להפריח את השממה

הכי רחוק שאפשר הלכתי,

לארץ אחרת, לארץ ניכר,

גרתי בשכונה ללא בני עמי,

כי חשבתי שכך אדייק לדעת מי אני.

עשיתי כברת דרך מימי המש״קית חו״יה, 

קצינת החינוך וימי התום של ההוראה.

רחוק ככל האפשר הפלגתי, מתולדות העם והמדינה,

מימים של מרצה חדורת מוטיבציה ואהבה,

מרחק גיאוגרפי, שפתי, תרבותי, 

למדינה אחרת, 

לעולם העיצוב והסטייל, 

כדי להבין, שבתוך הנשמה, 

אין מה לעשות, פועלת נפש יהודיה הומיה,

ועיני מכוונת לציון, בכל יום, שניה, שניה.

וגם במרחק אלפי מיילים,

בסוף היום, אף על פי כן ולמרות הכל,

כשמקלפים את כל הקליפות,

מתגלה ׳שרוליקית׳ גאה.

וככה כמו שאומרים כאן, little by little,

די בהדרגה, מצאתי את דרכי חזרה.

בהתחלה בועדת היגוי כזאת, 

אחר כך באחרת,

היום כבר בהרבה צורות ואופנים של עשייה,

הבנתי מי אני ומה גורם לי התרוממות רוח וחדוות יצירה.

וכשהוא לוחש לי באוזן, ׳הפרחנו את השממה....׳

בעיצומו של מופע אינטימי וקטן,

בערב חורפי, כשרוח סוערת נושבת סביב.

אני מיד משיבה בחיוך נבוך, 

׳כן, אבל לא בארץ הנכונה....׳
אוסף של אנשים טובים, אכפתיים ופעילים,
בנו אחווה, קהילה.

קהילה קטנה ועוצמתית,

שהצליחה בחמש שנים ומחצה,

לייצר תוכן, רוח והרבה השפעה,

בעיקר על כאן וגם קצת על שם. 

ומחשבה טורדנית,

מעקצצת ולא מרפה....

מה היה קורה לו כל האנשים הנפלאים הללו,

היו משנים מציאות במולדת האהובה?

לבטח לא היינו עומדים שוב בפני תמונת מצב כזאת עגומה.
אני יודעת, ש ״אמרו את זה קודם, לפני,

זה לא משנה....״