Thursday, April 11, 2013

בדירת שיכון


בדירת שיכון צנועה ביפו,
חיו סבא וסבתא שלי.
סיפור החיים שלהם,
אין בו דבר מיוחד,
הוא מאפיין רבים מבני דורם, ובהרבה מובנים,
הוא סיפור העם היהודי והקמת המדינה.
אנחנו טועים לחשוב, שטרומפלדור,
ז׳בוטינסקי, יצחק שדה ובן גוריון,
הם ושורה ארוכה של גיבורים מכובדים
בבגדי חאקי ותצלומים דהויים, 
הקימו את המדינה.
מבלי ליטול דבר מזכותם הגדולה של אנשי הדור ההוא,
ובאמת, עם כל הכבוד וההערכה,
בפועל היו אלו קומץ בודד של מאות אלפי היהודים
שחיו בארצנו הקטנטונת בשנותיה הראשונות.
הסבים שלי ושלכם,
מפנים עורף למוצאם,
מדחיקים את טראומת המלחמה,
את תלאות הפוגרומים וניוון הגולה.
חורקים שיניים מול קשיים,
מגדלים משפחות,
מוותרים על תרבות אחת,
מאמצים אחרת,
מנהלים את שיגרת יומם בשפה כל כך קשה,
מתערים, לומדים
ומפתחים זהות של ישראלים.
כאלו היו הסבים והסבתות שלי, של כולנו,
זן חדש של יהודים גלותיים,
שהוליד "צברים" גאים.

סבתא שלי מעולם לא דיברה. היא היסתה במבט פולני די מפחיד את סבא שמואל בכל פעם שסיפר סיפור על בית אבא.
כך, בהגנב היה סבא שלי מספר לי מעשיות על פולניה הרחוקה, על ערבות רוסיה, על המלחמה הארורה, על בניו שנרצחו על ידי הנאצים ועל בן זקוניו, בבת עיניו, ששכל בארץ האבות. את הסיפורים שלו הוא היה מתבל באידישקט ושירים רוסיים, ואפשר היה לחוש דרך המילים והמבט המצועף (כן, סבא שלי היה גבר רגיש), שהוא מתגעגע למחוזות נעוריו. לימים, שאירופה הייתה מקום שפוי, לקהילה היהודית ולחיי כרך מתקדמים.
סבא שלי היה קטן קומה, שמנמוך עם ידיים עבות ובשרניות ורגלי פלטפוס מצחיקות. היו לו משקפיים סבנטי'ס עם מסגרת כהה, מאוד לא אופנתיות. בשנים שכבר פרש לגמלאות, לא טרח להתגלח, והזקן שלו עקצץ לי את נשיקותיו הרטובות. הוא סבל בדמי ימיו מלחץ דם וענייני לב, והיה נוטל באופן קבוע מנת תרופות אותם היה מונה ומסדר בהומור, משעשע אותי בדוגמאות מרהיבות של גלולות וכדורים צבעוניים, בטרם הביא אותם לפיו. ה׳ציגרטה׳ היומית הייתה עבורו פינוק אמיתי, מין מיני exit, חגיגה קטנה, בזעיר אנפין. סבתא חנה הקשוחה לא הרשתה לעשן, במצבו, זה היה מסוכן. הוא היה מהתל בה, מגניב עישונים ומסתיר את עקבותיו. ואנחנו, היינו מתבוננים בהערצה בסבא, שהימרה את פיה של הסבתא הכי ׳בלבוסטע׳ בלבנט. היינו צוחקים צחוק מתגלגל מהבדיחות וההלצות, משתפים פעולה וממתיקים סוד. נאמנים לסבא ולשקר השקוף, היינו מפתים אותו במשחק קלפים או דומינו. וסבא שמואל, תמיד הסכים לשחק ולזייף הפסדים.
את הבוקר הייתה סבתא חנה פותחת בנימרצות מעוררת השתאות. זקופת קומה היא הייתה ממהרת אל המכולת השכונתית. קונה כיכר לחם וגבינת ׳תני׳, קרי, גבינת ׳כנען׳. את השם העתיק של המולדת החדשה, לא הצליחו שפתותיה לבטא, אפילו לא לשם רכישת גבינה. גם היום אני תוהה עד כמה היה המקום קשה לעיכול לאישה החזקה.
היא הייתה ממששת באצבעותיה את הלחם, בודקת את טריות החלב, הביצים והגבינה. מעורה עד מאוד בענייני מחירים, הייתה מחשבת במהירות הבזק ומפקידה בידיו של החנווני העייף את כספה, ומחכה לעודף מדויק על האגורה. כן, ניחשתם נכונה, זה היה מזמן, בימים כשבגרוש לא היה חור, השקל היה ביטוי תנ"כי, והחיים התנהלו בלירות ישראליות ובצניעות מופתית. אז היא הייתה חוזרת הבייתה, פותחת את הסמרטוטים, בהן קשרה את המפתח. קצת כמו משחקי קוביות של תינוקות, אחד בתוך השני, בד בתוך בד מצפין מפתח ישן, ארנק, כל מה שחשוב. גם בימים גשומים, לא הייתה סבתא חורגת ממנהגה, זקופה, עניינית ונחרצת, היא הייתה יוצאת לדרך. לגופה מעיל ארוך ועל ראשה כובע מנילון, קצת כמו כובע אמבטיה, שלא תרטב חלילה וחס....אבוי לבושה! אבל אותי היא לא הביכה מעולם....הייתה בה חוכמת חיים מרשימה, חוש הומור ציני, שכל ישר וכושר השרדות יוצא מן הכלל.
אולי בגלל זה לא הביכה אותי סבתי הזקנה, שאפשר לומר עליה הכל חוץ משהייתה איקון אופנה.

