אוקטובר במנהטן

שואלים חדשות לבקרים, מתי לנסוע לניו יורק... ואני תמיד מגמגמת.... לכל עונה הקסם שלה.

הסתיו האדמוני, כולו אוירה של החוף המזרחי,

החורף הלבן, מנצנץ באורות ומכירות חג המולד,

האביב הירקרק מבשר שהפסחא כבר כאן,

והקיץ הדביק, מאפשר חגיגה בפארק, 

ובכן, ניחשתם נכון, כל העונות חינניות בתפוח

(בעיקר לאופטימיסטים נצחיים, לכאלה שלא נותנים לקור החודר את העצמות,

ולגשם באמצע הקיץ, להשבית שמחה וחגיגה;-) 

אבל, אם יורשה לי העדפה אישית, יש יתרון לעונות המעבר, 

ואוקטובר בעיר הוא חינני במיוחד.

צינת הסתיו מנשבת, אני כבר במגפיים אופנתיות מטופפת על המדרכות,

ארוזה במעיל קליל ונושמת לרווחה אויר עירוני.

פיח של מכוניות, המולת שיפוצים, גורדי שחקים, אופניים, אבני בריק אדומות, 

מסעדות, גלריות, חנויות, דוכני רחוב, האדים המעושנים העולים מהסאבווי.

ריח השקדים המסוכרים הקלויים ברחובות...

אח....אין על ניו יורק!

לא פלא שהנה מוקדש לה עוד פוסט (הרביעי במספר...:-),

בעוד אני שוקלת ברצינות, לחזור לגור כאן.... 

אני נוחתת לשעת ערב, ומיד מתייצבת ב Crosby Street Hotel.
כבר הזכרתי בעבר את המלון הקטנטן, שיש לו פטיו יפה, מסעדה אנינה, בית קולנוע חביב, ובר מקסים.
אנחנו מצטרפים לאירוע הקרנה עם Tiffany Shlain . כמה דקות של קליפ מקסים,
גורמות לי לחבב את הבחורה ולהודות שהיא כשרונית במיוחד. 

עיסוק ערכי בהשפעת המדיה על חיינו, בהגדרה אישית, בהעצמה נשית,
ואני כבר מבטיחה לעצמי לחולל כמה שינויים, בחיי שלי.
שליין מטיפה ל״שבת דיגיטלית״, נטולת פייס, מדיה ומייל.
בקליפים צבעוניים ויצירתיים, היא מדברת על חשיבות יום מנוחה נטול מדיה, שבת המלכה, יום קודש למשפחה. 

אני מתבוננת בפנים המצודדות, בעיניים הכחולות, בחיוך הכובש, בכובע, שמסתבר לי עכשיו, שהוא סימן היכר, וחושבת לעצמי, תזכרי את השם....׳העתיד מתחיל ממש כאן׳, היא אומרת, והיא כל כך צודקת.

לארוחת ערב אנחנו מתיישבים בתשע וחצי, אמרנו כבר, ניו יורק!
סטייק עסיסי, כוס יין משובח, ומיכל ואילן המקסימים,
שבחרו לנו יופי של מסעדה. Il buco קוראים למקום,
ואחר כך אמצא שהיא מככבת ברשימת מסעדות אנינות.

את הבוקר נפתח בCafé Gitane, ממרחקים אני מפנטזת על המקום הקטן. 

על הכריך/טוסט הפתוח עם האבוקדו, הלימון, המלח והצ׳ילי, הכל במידה, פשוט, פשוט וטעים, לעילא ולעילא. בקפה מסעדה עם ניחוח צרפתי מהול בתבלין של קזבלנקה ורבט.

משם נושאות אותנו הרגליים לברוקלין, לוילאמסבורג. לא שבעתי ממנה בפעם האחרונה, ושבתי להשלים את החוויה. אוכלוסיה מגוונת של בוהמה, היפסטרים, חרדים לצד אנשים קשי יום והדור הצעיר והמבטיח של וול סטריט.
יש משהו מתהווה בברוקלין כבר עשור, מה שהופך אותה למעניינת מאוד. עונג לחוות את הרחובות, את הגלריות, את בתי קפה והמסעדות. נוף יפה ביותר של מנהטן והגשרים, מציץ מכל פינה. אנחנו מתיישבים לצהריים קטנה ב Café Mogdor, שוב בניחוח מרוקו ודרום צרפת. פטיו פנימי ירוק, זוגות צעירים, אורבניים, נמרצים. תינוקות, ואוירת שכונה, אולי זה מה שמושך אותי כל כך. בחטף, אעיר לא׳ שגם ארוחת הבוקר וגם הצהריים, קורצו מחומרים דומים, צפון אפריקה וניחוח צרפתי, ומיד אני משלימה בנימה חולמנית, שאין פלא, אלו הם החומרים שמבעבעים בדם שלי. אנחנו מזמינים, חציל בטחינה, לבנה, סלט ערבי (עם לימון, נענע ועשבי תיבול, כמו שאמא שלי מפליאה לעשות)
ובכן, עד לכאן הגענו, לארוחה ישראלית....? כוס תה, יין ואהבה, מה צריך עוד בכדי להיות מאושר? 

