שניה לפני שהפכתי קשוחה

דקה לפני שנהייתי רכיכה

,Live in New York City once"

,but leave before it makes you hard

,Live in Northern California once

"....but leave before it makes you soft

By Mary Schmich

את האימרה הידועה כולם מכירים,
על בשרי, חוויתי את אמיתותה.

במילים אחרות, הייתי צריכה לעזוב את ניו יורק,

שניה לפני שהפכתי קשוחה,

ואני כנראה צריכה לעזוב את קליפורניה,

כי אני ממש מרגישה, איך אני הופכת רכיכה.

(אגב, דווקא בעניין הזה לישראל ולניו יורק המון מן המשותף,

לראיה, פרצוף הבולדוג שלי בסוף כל קיץ, במולדת האהובה:-)

חמש שנים בניו יורק לימדו אותי המון,

לימדו אותי מהי בדידות,

לימדו אותי, שאם אין אני לי, מי לי?

לימדו אותי שאפשר להרגיש בודדה גם בין אנשים,

לימדו אותי להיות לבד, ואפילו להנות מזה.

חמש שנים בניו יורק, 
לימדו אותי להגיע בזמן לפגישה, 

לאחר איחור אלגנטי לאירוע חברה,

להתלבש נכון למסיבת קוקטייל, 

להתלבש אחרת לארוחת ערב בעיר, 

וקליל לברביקיו של צהריים אצל חברים.

למדתי להתלבש היטב בקור מקפיא חודר עצמות ואצבעות,

(וכן, עדיין לשמור על זכות התלונה, שקר לי מאוד...)

חמש שנים בניו יורק, 
לימדו אותי למדוד באינצ'ים,
לעלות במשקל בקילוגרמים,
ולרדת כמובן בפאונדים.
חמש שנים בניו יורק,
לימדו אותי לחשב טמפרטורה בפרנהייט,
ולהוסיף (להוריד) בהשתאות את משתנה הרוח.
חמש שנים בניו יורק,

לימדו אותי להתחמש לפני סופת שלגים, 

במירוץ קניות אינסופי, לאגור טיטולים וחלב בגראג׳, 

לפזר מלח על המדרגות בכניסה, 

לחוש עצב וניכור מהול באותו מלח, שניזרה על פצעי. 

למדתי לקנות מגפיים ובגדי חורף בראשית העונה, 

(כי בפברואר כבר מוכרים אופנת אביב ובגדי ים),

ולחגוג בסיילים של ינואר,

להכין לילדים מעילים לשנה הבאה.

למדתי לקרוא את לוח השנה של החוף המזרחי,

ומה עושים כשימי השלג לא מנוצלים.

למדתי לשמוח עם הילדים, כשמבטלים יום לימודים,

לשמוח עוד יותר, כשהרכבת מושבתת,

ומבטלים גם יום עבודה, מפאת תנאי מזג האויר.

למדתי לגרד את הקרח משימשת המכונית, 
בזמן קצר יחסית, 
(איך? פשוט מתחכמים עם מים חמים).

למדתי להיות מאורגנת, לתכנן פלידייטים,

להזמין מראש כרטיסים לאירועים,
זה, אני מוכרחה להודות, שירת אותי היטב לעוד עניינים.

חמש שנים בניו יורק,
לימדו אותי להתאהב בעיר הזאת עד טירוף,

כן, זה בדיוק כמו סושי וסקי,

טעם נרכש עבורי, ממש לא build in.

למדתי לקרוא את המפה האנושית,

כשהיא אומרת .׳ ....we need to get together',

היא לא בהכרח מתכוונת,

למדתי, לא להתלהב מ'nice', זה יותר עלבון ממחמאה,

ביננו, אפילו בעברית, זה לא ממש נשמע.

כן, כן, למדתי לקרוא את המפה התרבותית,  

למדתי לפענח את המפה של התחתית,

לחשב נכון אם שווה לקחת רכבת או מכונית,

ואחרי ההצגה, כשהעיר לגמרי פקוקה,

מהיכן הכי נכון לעצור מונית.

למדתי לנהוג בעיר כמו ׳בת ימית׳ מקומית,

(א׳ יטען, שאני עדיין לא יודעת, 
נכון שאתם מאמינים לי?:-),

למדתי לשתות יין, לחבוש כובע (מותאם לעונה),

לקפל ביד אחת עגלת תינוק, להרים את הקטנה,

לאחוז את הפעוט ביד השניה, ולצעוד בעיר בביטחה.

למדתי איך עוטפים את התינוקות בחורף קר,

כשרק עיניים סקרניות מציצות מתוכם.