היא הייתה נכנסת הבייתה, וממהרת למטבח. קיטון קטנטנן מלא כל טוב. עם ארגזי פח ענקיים מלאים מוצרי יסוד, שלעולם לא יחסר. ובדיוק בשל כך, גם לא זורקים שום דבר. הטראומה המוכרת לכל, של הדור ההוא שחווה חוסר כל. עכשיו, היא לובשת את הסינר המוכתם, ובארשת חשיבות נגשת למלאכה. ארוחת בוקר דשנה. סלט חי חתוך גס, לחם טרי חם, ושיכבה עבה של חמאה בצידו, ביצה ולתוספת, שמנת חמוצה ולבן. כן, ככה התחילו את הבקרים במאה שעברה, בדירת השיכון ביפו הרחוקה.
מהמזנון הפולני, שעל יד שולחן ארוחת הבוקר, הביטו זוג הסבים רבאות של הסבים שלי. בתמונה ישנה ודהויה, הישירו פניהם למצלמה, רציניים, מדושנים ומלאי ארשת חשיבות. ואנחנו, ישבנו סביב השולחן, כשסבתא מקרקרת סביבנו שרק נאכל...., מתרוצצת אנה ואנה, בחזרה למטבח וחוזר חלילה. נוזפת ומתרה, שכבר נסיים את הארוחה. מתלוננת שהדור שלנו אינו יודע להעריך ארוחה טובה ומספרת על מה אכלו שם ואז, וכמה זה היה נורא. ׳במלחמה, אכלו סוס מת, ואתם לא אוכלת׳, ׳קליפות תפוחי אדמה, פרה מתה׳ ( כאן החלה רשימה של מזונות לא מעוררי תיאבון בעליל...) ׳תאכלו, תאכלו, כמו אוטו צריך דלק בשביל נוסע....׳
ואני, מיד אימצתי בחום, את תפקיד הבכורה המרצה, אכלתי, לעסתי, בלעתי, שרק תהיה מבסוטה סבתי.
אבל היא, לא אכלה.... התכווצה קיבתה במלחמה. היא שאבה הנאה מהתבוננות בסעודה שלנו, בטרחנות סביבנו, מלווה בעינה הפקוחה כל לעיסה ובליעה. מעירה הערות באידיש וניחוח פולני לסבא שלי, שלא יהנה מספיק, פולניה מהסרטים.
עכשיו, כשנגמר הטקס,  סבא שמואל צריך לנוח ואנחנו לגינת המשחקים או למשחקי קופסא  ביתיים.



אני חושבת עליהם הרבה לאחרונה,
על זוג הזקנים, ניצולי השואה,
שהקימו מדינה והיו חלק מהמפעל הציוני,
כמעט במקרה.
חושבת בהערכה גדולה,
על ההישרדות, הדבקות במשימה.
אני מסיימת לכתוב את הזכרון האישי שלי ומבינה,
שמדובר גם בזכרון קולקטיבי.
חושבת על הזקנים שלי, שלנו,
שלמדו את כולנו שיעור בערכים, בצניעות, בציונות.
מתבוננת בכנות אל תוך הנפש,
בוחנת את הלב,
גאה במה שנשאר,
נבוכה ממה שאבד,
ומבטיחה לזכור ולהזכיר לעד.






