו בסרטים, שם מגיע מדריך מצודד ומסוקס, עם מבטא זר ושארם, אני תמיד פוגשת את המדריכות הקשוחות, אלו שיכלו להיות רס״ריות משמעת בגולני, או מדריכים קשישים, כאלה, שכבר ראו ימים טובים מאלה, ואם לא ימים טובים, לבטח תלמידות טובות מזאתי.)

בינתיים, חולפות השנים, כל בני משפחתי כבר עמוק בעניין, מגיעים בעיניים בורקות ואף אדמדם לנקודת המפגש, 

משולהבים, נלהבים ומחויכים, אנחנו מתיישבים יחדיו לארוחה, ורק אני, אכלתי כבר, מה עוד יש לעשות שעות ארוכות למרגלות ההר? לאכול ולקרוא, בדידות מזהרת בנוף קסום ולבן.

אין חכם כבעל נסיון

שנים ארוכות שהם כולם מתקדמים, אני נשארת מאחור, שנים ארוכות שיש לי משנה סדורה, ל׳למה לא..׳, 

ואז אורלי כמו אורלי, עניינית ופשטנית, אומרת לי בנונשלנטיות, למה שלא תנסי, ׳cross country ski'? 
'למה לא, באמת?', אני חושבת לעצמי, ומגיעה לשיעור הכרות בלי צל של מושג, כשאני לתומי חושבת שהליכה בשלג יכולה להיות נפלאה.
ובכן גם כאן, מגלשיים ומקלות, ומוכשרת כמוני, גם הרביצה יופי של נפילות.....

אבל, בסופו של היום הראשון, אין ממני מבסוטה. הדופק עולה, מזיעים ומתאמצים, אין ירידות מפחידות, ויש אויר הרים צלול כיין, לובן של שלג בעיניים, מסלולים ריקים מילדים מתאבדים, בקיצור, 'כאילו' סקי לפחדנים (קרי, אני!)

וכשנפגשים כולנו ל après ski ,
שהוא, אם נודה על האמת,
(ואגב להנחה הבאה, שותפים גם מורעלים אמיתיים) 
ובכן הaprès, הוא החלק הכי שווה בחוויה.
עכשיו סופסוף,
גם אני שותפה להתלהבות ולשמחה,
גם האף שלי מאדים,
ועיני בורקות.

חברים, נראה לי שאני נותנת צ׳אנס לתחילתה של ידידות נפלאה עם תחביב חדש על פסגה מושלגת,
אמר כבר מי שאמר,

טעות לעולם חוזרת,
נראה כמה זמן הגברת שורדת:-)