למדתי את כל הדרכים הסודיות בgrand central station,

אחרי שהגעתי מתנשפת וגיליתי, ששוב פיספסתי רכבת. 

חמש שנים בתפוח הגדול, ואירוע מכונן, כמו 911,

גיבשו את זהותי כאמא אווזה,
כישראלית בתפוצה, כאמריקאית גאה,  
כניו יורקרית בנשמתה,
שלנצח תזכור בדיוק איפה זה תפס אותה, 
וכן, אני עדיין מאמינה בחירות,
רק הרבה פחות נאיבית.

חמש שנים בניו יורק,
גרמו לי להתאהב עד כלות בעיר, 
להתמכר אליה עד כאב,

לשוב אליה בסקרנות ואהבה, 
מדי שנה, לפעמים יותר,

לפקוד אותה כמו מכרה ותיקה, 

לדעת אותה כמו אהבה ישנה, 
להתלהב ממנה כמו חברה חדשה.

לדעתי, מכל הפוסטים שלי, התיירותיים,
לזכות ניו יורק, עומד שיא,

ולא בכדי.... 

יש בה בעיר מאגר בלתי נדלה של סגנונות בילוי ועניין,

היא מתחדשת בחינניות בכל עונה, 

היא מספקת חוויה יוצאת מן הכלל, כמעט של הכל, 

של תרבות, קולינריה, אופנה וסטייל, של אמנות, ספורט,

של מוסיקה, של ארכיטקטורה, של צבעים, של ריחות,
של אנשים.

ניו יורק חברים, היא לעד בליבי. 

הבכור חוגג את יום הולדתו התשע עשרה,

אני מיד קופצת, בוא נפגש לסופ׳ש ארוך,

בכרך הכי כרך, בעיר אורות הניאון,

והוא מתרצה תוך פחות משניה,

׳אמא, אני לגמרי בעניין...׳

שלושה ימים ומחצה, בעיר הגדולה.

אמא, שלדעתו, טרם התבגרה,

ובן, שלדעתי, כמעט סיים להתבגר, 

כך שאנחנו כמעט על אותו קו המשווה,

בפברואר קפוא וקר ביותר,

מינוס עשרים מעלות (ולא, אני לא מגזימה!)

מה עושים?

קודם כל, מתלבשים, מתעטפים, 

במעיל חם, כובע, כפפות וצעיף, 

בגטקעס, בגופיה, בעוד חולצה טרמית ארוכה,

חמושים במגפיים, יוצאים לתור את העיר הגדולה.
לפניכם, המלצות נפלאות, חדש וישן בתפוח הגדול.

שישי
לפני שהוא מגיע, אני נפגשת עם חברה טובה, לשיחה מרתקת, כנה ועמוקה.

קפה של בוקר- Crosby Street Hotel

המלון הזה הוא חגיגה לאוהבי עיצוב וסטייל, סיור קטן, קפה ועוגה, יזמנו חוויה קטנה ונפלאה.

מוזיאון- The Sex Museum

ובכן, נשמע יותר טוב ממה שזה באמת, שלוש קומות של מיניות משמימה, אפשר לדלג.
(ת' זה מה שאמא עושה בזמנה הפנוי, אבוי לבושה:-)

צהריים-Eatly
מרק ירקות מהביל וחם, ליום חורף קר במיוחד, צלחת מאזטים נהדרת, לחם ג'באטה ליד, שיחה טובה,
ואין, אין, מאושרת ממני באדם.
לקפה, פשוט עוברים לדוכן ליד.

קפה של אחה׳צ-Eatly

חיבוק לפרידה מהחברה, 

ועוד חיבוק חם, הילד כבר כאן! 

ארוחת ערב- Bar Bolonat, 

את ההמלצה הזאת אני מקבלת במתנה מלינור,
כשאני מבקשת ש׳תחדש׳ לי איזה דבר או חצי דבר, על העיר האהובה. וכמה שהיא קולעת.
מסעדה קטנטנה, השפית, ישראלית, אלא מה? בתפריט, סגנון אוטולנגי, מנות מתוחכמות ויחד עם זה כל כך פשוטות, זיתים אפויים בציפוי של פלאפל, בייגל ירושלמי עם זעתר ושמן זית, סלט פאטוש ירוק עד, כולל אבוקדו ויין ליד, והבכור על תבשיל בשר עם ניחוח מיוחד.  אח... לינור, אין כמוך!