שיטוט של אחר הצהריים בסמטאות הסוהו, בחנויות וגלריות, ועצירה בUni Qlo , מעילים קלילים, שנכנסים בפאוצ'ים, נפלאים לעונות מעבר וטיולים, בצבעים מרהיבים ומחירים מפתיעים (וע' רוצה להוסיף שפתחו סניף בפאתי סאן חוזה:-)


הערב יורד על העיר, ואני פוגשת את ג׳קי
(שהפכה בזכות הבלוג לסלבריטאית אמיתית:-)

וברקע: תכנית אמנותית.

הערב נפתח בארוחה משובחת ביותר בHotel Americano. מסעדה מודרנית חלל מרווח, במרכזו בר. אני מתענגת על דג הליבוט ולובסטר, שלא מהעולם הזה,  עיצוב מקסים של מלון בוטיק, וכשמגיע החשבון, אני מתפלאה לגלות, שהמחיר בהחלט סביר עבור ארוחה אלוהית.
(די נדיר לניו יורק העיר)

ובכן, התחנה הבאה היא גולת הכותרת של הנסיעה, ושוב תודות למיכל,  ׳Sleep no more׳ , כך קוראים להצגה. מחזה בהשראת ׳מקבת׳, חוויה תיאטרלית הזויה, של תיאטרון מזן חדש, שמתקיים בו היפוך תפקידים, הקהל שותף, הוא אינו פסיבי ומיושב.

במלון ישן, מתקיימת ההצגה, הקהל במסיכות, השחקנים בפנים חשופות, הסיפור לא ברור, ואין לו התחלה, אמצע או סוף, הוא משתרע על פני חללים שונים וקומות, לובי של מלון, חדר מיטות, אולם נשפים, בית משוגעים, מסעדה, חדרי ילדים, בית קברות, חדרי הלבשה, רחצה ועוד. הקהל עוקב אחרי הדמויות ונקלע לסיטואציות שונות, בלי סדר או קוהרנטיות. בו זמנית, מתנהלות סצנות רבות, לכל אחד מהצופים, חוויה ייחודית משלו, הוא בוחר אחרי מי לעקוב. תפאורה מרשימה מעין כמוה, כל חלל מעוצב לפרטים, והקהל מוזמן להתבונן, לחקור ולהציץ. לפתוח מגירות, לחטט בארונות, לבדוק מה מתחת לשמיכות, להציץ בספרים עתיקים, לפתוח יומנים כמוסים. מחול מטורף, שמספר סיפור ללא מילים, תאורה מתוחכמת, סאונד מושלם. אחר כך על כוס קפה נצליב מידע, וננסה להבין מה באמת שם אירע. ונגיע למסקנה, שבעצם היינו חלק מההצגה, שאנחנו בונות אותה ממש עכשיו, כראות עיננו, לפי עושר דמיוננו. ואזכר בקול רם בהנחיות שקבלנו עת פסענו לתוך הסצנה, ׳היו סקרנים׳, יעץ לנו שחקן במדי מלצר, ׳רק הסקרנות תוביל אתכם לחוות׳ ו׳התנהגו כמבוגרים אבל תתעו כמו ילדים, רק כך תגיעו להרפתקאות׳. ובכן, חוויה נפלאה, בת שעתיים שהסתיימה בהרכב ג׳אז מלבב ומסיבה סוערת בקומה העליונה. ובAfter Party פרטי על קפה ועוגה.

בשבת, אשכים קום לקפה של בוקר עם מיכל בלב הסוהו,

אחר כך נצעד יחדיו לטוסט אבוקדו היומי ב Gitane,
ומשם לסיור במנהרת הזמן, ל Tenement Museum
(תודה יעל על ההמלצה).

