כינים או טילים

אם אפשר היה לסכם בשתי מילים,

קיץ ישראלי, הרי שזוהי התמצית,

בין ה׳אשכנזים׳, ניצת ויכוח נוקב על מה מפחיד יותר,

פה אחד/ת הכריזו בנות המשפחה, שהכינים, מלחיצות אותנו במיוחד.

א׳ אדיש למראה היצורים הקטנים,

אותו הרבה יותר מדאיג הקונפליקט הנצחי.

אני, שהבנתי שידי קצרה מלהושיע בחזית הפלישתנאית,

את הכינים, אני לפחות מנצחת ועוד איך...!

בלי כיפה, בלי האל, בלי נשק וברזל,

צדקה הסנדויצ׳ית, כשהכריזה עת סירוק,

׳אמא, הכינים לא יודעות עם מי הן הסתבכו....׳

ואתכם הסליחה, כשפתחתי פה והכרזתי חמס, 

והודעתי קבל עם וכינה,

שאני מעדיפה שבוע בממ״ד,

על סשן כינים וטיפולי מניעה,

מודה ומתוודה,
אני אשמה. 

כינים

שבוע אחרי הגעתנו, הקטנה כבר מתגרדת, מתלוננת,

וכמעט מבקשת, ביקור של נחמה, הסקרנות אוכלת אותה.

והיא, הלא כמו אמה, מעריצה של מאיר שלו וסיפוריו.

אני, שצלחתי כמעט שמונה עשרה שנות אמהות,

ללא אף ביקור מנחמה, בודקת היטב, ולא מבחינה בדבר.

באותו הערב, אנחנו מארחים שתי משפחות אהובות,

ארוחת ערב, קינוח, ביחד נפלא ושיחה עירה,

שניה לפני שע׳ נפרדת ממני, בשעת לילה מאוחרת.

אני מעיזה, ׳תעשי טובה, תסתכלי בראש של הקטנה....׳

ובכן, ע׳ (גם מקסימה ואחרת מהע׳ המקסימה הקודמת),

היא חברה יקרה, אמא אווזה, אשת חינוך וחזון,

זוכת פרסים, מנהלת מוערכת ביום,

ופולת כינים מקצועית בלילות.

היא מיד מוצאת אותן, בודקת את כולנו, 

אני משותקת מההלם, המבוכה והפחד שאחזו בי,

נזכרת באימי לפני כשלושה עשורים, כשהיא מגלה שנדבקתי, 

נלחצת, יוצאת מהבית, ומשאירה אותי בידיים הסובלניות של אבי.

הוא מסרק על ציפה לבנה, פולה, מועך בעזרת ציפורניו, 

דה ז׳וו קל פוקד אותי עכשיו.

כעבור שעתיים, כל המצעים והמגבות בהרתחה, 

וכל ה׳אשכנזים׳, יושבים נזופים ברצפת חדר האמבטיה, 

עם חומר מניעה על הראש, 

חלקנו, עם סיבה,

חלקנו, רק ליתר בטחון.

אני מהרהרת בליבי, ועכשיו גם בקול....

רק בישראל, רק ע׳, בכמה אהבה וכמה סבלנות,

אף אחד לא היה עושה זאת עבורי,

ותוך כדי שואלת את עצמי, הייתי עושה זאת עבור חברתי? 

היא מלמדת אותי איפה לחפש, איך לסרק,

איזה תכשיר לרכוש ואיזה מסרק.

למחרת על הבוקר, אני שולחת לה טקסט, 

׳מתה עליך! אין כמוך!

אגב, בגיזרתנו, עדיין קרבות עזים ניטשים....׳

שבועיים אחר כך, היא מגיעה לביקור,

בעיצומו של מבצע ׳צוק איתן׳,

אנחנו מוצאות את הזמן לבילוי מהנה עם הילדים,

וגם קצת בלי (לקוראות הנאמנות, המלצות על פדקיור מדהים!),

שוב אותו התסריט, יום קסום בצוותא, 

ובסופו, לקינוח, בדיקה ומשוב,

הראשים נקיים,

ע׳ מעניקה לי את אות הכבוד....!

טילים

אני חושבת שהכי קשה לי במבצע הנוכחי,

אובדן השליטה על התוכניות והזמן שלי.

אני יודעת שלנוכח ההרג, ההרס, החורבן, הפחד של הילדים,

זה בטל בשישים....

ובכל זאת, הנסיון למצוא חוקיות, להכניס לתבנית ראציונאלית

את המצב, מכניס אותי לסחרחורת קלה ולתסכול מה.

אני מנסה לחשב, מה בטוח יותר, לנסוע בעין הסערה,

כשאזעקות בין יישובי הסביבה,

או לעצור בצד הדרך, חשופה למכוניות, לרסיסי היירוטים,

לסכן את השמלה החדשה הלבנה? או את עצמי?

מה יותר נכון? מה פחות שורט? לשלוח את הקטנה לקייטנה? 

לתת לה להיות עם בני גילה? לשדר עסקים כרגיל? 

או שאזעקה אחת בקרבת ילדים בוכיים תסב נזק רב יותר?
וגם במיקרו, לא ברומו של עולם,
אם סוף העולם כבר הגיע, אולי אפשר פרוסת עוגה משמינה?
אולי זה בדיוק הזמן לחיות, להגיד, לעשות,
כאילו אין מחר?

קונפליקטים ושאלות הזויות,

רק כאן, רק במולדת,

לא רק היום.