בילוי לילי-Café Wha

׳מה לכאן?׳ הוא שואל אותי בתימהון, כשאני מוליכה אותו במדרגות חשוכות, למרתף הג׳אז שלי, הסודי, בפנים כבר מחכים ג׳קי, ארי וג׳רמי.
׳בטח׳ אני משוויצה, ׳הרי אמרת שאני מתעקשת להישאר צעירה.....׳
את המועדון הזה, גילנו לפני שני עשורים, היינו פוקדים אותו לעיתים קרובות (עם רותי ואורי, שהיו אז צעירים, יפים ונטולים.....זוכרים?),
משקה, ארוחה זולה, והלהקה הכי שווה בעיר.
ג׳אז, סלסה, רוק ובלוז, בלב הוילאג׳ באווירה ניו יורקרית אמיתית.
אני שואלת את המלצרית מי מופיע הערב, ׳ביירון, בריאן וג׳ייסון, עוד כאן...?׳ והיא מחייכת בשובבות, ׳בוודאי!׳,
ערב קסום מזדמן לנו, מצטופפים סביב שולחנות דביקים, והמוסיקה, אלוהית!
וג׳קי, כמו ג׳קי רוקדת בשמחה, הבנים נלהבים, ואני מביטה בזמרים המוכרים, כמה כיף להם להיות על הבמה, בכמה תשוקה הם מנגנים,
ואיך, כשאתה הופך תחביב לעיסוק, 
אתה נשאר צעיר.

שבת

ארוחת בוקר-Café Gitane 

נו טוב, מי שקורא אותי כבר שנים, יודע, שאני חייבת לפתוח בוקר ניו יורקי בטוסט אבוקדו עם לימון וצ׳ילי מקומי, בקפה קטן ומקסים. הבכור על טוסט ברי ודבש, ושנינו מתבוננים ביושבי בית הקפה היפים, בעניין רב.

מוזיאון-   Whitney Museum 

הארכיטקטורה מרשימה במיוחד, מבנה זכוכית משקיף אל נהר ההדסון, המוזיאון, לאמנות אמריקאית, הוא ממש משהו לכתוב עליו!  
הארכיטקט, Renzo Piano יצר מבנה זכוכית מרשים בן שמונה קומות, ושלל מרפסות מרהיבות. מכל חלון נשקף הנהר, הHigh Line, מציץ בחדווה (עוד לא ירוקה) והמיקום, נפלא, באיזור הmeatpacking השוקק חנויות ומסעדות.
במוזיאון, אני מתלהבת ממייצג וידאו, של חקירת טרור, מצידו האחד של המסך, הנחקרים, מצידו השני, תגובות העוברים ושבים, בהחלט מייצר מחשבה עמוקה על הקונפליקט בין בטחון וזכויות אדם, וכמה באמת שאין ברירה.

Windows Shopping
Arhuse 
נלהבת לגלות את הגלריה העצומה, שכולה ריהוט, אמנות והלבשת בית.
ציור שמן מקסים וקטן, שירד מכמה מאות לעשרים דולר, עושה איתי את כל הדרך חזרה. השאר, נשאר שם, גם מלשטוף את העיניים, אני מבסוטה.

צהריים- Chelsea Market
The Green Table
האמת, ביום קר, אתם רוצים לא לצאת מכאן.
את צ'לסי, אני חובבת ומכירה, והכי אוהבת ביום חורף קר. יופי של שוק, (או כמו שהבכור אומר לי בקריצה, 'איזה שוק?, שוק בוטיק, את רוצה לומר...')

ובכן, שוק בא בימים, עם חנויות ומסעדות ועוד המון טובין. חפשו את הכספות של הבנקים, שהיו במקום, מעטרים את הקירות, תהנו מכוס יין טוב, מהדוכן המרוקאי, מחנות הספרים, לכו אחר ריח הסופגניות, קנו פסטה טריה או לובסטר במחיר מציאה, חנות של אנטרופולג'י ענקית ומקסימה, וארוחה טובה במיוחד, ב'שולחן הירוק', מומלצת בחום.

קצת קולטורה/ תיאטרון- 
The curious incident of the dog in the nighttime
המון המלצות אני מקבלת על זאת ההצגה, והאמת, היא אפילו עוד יותר טובה. 
המחזה/הספר נהדר, המוסיקה רעננה, לתאורה קסם משלה, המשחק נפלא, והתפאורה מינימלסטית אך גאונית. ההצגה עוסקת בתסמונת אספרגר, הבימוי הוא מבריק. היכולת שלנו כצופים להרגיש את הדמות הראשית, להבין את רצף המחשבה, את מה שרואים אחרים, את מה שהם לא. להזדהות, לגלות אמפטיה בלי לחמול. הכל על במת גריד עמוקה, שחור לבן, כמו בתחכום רב אומרת, הכל הרבה יותר עמוק ומורכב, ממה שנראה.

