ילדתי/ותי השניה

שוב שבתי אליה, בראשית החורף, 

אל אהובתי משכבר הימים,

ניו יורק העיר.

מלווה בסנדויצ׳ית, מתבגרת צעירה,

מצוידות במעיל חם, מגפיים וכובעים. 

אנחנו פוקדות את העיר בשבוע שלפני Thanksgiving.

העיר נוצצת לכבודנו ומאירה לנו פנים במזג אויר חורפי שמשי, 

הימים שבין Thanksgiving ל Christmas, 

יש בהם איזה אנרגיה מיוחדת.

הטמפרטורה צונחת למתחת לאפס, 

הבל פה משאיר עננה תוהה באויר והרוח משתקת.

ריח ערמונים קלויים ופאקנים מסוכרים, 

אדי הסאבווי העולים מן האדמה,

העיר, העיר מקושטת כמיטב המסורת, 

אורות צבעוניים מנצנצים למרחקים, 

כוכבים כסופים, הנחות, סיילים ומבצעים, שווקים פתוחים.

ברוקפלור, כבד עומד לו ניצב וגאה,

עץ אשוח ענק, עדיין מכוסה ומחכה בסבלנות להיחשף,

לפתוח רשמית את עונת החגים. 

מסביב, מחליקים על הקרח לצלילי החג, 

ילדים, משפחות וזוגות מאוהבים.

סנט פטריק משתפצת ומתכוננת למיסה הגדולה.

המונים צובאים את הרחובות, לבושים בחורפיות אופנתית,

ידיהם עמוסי שקיות, והם נחפזים.

ואני, נפשי יוצאת אל העיר, שפעם הייתה לי בית, 

ומאז, כולי געגוע.

ארבעה ימים קסומים, אמא ובת, 

מה עושים?

מוזיאונים

חויית הביקור במוזיאון 9/11, הוא גולת הכותרת של הנסיעה.

כשאני יורדת פנימה לתוך המוזיאון, מקשיבה לרוברט דה נירו במדריך אודיו,

משתלטת עלי איזו תוגה לצד אי שקט וחשכה.

כמו יד עלומה נכנסית לי למעמקי הזיכרון, אני שבה לאותו יום אפל של ה 9/11 . 

אני מרגישה שכבר הייתי כאן, שהארכיטקטורה מדברת את עוצמת האסון,

את החשכה, השאול, את השבר, את הפלדה שהותכה בלהט השריפה,

ואת עוצמתה של עיר מיוחדת במינה, שחוותה אסון לפי כל קנה מידה.

אני מיד נזכרת במוזיאון השואה של ליבסקינד בברלין,

ואומרת לסנדויצ׳ית, שזה שונה ויחד עם זאת מאוד מזכיר.

איזה טירוף אוחז בי עכשיו,

ללא ספק, גם ארכיטקטורה היא שפה.

Davis Brody Bond, משרד אדריכלות נורווגי,

בשיתוף פעולה עם Daniel Libeskind

Michael Arad , Peter Walker

אנחנו מסיירות כמעט שעתיים במוזיאון, מרותקות למדריכים,

לסיפורים, לעדויות, העיניים של שתינו לא נשארות יבשות.

אני מספרת לה איך הייתה תינוקת בזרועותי באותו בוקר,

בניו יורק, כשאירע האסון, ואיך לנצח, כל ניו יורקרי יזכור,

איפה שהה כשקרה מה שקרה.

אחר כך אנחנו משתתפות בדיון חי על הקשר בין אמנות והנצחה,

וצופות בסרט קטן, סרט דוקו שמביא עדויות של מי שהיה שם,

על צמרת ההנהגה הארצית והעירונית,

באחת השעות הקשות של האומה האמריקאית.

מעבר לסיפור, שמסופר בארכיטקטונית מדוברת,

יש כאן הצצה מאוד מעניינת לדרך, 

שבה בחרה האומה האמריקאית להנציח.

באיפוק, בכבוד, באצילות מצמררת.

וכן, גם כאן יש חנות מזכרות ביציאה,

וכשהרמתי גבה, מיד הזכרתי לעצמי, שאין לנו מונופול על שכול,

ויש במזכרות, איזה ערך מוסף בסגנון של ׳לזכור ולא לשכוח׳,

זה אולי הסלוגן השואתי שלנו, אבל הוא בהחלט מתאים גם לכאן.

סיור בזמן, ליום קשה במיוחד, יום שלאחריו, 

אמריקה כבר לא נראתה אותו הדבר.

המוזיאון לאמנות מודרנית, Moma, הוא עבורי תמיד חגיגה....! 

תערוכה נפלאה של הקולאג׳ים של מאטיס, שטיחי קיר מניר צבעוניים.

התמהיל העדין של צבע וצורה, שיוצרים יצירה, שמדברת שפה.

ועוד תערוכה נהדרת של טולוז לוטראק, שלוקחת אותנו לימי המולאן רוז׳,

לרקדניות הקאן, קאן, וחושפת אותנו לעוד פן של האומן.