Thursday, April 4, 2013

פוסט פרסומת




׳פעם מש״קית חו״יה, תמיד מש״קית חו״יה׳.
הכל התחיל לפני כחודשיים במסיבה אמריקאית מלאת משתתפים. Beth לחשה לי שהיא מאוד אוהבת את הצמיד שאני עונדת, ׳אה זה מיפעת׳, אני בחטף.
ואז Shawn החמיאה לי על החולצה המהממת,
׳זה מרותי׳, שלפתי מהשרוול עוד שם קשה להיגוי...
וכך כל הערב, ליקטתי מחמאות על התספורת, העוגה, הסלט והמתנה. השמנתי מנחת וגאוה, כי אנחנו מסתבר, לא רק מעוז היי טק, כי אם שם דבר ליצירתיות והשראה.



עכשיו הבהרה, ׳לא עפה על עצמי...׳,
וזאת לא הכוונה. ויכול להיות, שהאמריקאים מפריזים בתשבוחות, גם לכך אני ערה.
כך או כך, אחרי ריבוי המחמאות, והקושי להגות את השמות של בעלי העסקים הישראלים בעמק, עלה במוחי רעיון... 
זוכרים את הפוסט ׳מכורה׳, בשילוב קצינת החינוך, והרי לכם יום סיור! ממש כאן, בכמה רחובות, מתחת לאף, יום סיור בין תרבויות.
הבטחתי לבנות (לחבורת הMNO ),
שאני חושפת בפניהן מקצת מהסודות,
קבענו יום שכולו הפתעות, סבוב עסקים ישראלים קטנים,
בבעלותן של נשים גדולות מהחיים
(להוציא גבר אחד, ועל כך עוד יסופר:-)


התחנה הראשונה, הייתה מתוקה במיוחד,
אצל טל האופה.
טל קיבלה את פנינו בחיוך רחב,
על השולחן, סדורים היו בתצוגה משובבת עין ונפש, עוגיות ועוגות, ליגה אחרת!
רוגלעך וכדורי שלג, עוגיות שקדים
ושוקולד מוזהב, "הכינותי מראש", אמרה טל.
ריח מאפה באויר וטעם שאי אפשר להסביר,
כמובן שהצטיידנו בעוגות ועוד קיבלנו goody bags עם הפתעות.




אחר כך לגראג׳ של יפעת, טעימה תל אביבית של אופנה 
ותכשיטים מאוד מיוחדים, מחירים שפויים
והמוכרת, זוהרת, מחייכת, וכובשת.
על צלחת גבינות ויין תוסס, נהנו חברותי משופינג
בסגנון אחר.
"ככה זה בישראל", אני ממהרת להשויץ ולנפנף,
גאה במוצא ובמולדת, נהנית לראשונה להרגיש, "אחרת".
ומשם למספרה של שירי, שכבר מזמן הפכה ׳מוסד׳,
וכל נשות העמק, עוברות ממש שם.
על כוס קפה ועוגית קטנה, מקבלים תספורת,
צבע או החלקה וחפיפה. באוירה ביתית וחמימה.
מתעדכנים בחדשות, בהופעות שעתידות לבוא,
בסודות יופי, בחידושים והמצאות,
ובסוף אחרי פן, עוד יוצאות משם, יפהיפיות!
Beth מדגמנת את הכשרון של שירי,
וכולן מתלהבות מאמנות השיער כמו גם משירי המקסימה.


אצל טלי, עצרנו בשביל ההשראה.
אמנית בת הואלי, שעורכת סדנאות, קייטנות לילדים
וערבי נשים מיוחדים. חגיגות יום הולדת, 
ועוד היא יוצרת, מציירת ומפסלת.
בין לבין, היא חוברת לעוד אמנים,
לימי מכירות ואירועים נפלאים.

ומשם על בטן מלאה, אחרי פינוקים וטעימות בכל תחנה,
לעצירה בפלאפל על קרן רחוב,
לארוחה חטופה, ישראלית בהוויתה. 
(אולי לא מקורית, זה מכבר למדתי, שהמאכל הלאומי שלנו,
שורשיו בקהיר, אבל עדיין שייך לשכונה, הלא כך?)
ומלך הפלאפל, עושה לנו כבוד מלכים,
ועורך עבורנו שולחן מלא כל טוב,
עם שלל מחמאות וסיפורים, הבחור יודע את מלאכתו עם נשים.