ארוחת לילה-Crosby Street Hotel
יין, צלחת גבינות, פסטה ופטריות,
כל מה שאסור לאכול בחצות.

ראשון

ארוחת בוקר-Café Gitane
על מתכון מנצח, חוזרים בשימחה, שוב טוסט אבוקדו, שוב קפה ומיץ תפוזים סחוט וטבעי. שוב עוברים ושבים, יפים וצעירים.

מוזיאון- 911 
כבר הייתי כאן (ראו פוסט), ובכל זאת אני חוזרת לחוויה מטלטלת לבקשת הבכור.
מנסה לדלות ממנו, מה הוא זוכר מאותו יום ארור, משלימה לו את התמונה. שנינו, די נדהמים, איך אנחנו מאבדים אורינטציה במוזיאון, נופלים לתהומות של עצב ודכדוך, ותוהים אם הייתה זאת כוונת הארכיטקט.
ועוד דבר, שהוא אומר לי כשאני מתבוננת בעוצמת 'מגדל החירות' החדש, ששינה את נוף קו הרקיע של העיר, זאת ההכרזה/ ההתרסה הכי גדולה שלנו כאומה, לחירות וחיים.

ארוחת צהריים- Mercer Kitchen 
עוד 'מוסד', טעים, נחמד, יקר, ולא משהו לכתוב עליו.

קצת קולטורה / תיאטרון- Hamilton 
הביקורות משבחות, שתי חברות עירוניות ממתינות כבר שנה לכרטיסים, אפילו אובמה בכבודו ובעצמו, פקד את ההצגה פעמיים, כותבים על זה ב'הארץ', עוד מבקר תיאטרון מציע למשכן את הבית ולהשכיר את הילדים, וכשאני נחרדת מיוקר הכרטיסים, דלית, חברתי הטובה, משדלת אותי, שזה חובה, כמו כרטיס למקרטני.
ובכן, חסרת אופי שכמותי, מושפעת מלחץ חברתי ותקשורתי. אני קונה כרטיסים במחיר מופקע ביותר, ואין לי ברירה אלא להגיד שהיה מקסים ומופלא, כמו כל הקהל שהריע עוד בטרם הורם המסך. ובכן, הרשו לי לתקן.
הסיפור, היסטורי ומעניין, המילטון, שר האוצר הראשון, יתום ובן עניים, שהיה למעצב החוקה ואיש אשכולות.
הליהוק, מרתק, את כל האבות המייסדים (וושינגטון ושות'), משחקים שחקנים שחורים או היספנים, שזה לכשעצמו, סטייטמנט חברתי פוליטי (לא פלא שאובמה אהב), המשחק מרהיב, הטקסטים מוגשים בהיפ-הופ קליל, הנושא, פוליטיקה, ממשל, חוקה וימי קום האומה, אבל גם תככים ואהבה, הון ושילטון, אבל אם יורשה לי בכנות, לנפץ את הבלון, בסוף היום זה עוד מיוזיקל. ההצגה נהדרת אבל....
אל 'תמשכנו' את הילדים, חכו בסבלנות, שהבאז התקשורתי ישכח, כי כמו כל הקלאסיים של בורדוויי, גם המחיר ירגע.

ארוחת חצות- Belthazar 

עוד 'מוסד' צרפתי ויקר, שפתוח בחצות, מלא עד אפס מקום, יין נשפך אל השולחנות, ואני סוקרת בעניין רב את באי המקום. 

שני

שוטטות בSoho
חנויות, גלריות ועיר עם מקצב, באמת שאין שניה לה בעולם.

בראנץ'- 12Chairs
את ההמלצה הנהדרת אני זוקפת למשפחת מארק, "שרוני, את חייבת לנסות", אומרת לי ג'קי במבטא החינני שלה. ובכן, השם לקוח מרומן רוסי, הבעלים ישראלים. בשבת ובראשון, מגישים כאן ג'חנון וחמין, בימי חול, מן ערבוב של מטבח ישראלי עם נגיעות ים תיכוניות וגם רוסיות, לכבודם של הבעלים המקוריים.
עיצוב ראסטי חם, על הקירות, תל אביב של ראשית המאה שעברה. שנינו על שקשוקה ואמנות הניגוב, יופי של פרידה מהעיר. אגב, סניף חדש נפתח השנה, בברוקלין, שווה בדיקה.

סוף השבוע האחרון בניו יורק, למד אותי,
שבחוץ יכול להיות מינוס עשרים מעלות,
אבל בלב פנימה, חם לי מאוד.
ושאין שמחה ממני, 
לחזור הבייתה בחדווה,
לשמש המלטפת, 
להפקיד את המעיל החם,
ולדעת, שאכן הפכתי לרכיכה.