והתערוכה, אולי הכי מדהימה, היא זאת שבלובי,

שאפילו לא צריך לשלם עליה כרטיס כניסה... ׳האחיות בראון׳,

(מככבות אצלי בפוסט מן החודש שעבר)

על ה  Tenement, סיפרתי כבר בעבר (המלצה נפלאה של מיכל).

מוזיאון, שהוא כולו מסע במנהרת הזמן, לשלהי המאה התשע עשרה,

לסיפורי הגירה, למה שהייתה ניו יורק העיר לפני למעלה ממאה שנים.

הפעם, אנחנו בוחרות במסלול    Hard life,

ומתחקות בסיור מרתק אחרי שתי משפחות, 

האחת משפחה יהודית מגרמניה,

השניה משפחה נוצרית מאיטליה,

הבניין עומד על תילו כבר למעלה ממאה שנים,

וכמעט ולא הוכנסו בו שינויים,

פסיפס משפחות מהגרים, 

שמרכיב כל כך יפה את החברה האמריקאית.

מסעדות

האוכל הוא ללא ספק חלק מהסצינה הניו יורקית,

ואני, גרגרנית בנשמה, מתענגת על כל ביס, וכל מנה.

פעמיים איטלקית, אחת יפנית, ואיך אפשר... בלי הצרפתית;-? 

אז מה היה לנו שם?

Blue Ribbon Sushi- כי זה באמת הסושי הכי טוב בעולם, טרי, מעוצב, אינטימי וקטן. 

Isola Trattoria & Crudo Bar - כי אין על הפיצה הדקיקה, וכוס יין אנין בפטיו זכוכית בחורף בעיר.

Armani / Ristorante- כי זה הכי טעים, אנין ומפונפן.... על מלכת השדרות, כשאורות חג המולד מנצנצים מרחוק.
(:-ואת הקרדיט על הטיפ הטעים בצירוף תודה! נעניק אחר כבוד לאורנה)

Le Pain Quotidien- והמשרד, הפעם בהשראת הבת, ששנים הכי אוהבת את הופל הבלגי המושלם!

ונחשו לאן שבתי בעיניים עצומות לטוסט אבוקדו עם צ׳ילי קטן....? נכון מאוד, Cafe Gitane

הצגות

אין ברירה עם ילדים, ובמיוחד עם ילדות חובבות תיאטרון, 

אני מוצאת את עצמי, צופה בפעם השניה (לפעמים גם השלישית...) באותם ההפקות.

Les Misérables, עלובי החיים- הפקה מרשימה מכל בחינה,

השירה, הקולות, המוסיקה, הסיפור, התפאורה....

אין פלא שזאת נחשבת לאחת ההפקות הכי מוכרות של ברודוויי. 

אני מתענגת על הסיפור, חושבת הרבה על זכות הבחירה, 

וזכות ההזדמנות הנוספת,

על שאלת המעמדות, על המוביליות החברתית, ועל עוד שאלות חוק ומוסר,

שהמחזה מעלה בצורה כל כך יפה.

Mamma Mia-הצגה רדודה, אבל בכנות רבה, עושה טוב על הנשמה!

השירים, נפלאים, הקצב, הצבע, הריקודים והמוסיקה פשוט נהדרת. 

ואני, אני מאושרת!

שוטטות

אין כמו השווקים של חג המולד לאווירה.

הדוכנים העמוסים כל טוב, מתנות מיוחדות של אמנים ובעלי מלאכה,

וגם קיטש טיפוסי כיאה לתקופה.

סיידר חם ביד ועוגית שוקולד, שזה עתה נאפתה,

ואני מבסוטה!

Union Square Holiday Market חובר לשוק האיכרים,

ומספק סצינה עירונית מדליקה, משם, עוד עצירה ב ABC,

שכבר כתבתי עליה בעבר, אבל אין מה לעשות,

אני פשוט חובבת את העיצוב והסטייל,

של החנות הכי יפה בעולם!

עוד שוק חג, מתקיים ב Bryant Park Holiday Market, 

אני מופתעת לגלות את הדוכן של מקס ברנר, וגם של סבון....!

במרכז הרחבה, החלקה על הקרח, 

ותמיד שווה לבדוק איזה תערוכה מציגה בספריה.

חנויות/ גלריות

Displacement , Antony Zito גלריה נהדרת של אמן,

שמשחק עם פורטרטים על גרוטאות,

מראות ישנות, רהיטים, חלונות, הם הקנבס שלו, 

והתוצאה מרשימה, כמו שם התערוכה.

Young & Able שוב אני מתלהבת מחנות קונספט, 

שאני די במקרה פוגשת, 

צעירים מוכשרים ששוכרים יחדיו חנות לתקופה, ומציגים בה שכיות חמדה.

אבל אולי הכי, הכי, הוא הזמן יחדיו, אמא ובת,

תחביבים משותפים, 

אמנות, תיאטרון, קולנוע, ספר,

והמון שוקולד... 

זאת ללא ספק ילדותי/תי השניה,

ואני מתרפקת עליה באהבה גדולה.