וזהו, הביתה בשמחה רבה,
שקיות עמוסות תוצרת כחול לבן.
סתם יום של חול, מרחק כמה רחובות,
חויות והפתעות מקומיות.

ולא הספקנו את עדי, הבשלנית האנינה, שהייתה עסוקה,
וגם לא את רותי, חברתי האופנאית המרשימה,
שזה מכבר, הפכה לאוטוריטה שלי בענייני הלבשה.
לא את דלית, המורה לעברית בליגת בוטיק,
לא את ריימונד, שמפסלת בסוכר,
לא את הדרה, 'הלוחשת בריטמיקה לפעוטות',
לא את יורם בעל קול הזמיר,
לא את אורן מהחומוס, ולא את אוסנת מהג׳חנון,
לא את יעל, המושיעה מ"עוגן" ולא את טלי, נסיכת הפילטיס.
השארתי לי עוד תחנות ועוד קצת סודות לחשוף לפניכם בזה הפוסט.







 ואם אתם קוראים את הפוסט מכאן,
קבלתם פרסומת חינם,
של צרכנית ישראלית אובייקטיבית למדי.
ואם אתם קוראים את הפוסט משם, 
שוב הצצה עם הרבה גאוה לפסיפס האנושי המיוחד,
שמרכיב עמק כל כך מוצלח.
אה ואת הקרדיט על הצילומים המשובבים,
ניתן לShawn חברתי, מלאת הכישורים.


Thursday, March 28, 2013

או אה, אובמה



שניה לפני שאנחנו מסיימות את השיחה היא אומרת לי
׳שלחתם לנו אורח חשוב, אהבנו אותו.׳
סבתא אנני, חמתי, מסכמת במשפט את פסטיבל אובמה בארץ הקודש.
כל כך הרבה מילים כבר נכתבו על הביקור המלכותי,
הפרשנים הגיגו ללא הפסקה, מנתחים, סוקרים,
מדבבים, מתרגמים את נשיא האומה.
הפלשים נצצו, תמונות סימבוליות צולמו, 
דפי העיתונות נצבעו בכחול, לבן ואדום בוהק,
והמגן דויד התחבק עם כוכבים במבטא זר ואחר.
ואני, התבוננתי בעיניים פקוחות, בעיתונים, באתרים, בחדשות,
וערכתי ביני לביני, שיחת סיכום בין תרבויות.

אז מה היה לנו שם? הורדת ג׳קט, סחבקיות עם ביבי, פלירט עם יאיר, 
דמעה בקצה העין, ו׳הי, מי לקח לי את הכוס? אגב, אחלה יין!׳,
מחמאות לפרס, כבוד לשרה, הלצה על מישל, 
חיבוק על השכם, טפיחה על אחר, 
כאילו וידוי, התלהבות, חנופה קטנה, שאלה לשלום הילדים, 
ברכות ואיחולים במבטא קלוקל אבל בעברית. 
חום אנושי וכל ה׳גישעפט׳ האמריקאי.
אבל אל תתבלבלו, הכל בכל, הן מחוות של נימוס.

בסוף היום, ביקש אותנו האיש הכי חזק בעולם,
להסתכל על הקונפליקט בעיניים של ילד פלשתינאי,
ולשאול את עצמינו, האם זה הוגן?
הוא ביקש אותנו להתבונן בעינהם של הילדים שלנו,
בכנות, של מי שעשה כל שביכולתו למנוע מלחמה.
הוא הסביר שלא כיפת ברזל, לא שרביט קסמים,
ואפילו לא האיש הכל יכול, מסוגלים לשמור עלינו.
את זה, רק שלום אמיתי יצליח לעשות.
הוא הסביר שמנהיגים, הם בני אדם, והם קצת חוששים,
ואם לא נלחץ עליהם לעשות מעשים אמיצים,
נחיה על חרבנו כל הימים.
והוא פנה אלינו כמו אח, כי באמת שלו אכפת,
ובמילים ברורות ומשפטים קצרים,
הסביר את מה שכולנו כבר יודעים.
ואני, התבוננתי בהערצה, באיש החכם,
וחשבתי לעצמי, הנה שיעור ממלך העולם,
ב׳איך להעביר ביקורת בונה׳,
בנימוס, בחום, בדאגה כנה,
לפתוח לבבות, על מנת לחדור ולשנות עולמות.