הסיור מתחקה אחרי שתי משפחות חייטים, מהגרים יהודים ממזרח אירופה בסוף המאה התשע עשרה. אנחנו מטפסים בגרם מדרגות בן מאה חמישים שנים, מתבוננים בפגעי הזמן, בשינוי המודרנה והזמן החדש. לומדים על הגירה, התערות, המתח שבין מסורת לקדמה, על דור המהגרים והדור החדש. העיניים קולטות עיתון באידיש, חנוכיה, כתובה, סמלים יהודיים, שחודרים את נשמתי, אלה בהרבה מובנים, בני משפחתי (מהצד השני:-). הסיור אורך שעה, הוא קליל ומעניין כאחד. אנחנו תרים את בניין המגורים של תעשיית האופנה, של חייטים זעירים, שכמעט ולא שינה את פניו מאז 1863, השנה בו אוכלס. הסיור מלווה במסמכי הגירה מאליס איילנד, ששופכים אור על התמונה, ונתונים היסטוריים מעניינים שבונים סיפור ואוירה.

צהריים מאוחרת נאכל ב Mercer Kitchen, נפרד לשלום אחרי קפה ועוגית, ואני אמשיך לתור בחדווה את העיר. הרגליים ישאו אותי לשוקולדריה ותיקה,  Mariebelle New York, חגיגה של שוקולד אנין וחינני במגוון צורות וטעמים, מעוצב כמו תכשיט יוקרתי, חגיגה של קניה, והדובדבן:  Cacao Bar,
קפה ועוגות, כוס יין ושוקולד, מקום קסום לאתנחתא מתוקה מהמולת העיר והקשיחות המקיפה, כולו מעוצב בתכלת מוזהבת, כיאה למעמד. 

התחנה הבאה, היא ה תערוכה! רישומים נאיביים ופשוטים של ג׳ון לנון. ברקע מתנגנים שיריו, וליד כל רישום הסבר קליל בשפה נהירה, על ההקשר הביוגרפי והרקע ליצירה. אני מתמוגגת! פתאום השירים, מקבלים משמעות אחרת, רגע אני דומעת, ובשני, צוחקת, ולסיכום, קונה לא׳ טריקו למזכרת.

יום ראשון, חביב על הניורקרים במיוחד. אני פותחת אותו בטוסט האבוקדו הקבוע...;-) וממשיכה לברוקלין, לשוק הפשפשים,  Brooklyn Flea market . ובכן, ברוקלין שוקקת חיים! שוק נפלא שיש בו הרבה יד שניה ווינטאג׳ אבל גם תיקים ותכשיטים, שעוצבו במיוחד, ואין שני להם בעולם. מקרוסקופים מהמאה הקודמת, מצלמות באות בימים, ומכונת כתיבה אחת, שהרטיטה את ליבי. ׳כמה מילים את מדפיסה בשעה?׳ שואל אותי הרוכל החביב... ואני עונה, שאותי עדיף לשאול....׳כמה מילים את חושבת בשעה?׳ . 'המון', אני חושבת לעצמי בחיוך.

באותו מקום בדיוק, נערך מדי שבת שוק האוכל המקסים, שכבר כתבתי עליו בעבר. בנובמבר, יכנסו השווקים למתחם סגור ומקורה לקראת החורף הממשמש ובא.
שיטוט  לוקלי ברחובות מוביל אותי לגלריות קטנטנות, לחנויות מתוקות, ולצמד כותבי שירה על מכונות כתיבה, בקצה הרחוב, שנראים כמו תמונה בשחור לבן, משנות השבעים, שהיו ואינם. שירי בוב דילן מתנגנים לי בראש, אח...! אין על ניו יורק!

ארוחת צהריים חביבה ומסיבת פרידה מהעיר אני עורכת ב Bakeri גם כאן כמו בGitane, לוקחים רק מזומן;-)
ובכן, חצר פנימית מתוקה, ריח אפיה, מלצריות במדים כחולים ומטפחות מתוקות, כלי אוכל יד שניה, ו ה מ ו ן אוירה.
בריוש גבינה ותרד, סלט אשכוליות ואבוקדו, לקינוח קפה ומאפה...אגב, הבעלים של המקום פתחו לא מזמן מסעדה חדשה בקצה הרחוב, אאלץ לחכות לפעם הבאה!

אוקטובר בעיר, 

הוא חודש כתום,

דלעות כעורות,

צמרות העצים מאדימות,

מגפיים, מעילים ומטריות,

רוח נושבת,

ואני כבר עד כלות מאוהבת,

בתפוח הגדול,

ובחוויות שכל ביס מביא איתו.