על החמצה והעצמה

ביטלתי בקיץ הזה חמש הופעות בזאפה,

שלוש הצגות,

הקייטנה לקטנה, בוטלה,

מחנה הקיץ של הגדולה, קוצר,

דחיתי קפה עם חברות,

התחמקתי מנסיעות ארוכות,

החמצתי את בר המצווה של נדב,

(וזה גרם לי עצב רב...)

בערב הכניסה הקרקעית,

כשמטחי רקטות שוגרו אל השפלה,

לא אכלתי ארוחת שישי במטבחה מלא כל הטוב של אימי,

(פשוט כי התברר לי שראשל״צ הפכה זה מכבר לאיזור ספר....)

לא קיימתי פגישת מחזור עם חברות ילדות אהובות,

לא נסעתי לבאר טוביה לבקר את מיקי, רחל וחווה,

לא ביקרתי את ענת בתימורים, וזה בהחלט היה לי בתוכנית.

לא הסנפתי את התינוקת של שחר באשקלון,

(כי הבנתי שאם ראשל׳צ היא איזור ספר,

אשקלון היא סכנת נפשות של ממש...)

לא פגשתי את רינתי, 

לא פגשתי את מיכל,

לא פגשתי את עירין,

לא פגשתי את שלומית,

גם לא את טל, 

לא נסעתי עם גילת לתערוכה,

לא עליתי לירושלים ליום בבירה,

לא שוטטתי כהרגלי ביפו, בשוק הפשפשים,

לא גנבתי עם א׳ לילה בעיר הגדולה,

את יום הכיף שארגנתי לאבא שלי, ביטלו מעיריית תל אביב,

ואת החופשה המשפחתית השבטית, דחינו לימים טובים, 

בעיקר, לא, 

לא עשיתי.

בהתחלה, כי הופתעתי ונלחצתי מהאזעקות והטילים,

אח׳כ כי איבדתי את החשק, 

ונחמץ ליבי על מותם של חיילים.

ולכמה שבועות, איבדתי את שמחת החיים, 

וכבה אצלי היצר החברתי.

כן

כן, הבנתי בקיץ הזה, כמה אני מחוברת ואוהבת את הארץ הזאת,

כן, הרגשתי את כאב המשפחות, שהשכול התדפק על דלתם,

נכנס כאורח לא קרוא לביתם,

נזכרתי בעיניים דומעות בסבתי מחכה לבן זקוניה, שישוב מן הצבא,

משוחחת איתו בשטיונה.

כן, גיליתי בפעם האלף, כשהתחילו להגיע הפנים והשמות,

שכולם מכירים את כולם, ואיך אנחנו ארץ קטנה, תרתי משמע.

כן, הייתי כאן, לגמרי כאן. 

כשכל עצבי חשופים, בכאב גדול, באהבה אין קץ,

מחבקת ומחובקת בחברים קרובים ומשפחה.

כן, הרגשתי חלק ממשהו גדול, ועוצמתי, מעם ישראל,

על פניו היפות, שנגלות במלחמה. 

כן הבנתי שהלב שלי לנצח, כאן, 

שאהבת מולדת וציונות, נרכשים כך,

בדם, ביזע, בדמעות,

עוזבת ומתפללת, 

שכל חיילנו יחזרו בשלום.