ואת הציורים הנפלאים, שמעבירים ללא מילים,
את מה שנעשה אצל הפוליטקאים בחדרי חדרים,
את הדקויות של המימיקות והמחוות,
נעניק לא' אחר, אחר כבוד, לאורי גרסטל,
מהנדס בימים וציר מוכשר בלילות.
שבא בעסקת חבילה עם ג'ינג'ית יפה, מיוחדת במינה, ועליהם, אפשר בכלל לכתוב פוסט נפרד.




Thursday, March 21, 2013

חוגגים את החיים



פתאום הבליחה בי מחשבה, 
על ההגיון המופלא של לוח השנה היהודי בשלוב הישראלי,
על הדיאלוג של החגים עם עונות השנה והצרכים הרגשיים של האדם,
ואיך יש המשכיות וחוכמת חיים במחזוריות החגים וכמה חיינו נעים במעגלים.
שיש חג שפותח, מתחדש, מקווה ושמח. (ראש השנה)
ויש מועד של חשבון נפש, חרטה והבטחה,
בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו. (כיפור)
וחג שמזכיר לנו מאין באנו ואיפה התגוררנו. (סוכות)
וחג של אור והתכנסות חמימה, 
חג אופטימי של נצחון הצדק וכוחה של אמונה. (הלא הוא חג החנוכה)
וחג של פריחה וצמיחה, חג שדואג לעתידה של אמא אדמה. (ט׳ו בשבט)
וחג של הוללות, פורקן ושכרון חושים, עד לא ידע,
כי נפש האדם זקוקה גם להלצה.
ותוך כדי שמחה, יש לדאוג גם למשלוח מנות ולמתנות לאביונים,
כי זאת כאמור, חובה מוסרית. (פורים)
וחג החירות, שמזכיר לנו שחופש הוא ערך עליון, 
ועלינו לספר את סיפור יציאת מצריים, 
וכל המרבה, הרי זה משובח, הלא כך?
ואפרופו כך, חג שבו משתלטים על הבאלגן, מנקים, מסדרים,
מתחדשים לקראת בוא האביב, כל כך פרקטי וחכם! (פסח)
ויום השואה, ויום הזכרון ויום העצמאות, 
שהם מועדי חג ישראליים שמציינים את המעבר משואה לתקומה 
וחוגגים את העובדה שיש לעם היהודי, מדינה. ולא, זה לא מובן מאליו.
ול׳ג בעומר, שהוא חג לא הגיוני בעליל, ופוגע בטבע ובאיכות הסביבה,
אבל מספק לילדים ערב הווי, בניחוח, ׳הרוח נושבת קרירה....׳,
ועוד חג שבועות, ביכורים, שיר הלל לתבואה,
ליבול חקלאי, לפרנסה טובה.
חג של נתינה מתוצרת הגינה, וההקבלה ברורה.
ותשעה באב, מן מועד של ׳נו נו נו...׳, 
לאן אנחנו עלולים להגיע, אם נמשיך בשנאת חינם.
ואחר כך, חודש סליחות וחרטה, 
שיביא אותנו ׳נקיים וטהורים׳,
לשנה חדשה, מתחדשים ומבטיחים,
וחוזר חלילה,
עוד שנה ועוד שנה,
מעגל שנסגר ונפתח מחדש, 
מעגל השנה היהודי/ישראלי
תודו שהוא גאוני,
ועוד לא דברנו בכלל על מעגל החיים .....

Thursday, March 14, 2013

הבל היופי ושקר החן



פעם הייתי יכולה לחיות על קרואסון וחמאה,
לבוקר, דינר ולנאץ׳, 
לזלול המבורגר עם לחמנייה, פיצה בערב, 
להתענג על גלידה לקינוח, על עוגה מוקצפת. 
פעם יכולתי להתבטל, לא להתעמל.
פעם, אם הייתם מפשפשים בתיק כלי הרחצה שלי, 
הייתם מגלים מברשת שיניים ודאודרנט, וזהו...! נשבעת!
לא יותר!
א׳ חשב שאני היצור הכי יפה בעולם,
כשהיה מקיץ לצידי. 
את משמני, הוא ראה כקימורים,
את העגלגלות, הוא פירש, כשמחת חיים.
התלתלים שלי, הפרועים, נתפשו כשובבים, 
טבעיים, אותנטיים, ׳שרוניים׳,
ואני, אני לא הצטרכתי להתאמץ,
והייתי כל כך שמחה עם מה שיש,
עם יד על הלב, באמת.

