Through her eyes....

On Tuesday night, it started with a barrage of rockets.

Terror is approaching from the south.

Sirens, Bombs ,A Shower of missiles in the sky. 

And a five year old who is terrified.

Her heartbeats are intense, 

She is shaking and telling me how worried she is,

'Mommy please don't leave me..,'

'They really hate us, right?'

'Iron Dome will save us, right?'

'You said they can't reach us...'

'How do you spell missiles in English?'

'Will we hear the bombs?'

'Is it connected to the fire in Jerusalem...?׳

'This is my first war, it will bring me nightmares, I know...'

'Mom, when you were a little girl in Israel... Were you afraid of the war? Did someone you know die'?

'Are those people really bad, you said that bad people exist only in movies and that they are not real....'

'Did you hear that noise? What is it?'

I'm smiling and thinking to myself how naive she is, her perception of war is so unclear.

She is insisting on holding me close & hugging me. 

She wants to spend the night in the shelter. 'We might not make it in time...' she says

She is attached to TV screen, as if she is expecting signs of hope.

'I'm scared' she says,

'Me too'

I answered quietly.

As I'm experiencing these moments of dark skies,

I can't stop thinking about mothers from Sderot, the South of Israel,

This has been their reality for more than a decade.

How the fear silences the joy of children on both sides of the conflict.

How this fear scars their souls and creates a cycle of hatred.

בעיניה

ביום שלישי בערב, כבר התחיל המטח,

מדרום נפתחה עלינו רעה גדולה.

אזעקות, בומים, נפילות,

ובת חמש אחת מפוחדת מאוד.

הלב שלה דופק בעוצמה, 

היא רועדת ואומרת לי באנגלית,

׳אני מודאגת... אל תעזבי אותי...׳

׳הם ממש שונאים אותנו, נכון?!׳

׳כיפת ברזל תציל אותנו, נכון?!׳

׳אבל אמרת שזה לא יגיע לכאן...׳

׳איך כותבים missiles ...באנגלית?'

׳הפיצוצים יגיעו גם אלינו?׳ היא שואלת,

׳נשמע אותם?׳ ׳מה זה היה הרעש הזה? שמעת את זה...?׳

׳האנשים האלה באמת רעים... ואת אמרת שאין אנשים רעים, 

שזה רק בסרטים...׳

׳זאת המלחמה הראשונה שלי, אני יודעת שאחלום בלילה חלומות רעים...׳

׳כשאת היית קטנה, גם הייתה מלחמה? ומשהו מת?׳

ואני מחייכת לנוכח הנאיביות והתום,

וחושבת לעצמי, שאפילו המינוחים שלה,
לא עד הסוף נהירים וממש לא מדויקים.

היא מתעקשת לחבק אותי, לאחוז בידי,
לישון בממ״ד.

׳אולי לא נספיק להגיע בזמן...׳

היא מבקשת לצפות בטלוויזיה,
כאילו משם תבוא לה איזושהי ישועה.

׳אני פוחדת׳, היא אומרת לי, 

׳גם אני׳, אני עונה חרישית....

ואני, שחוויתי כרגע אנקדוטה קטנה של עננה,

לא יכולה שלא לחשוב, איך מרגישה אמא משדרות,

שזוהי מציאות חייה כבר שנים.

איך הפחד אוחז בהם בילדים משני הצדדים,

מצלק נפשות רכות ויוצר מעגל אלים.