ערבים זה לזה

שנים ביפו, שווקים בעכו, 

ביקור בנצרת, נגיעה בירושלים,

עין רפא ואבו גוש,
והס מלהזכיר את השטחים,

כולנו ערבים.

כאן בלבנט, השתלט זה מכבר המזרח על המערב,

רב הדומה על השונה, וכולנו בני ערב.

הכנסת האורחים, אהבת האדם,

מטעמי המטבח, החום והאכפת. 

המשפחתיות, השמחות, המוסיקה, הביחד,

הסטייל והאופנה (שמתם לב איך כולם חזק בגלביות העונה?)

השפה השמית, האמונה באל אחד.

אפילו לאילן היוחסין שלנו, אותו אב,

נו, הוא שאמרתי, כולנו בני ערב.

אני יודעת שעכשיו אני חשודה בנאיביות יתירה,

ויהיה מי שיפטיר, ׳מה היא מבינה? היא לא מכאן...׳

אבל אמיר, הרוכל ביפו, ספר בגאווה, 

שעל אף מוצאו, נבחן בבגרות בשואת העם היהודי.

הוא, אגב, עבר את הבחינה בהצלחה יתירה,

לא שהיה לי ספק, נראה בהחלט בחור מתעניין....

(ולי זה הרגיש כאילו כולנו בסצנה של "עבודה ערבית":-)

וחשבתי לעצמי, שאנחנו ממש עכשיו, מנהלים שיחה טובה,

וכמה אבסורד זה, שהוא יודע היטב את קורות עמי שלי, 

ואת קורות עמו, אין מלמדים.

אמיל מהחמאם בעכו, התיישב איתנו לקטנה על אבטיח צונן,

ספר על זוגיות, משפחה וילדים.  

איש חכם, חרוץ ומנומס, עם שיער שיבה וחיוך חם,

הזכיר לי את אבא שלי, והרגיש לי משפחה.

אחאסן המקסים מנצרת, בעל מסעדת "תישרין",
חלק איתנו תמונות מהחתונה, מירח הדבש,

דבר על אהבתו לסיני וצלילה, 

ונזכר איתנו בעיניים מצועפות במקום הכי יפה בעולם, 

׳שארק ביי״ לחופי חצי האי סיני, מה שהיה היעד המועדף עלי בעולם.

נורמן עיסא (אמג'ד) הזמין אותנו באופן אישי להכנס לאלמינא,
מיזם חדש, שמקרב לבבות באמצעות תרבות, ואני התמוגגתי.

ואני חושבת בליבי, ועכשיו גם בקול רם,
כולם היו בני דודי.

אנשים מן הישוב, 

רודפי שלום, אוהבי הארץ והמשפחה. 

אני שוקעת אתם בשיחה ערה, אנחנו דוברים את אותה השפה.

הם חודרים את ליבי בנועם הליכותהם ובנימוסים.

הרבה הא ודא, עולים בשיחה, ואני לא מבינה.

קורצנו מאותם החומרים, יש לנו אב משותף,
אנחנו חולקים תרבות דומה, 

אנחנו שכנים, אנחנו בני דודים, אנחנו משפחה.

גם להם כמו גם לנו בשעתו,

שאיפות לאומיות, ורובנו מוכנים לפשרות, רוצים רק שקט.

את הסכסוך הארור, מלבים קיצוניים, שבמעשי שפלות,

הורסים אמון של שנים. 

למנהיגים, משני הצדדים, הסכסוך הוא נוח, 

לאינטרסים פוליטיים כאלה או אחרים,

וכך, חולפות להם השנים ואנחנו מתרחקים מסיכוי להסכם מדיני,
ועל הדרך גם מתבדלים מאחינו, ערבי ישראל.

אני שואלת את עצמי, איך זה, שחייתי בישראל

כל ילדותי ובגרותי, ואין לי אף חבר נפש ערבי?

איך זה שהם תמיד בבחינת ׳נותני שירותים׳?

וכיצד  קרה שכולנו עדיין במשחק של ׳אדונים ומשרתים'?

איך עוד לא הבנו, שהכיבוש משחית,

שאי אפשר לחנך את הנוער שלנו לערכים,

כשגזענות ואדנות, זה מה שהם חווים.

אני יודעת שלא חידשתי דבר בזה הפוסט,

וסביר להניח, שהקמתי עלי מתנגדים,

בדרך כלל, אני נמנעת מפוליטיקה וקונפליקטים.

הביקור האחרון בארץ, עמד בסימן, ׳הסבר פניך לשכנך...׳,

ויכול להיות ש׳דברים שרואים משם לא רואים מכאן׳,

ואגב, גם ההפך זה נכון.

ובכן, הפוסט הזה, שכב במגירה מאז הקיץ האחרון,
וככל הנראה לא היה רואה אור יום,
אילולא, נכחנו השבוע בהקרנה ובדיון מעניין.
'יום אחרי השלום', קוראים לסרט,
והוא מתאר מסע של אמא שכולה, אמיצה.
מסע לפיוס, מסע לסליחה,
מסע שעובר דרך דרום אפריקה,
ויש הרבה מה ללמוד מתהליך השלום שם.
בסיכומו של הסרט, אנחנו מבינים, שבמקביל להסדר מדיני,
צריך להתקיים תהליך של פיוס, של הידברות כנה ואמיתית.
"הסדר מדיני ללא פיוס אמיתי בין שני עמים,
כמוהו כהפסקת אש, לא שלום...." נאמר שם.
סליחה היא בעיקר בעבורינו,
סליחה אין פירושה שיכחה,
סליחה פירושה ויתור על נקמה,
והיא הכרחית כדי לצאת ממעגל דמים.

יתכן שצריך קצת נאיביות ואופטימיות,
והרבה רצון טוב ופיוס,

כדי לבחור בשלום ובתהליך הידברות.

הרגיש לי שהגיע הזמן לקחת אחריות על השלום,

להיות ערבים זה לזה וערבים לפתרון.
לא שיש לי מושג איך עושים את זה,
אבל אני בהחלט מתכוונת לברר,
ומתחילה ממש עכשיו בפוסט הזה.