כבר שנים שזה לא כך....
אני  הולכת, רצה, מדוושת, מתעמלת, בכל יום.....
ממש לא מתבטלת.
אני סופרת קלוריות, מתעלמת במופגן מפחמימות,
ביום שני מקזזת , ובשאר השבוע, ׳שומרת׳.
את השיער, אני צובעת, כי אבוי לבושה,
יש לי מלא שיער לבן.
(אני אגב, מעריצה נשים שהולכות עם אפור במופגן)
והתלתלים המפורסמים, הם כבר מזמן, 
איבדו את האלסטיות והברק,
לפיכך אני עם חלק, עשוי כמובן. 
ומסביבי, כולם באותו מירוץ, סביב אותו העניין.
מישרים שיניים, מלבינים, ׳מסדרים׳.
שיער מיותר, מורידים, מגלחים, מורטים ומלייזרים.
מתלבשים, נועלים, קונים ועוד קונים.
פדקיור, מנקיור, טיפולי פנים,
עונדים, חוגרים, מסתפרים, מתאפרים, מקשטים,
ושוב, קונים.

נהיינו כולנו עבדים של הlook,
והכי מצחיק, שאנחנו מתאמצים לא לחשוף את הסוד,
ולהעמיד פנים של ׳לא התאמצתי כלל וכלל..׳,
כך אני נראית בטבעי, ׳נטורל׳.

ולא מזמן, במסיבה רבת משתתפים, הבטתי סביב.
מצאתי להפתעתי, שהאישה הכי יפה בחדר,
היא לאו דווקא זאת שלבושה כמו מסרט, 
לא זאת שמאופרת, לא הכי רזה, לא הכי חטובה,
כי אם זאת שמחייכת, שנראית נינוחה,
זאת שנהנית, זאת שצוחקת. 
וכששאלתי את א׳, 
מה הופך אישה ליפה,
הוא אימת את הדברים בן רגע, כשאמר:
׳אה, אין כאן בכלל שאלה, הניצוץ בעיניים והחיוך כמובן!׳


Thursday, March 7, 2013

ביקורת תיאטרון



הייתי כבת שמונה, כשהטלוויזיה הישראלית
הקרינה את ׳טוביה החולב׳ או ׳כנר על הגג׳,
בשחור לבן כמובן, 
במכשיר כבד וגדול מימדים, עם אנטנה, 
שצריך להיטיב ולכוון בדיוק מדויק, כדי למצוא חדות ראיה,
במרקע מרצד ומושלג, נקודות, נקודות באפור על גווניו, 
כן, כן, כזכור לכם, כך ראו סרטים או אז בימים, 
בשנות השבעים של המאה העשרים.
ישבתי לצידו של הסבא שלי, נסערת מהסיפור.
חיים טופול בתפקיד הראשי, במחוות גוף וג׳סטות גדולות מהחיים,
שר, רוקד, משחק, בפאתוס, בדרמה גלותית.
סבא שמואל, ישב לצידי חמוש במשקפיים עם מסגרת כהה,
והדמעות זולגות על לחייו. 
בכי חרישי, שהפך די במהרה לסאגת התייפחות ממשית. 
ואני, אני התרגשתי מאוד.
מהסיפור, מהעלילה, ומסבא שלי שבא בימים, 
ומתייפח כמו עולל רך בשנים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את סבא בוכה,
שראיתי בכי של מבוגר.
היום, אני מבינה שהוא בכה את סיפור חייו,
את ילדיו שנרצחו במלחמה, את האנטישמיות שחוה,
את ערבות רוסיה, את פולין האהובה עליו, את העיירה היהודית, 
את החיים, שמחה הצורר הנאצי מעל פני האדמה.
בבכי שלו היה גם געגוע גדול, לאחיותיו, לאחיו,
לבני משפחתו, לצייטל, לגיטל, לחזקל, לשוכר, לפייגעל, 
לכל אלה שיותר לא ראה,
לשטייטעל, שעזב ולא ישוב אליו עוד לעולם.

מאז קראתי את כל כתבי שלום עליכם,
וראיתי את ההצגה מספר פעמים בבמות שונות, בארץ, בעולם.
אז  גם מצאתי, את אותה דמעה סוררת על לחיי, באיחור של אי אילו שנים.
ובסוף השבוע האחרון, גם אני בכיתי, ממש כמו סבא שמואל בזמנו.
בכיתי, צחקתי, הזדהתי, כאבתי, אהבתי, התרגשתי.




