קיץ

סוף שנה, הקיץ, החום, השרב,

שלל אירועים, מתנות למורים, מסיבות סיום,

גופיות, סנדלים, בהונות חשופים,

אבטיח קר, אפרסקים ודובדבנים,

גלידה מטפטפת וארטיק גם, 

נסיעה לארץ.

כל שנה, מפתיעה אותי מחדש,

בהיערכות, בציפיה, בתחושת הריחוק ובקירבה.

כל שנה, התסריט כמו מראש נכתב, אני מגיעה.

שולחת מייל לכולכם, מתריאה.

המטוס נוחת על הקרקע, הדלת נפתחת,

ביקורת דרכונים, המתנה למזוודות,

עברית מסביב, טבעית והגיונית.

ולאוזן, לוקח קצת זמן להתרגל.

(אני מזכירה לילדים, שכולם מבינים, אז לא לרכל...;-)

אולם מקבלי הפנים. 

אני מתיישרת, אוספת את הבטן, מחייכת, 

מרימה את הראש, מחפשת פנים מוכרות, 

חיבוק דביק, נשיקות רטובות.

התרגשות, הלב עולה על גדותיו....

בוחנת את ההורים המאושרים, 

הקמטים החדשים, הם לא נהיים צעירים,
גם אנחנו לא.

׳הילדים גדלו׳, הם מחמיאים, ׳את נראית נהדר׳
ו׳איך הייתה הטיסה?!׳,

הקטנה נבוכה משפילה מבט, מרוחקת מעט,
נצמדת אלי,

הגדולים כבר מיומנים בחיבור המיידי,

עם תינוקות וזאטוטים, התהליך קצת יותר איטי.

יוצאים החוצה, אויר חם ולחות מרתיעה מקדמים את פני,
כאומרים, ׳ברוכה הבאה׳.

להשכרת רכב, תור ארוך, בחור מיוזע, ידידותי למדי,

אולי יותר מדי.... זהו טיבה של המדינה,
אין ריחוק, אין נימוס, אין מרחב.
שם, אני מתגעגעת כל כך לתחושה,
הבלתי אמצעית בין אנשים.

וכאן, אני מיד מתלוננת בלב.

׳התרחקת ילדה, חבל...׳,

אני נוזפת בעצמי בדממה.

שעה חלפה, אני נכנסת למכונית חבוטה ושרוטה,

׳זה מה שהיה׳, הבחור מחייך,
ומרגיש שעשה לי טובה.

אני מחייכת בחזרה, זהו, אני נמסה. 

ידי נשלחת באופן אמפולסיבי למזגן, לעוצמה המירבית.

בקרירות, אני מתבוננת בהמולת העוברים ושבים,

בוחנת אותם, מה הם לובשים? מה טיב האופנה השנה?

אני לא מעודכנת בכלל, ארזתי נכונה?

מרגישה בבית, מרגישה זרה.

מיד מתחילה לנהוג כמו ישראלית,

בתוך שניות, פושטת, את הנימוס, אורך הרוח, הכבוד,

כל המידות הטובות, שחשבתי שאימצתי לי בניכר,

הן מזויפות, אני גוערת בעצמי,
׳קצת סבלנות, כבר מגיעים׳,

אני מרגיעה את הילדים,

שמה גלגל״צ,

נופי כביש מספר אחד הולמים בי בחוזקה,

כיעור יפה במיוחד,

הכל מצהיב, עדות דוממת, שהקיץ כבר כאן.

אני מתמכרת לשפה האהובה, לשירים, לעדכוני החדשות,

הלב שלי מתעורר מתנומה ארוכה,
והוא חשוף ופגיע לכל.

ריח מוכר, צליל, שיר או שלט חוצות בשפת ילדותי,

חודרים אלי בכל נימי נשמתי.

מקלחת חמה, של אחרי דרך ארוכה, אני מתמסרת לזרם המים,

ומזכירה לעצמי, ׳לקצר׳, המים יקרים בארץ הזאת. 

שוטפת מעלי את תלאות המסע,

את האמריקאיות, את התרבות השניה.

לובשת ישראליות ובגדי בית ומרגישה הכי טבעי והכי בבית.

מכוונת שוב את המיזוג, לטמפרטורה הכי נמוכה...

בזה, אני לא חוסכת כלל.

מהרגע הזה, אקפיא כל חלל שבו אשהה,

למורת רוחם של הסובבים אותי.

ענת מכנה את השריטה בהומור, ה׳איגלו של שרוני׳, 

רונית מבינה שזה נדרש לשפיותי,

הילדים כבר משתעלים, ואני בשלי.... 

בימים הקרובים, לא אוכל לישון, ארצה לטרוף את הכל,

ארצה אתכם חברים אהובים בכל הרכב, בכל שעה,

ארצה אוכל מוכר, חנויות מקומיות, הופעות מרגשות,

ספרים, סרטים והצגות.

ארצה לטעום ׳מולדת׳, ארצה להתחדש,  

ארצה לחוות חיים שלמים, בפחות מחודש.

שוב אגלגל בראשי, עשרות תסריטים של ׳מה אם...׳,

ארגיש קרובה לכולכם, הלב שלי יפתח,

ארגיש בבית, אתענג על המוכר.

כל סיפור יחדור את עורי, ההזדהות תכניע אותי.

אשווה ללא הפסקה, ביני לביני, כאן מול שם,

ואין, אין מנצחים בזה המשחק.

שלושה שבועות יחלפו ביעף, זה היה קצר...

בשדה התעופה, דמעה מבצבצת, בקצה העין,

סבתות וסבא מחבקים את הילדים שלי חזק, חזק,

כולנו מבינים היטב את ההחמצה.

הקטנה מתרפקת על סבא, הוא הסבא הכי טוב בעולם.

וכן, עכשיו כבר קשה להפריד אותה.

יש בי משהו שרוצה הביתה, כל כך,

אבל איפה הבית?  

שאלה לא פשוטה.

הבית הוא היכן שנמצאים אהובים,

(אמרה ידועה),

אם זאת התשובה,

הרי שיש לי שני בתים בעולמנו הקטן.

אוהבת אתכם המון,

להתראות בקרוב.