הכל התחיל, כשהסנדויצ׳ית הלכה לאודישן ל׳כנר על הגג׳, ב PYT.
חיידק התיאטרון תקף אותה זה מכבר, ובאהבת הכנר, היא נדבקה בעבר.
לא אלאה אתכם בפרטי החזרות, בשעות ההתנדבות הארוכות, בהסעות,
בדם, ביזע ובדמעות... אלא רק בשורה התחתונה, שבשבת האחרונה,
התייצבנו כולנו בתיאטרון ב Mountain View , בני משפחה וחברים טובים,
לבושים ונרגשים לצפות בה משחקת תפקיד קטן של בת העיירה.
בcast ענק של כשישים משתתפים במחזמר, שלא נס ליחו,
׳כנר על הגג׳ או בתרגום לאנגלית: 'Fiddler on the Roof'

המחזה מבוסס על סיפורי טוביה החולב ואחרים מאת שלום עליכם.
הסיפורים נכתבו ביידיש ופורסמו בשנת 1894. שלום עליכם ( שלום רבינוביץ), שהתחנך על ׳תלמוד תורה׳ אך גם ספג השכלה, היה איש עסקים כושל, שאבד את הונו. בשנות התשעים של המאה התשע עשרה, הוא החל לשלוח ידו בכתיבה. הוא היה עיתונאי וסופר, כתב סיפורים רבים, פילטונים, אגרות וספרים על השטייטעל היהודי. 
בסיפוריו הרבים, שנכתבו באידיש, יש הצצה לתמורות שחלו בחברה היהודית בת זמנו, והם מהוים עבורינו מסמך הסטורי תרבותי. היצירה הספרותית של עליכם ניחנה בהומור רב משולב בעצב ונוגה גלותית. גיבוריו הם בהרבה מובנים, ׳אנטי גיבורים׳, אנשים קטנים, על חולשותיהם, מאווייהם, ערכיהם והדילמות, שהם עומדים בהם. שלום עליכם, מיטיב לתאר את קהילתו וזמנו, יש בכתביו, הבנה ויחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו לצד סאטירה מוסוות ומשעשעת, מלאה באידישקייט והווי יהודי מזרח אירופאי. הוא מצליח בכשרון רב לתאר את מורכבות הקהילה בסיפור פשוט ומרגש. כמו סיפור בתוך סיפור, נגלית לעיננו, מעשיה יהודית, גטו קטן בתוך מרחב נוצרי רוסי. קהילה מסורתית סגורה ומתבדלת, בשעת מעבר לזמן החדש, למודרנה, לתיעוש, להשכלה.





המחזה, ׳כנר על הגג׳, הוא למעשה עיבוד לסיפורי טוביה החולב של עליכם. המחזה נכתב על ידי המחזאי היהודי-אמריקני יוסף שטיין והולחן על ידי ג׳רי בוק, ההצגה הועלתה לראשונה בברודווי בשנת 1964. השם, ׳כנר על הגג׳, נלקח מהציורים הסוריאליסטים של האמן מארק שאגאל.
במחזה, מתקיים מתח סמוי וגלוי, בין היהודים לשכניהם הנוצרים, בין מסורת לקידמה, השכלה ובערות, דת וסקולריזציה, חילון, רפורמה ושינוי אל מול הקבעון, העולם החדש מול העולם של אתמול. יש בסיפור על טוביה ואנטבקה, את תמציתו של סיפור יהדות מזרח אירופה במאה התשע עשרה. התמורות שחלו ביהדות והזרמים / תנועות שאיימו עליה, ההשכלה, ההתבוללות, החסידיות, והרוחות המהפכניות, הסוציאליסטיות בנות התקופה. 
טוביה, הוא יהודי מאמין, הוא מקיים דיאלוג עם אלוהים על בסיס יומיומי. הוא שואל את הקב"ה שאלות קיומיות, פילוסופיות, מנסה למצוא הגיון וסדר באתגרי היום יום, ובעיקר, מנסה לעשות (כמו כולנו) את הדבר הנכון.




ההפקה של PYT עושה ניסים ונפלאות לסיפורים של שלום עליכם. 
שעתיים וחצי של עונג שבת, הצגה נפלאה, שלוקחת את הקהל לימים אחרים,
לשטייטעל היהודי של מזרח אירופה, לפני יותר ממאה שנים.
לרגע, נראה כאילו אנחנו חלק מהעיירה היהודית, מכירים את ינטה באופן אישי,
מבינים לליבו של טוביה, מזדהים עם צייטל, בוכים על חוה.
התפאורה, נראית כאילו הועמסה זה עתה מ׳תחום המושב היהודי׳,
וביד אומן נמשחה בצבעי ואן גוך בוהקים. 
היא משתנה בהתאם לתמונה, מפתיעה, מרשימה ויחד עם זאת יפה בפשטותה.
המוסיקה חיה, תזמורת שמנגנת את כל השירים האהובים של המחזה,
"מסורת" - "Tradition"
"ינטה, הו ינטה" - "Matchmaker"
"לו הייתי רוטשילד" - "If I Were A Rich Man"
"תפילת השבת" - "Sabbath Prayer"
"נשתה, נשתה לחיים" - "To Life"
"ניסים" - "Miracle of Miracles"
"זריחה, שקיעה" - "Sunrise, Sunset"
"אותי את אוהבת?" - "Do You Love Me?"
"רחוקה מביתי" - "Far From the Home I Love"
"אנטבקה" - "Anatevka"
כשישים ילדים, לבושים בכפריות טיפוסית, רוקדים ושרים, כמו באז הימים.
כוראוגרפיה מקסימה, שמעבירה יותר מכל את ניחוח החיים בעיירה,
חיים מלאי מסורת ושמחה לצד חיי עוני חסרי ודאות, תקוה מול דכדוך.
טוביה וינטה, כובשים את לב הקהל, במשחק משכנע ונלהב,
בחוש הומור, ושירה זכה. 
הכנר, נראה כאילו פסע זה עתה מתוך יצירתו של שאגאל,
וכל שאר השחקנים מיטיבים לשחק את המקום והזמן.
המוסיקה, התפאורה, התאורה, האפקטים, התלבושות, ההעמדה, 
מפיחים חיים במחזה הישן, ולוקחים את הקהל, כמו במנהרת הזמן,
לסיפור העם היהודי על זרמיו ותמורותיו.


לא זה לא תיאטרון נוער, זוהי הפקה מרשימה, 
שאינה מביישת את טובי התיאטראות בעולם.
אינני אובייקטיבית, ואינני מתיימרת,
אבל בפה מלא אני אומרת, 
אם יורשה לי לנצל את הבמה לפרסום,

לא ללכת, לרוץ!

ולך, סבא שמואל, שחשף אותי לסיפור,
הייתה שמורה דמעה מיוחדת, של געגוע והרהור.




Thursday, February 28, 2013

על אנשים ואופניים




אנחנו מתיישבים לארוחת ערב משפחתית,
סתם ארוחה, לא ׳פנסית׳, לא אנינה, באמת סתם.
אני משתפת את הילדים בקונפליקטים אישיים כאלה ואחרים.
די מהר אנחנו נקלעים לשיחה מעניינת על האיזון העדין שבין קריירה,
לימודים, בית, משפחה, חברים ואנחנו,
והזמן שנדרש לנו, לשקט, לספורט, לבריאות, לזוגיות.
ובכלל, על ריבוי המשימות וגודל הציפיות, שלנו מעצמנו,
של הסובבים אותנו, מאיתנו.
וכמה זה קשה לג׳נגל בין הכל ולהיות ׳בסדר׳ בכל החזיתות.
ופתאום הסנדויצ׳ית שלי שולפת לי את הציטוט הזה,
היא קראה אותו איפשהו, והוא הרשים אותה.

“Life is like riding a bicycle. To keep your balance, you must keep moving.”
Albert Einstein 

אני מיד מתרשמת, מהעומק והחוכמה שטמונים במשפט קצר. נו טוב, איינשטין, אלא מה?
אבל גם מילדתי הקטנה, שכל כך ערה למה שמתרחש מסביבה. 
אז באווירת ה New Year's Resolution,
(אם זה בכלל עדיין חוקי, בסוף פברואר....) 
אני מצהירה בזאת על יותר שעות דיווש, אופניים, ספורט ועשיה.
ועל באלאנס נכון ושווי משקל שיגרום לי,
ללמוד, לעשות, לצמוח, להתפתח, לאהוב, 
לתת ולחבק את הקרובים אלי והיקום בכלל.
ואגב כך, להמשיך לעשות ולא לחדול,
ונוע לנוע קדימה בתנועה מתמדת. 
ואני יודעת, שמדובר בקיטש להחריד,
ובכל זאת, זה מה שאני מאחלת לעצמי.
ואם תודו שהאמרה נכונה,
אאחל אותה לכם בכוונה רבה.