רבותי, ההיסטוריה חוזרת

בכל שנה בסתיו, זה קורה לי, אני מתגעגעת למזרח, 

בכל שנה בחורף, זה עובר לי, אני שמחה שאני במערב,

(ארה׳ב כמובן:-)

בכל שנה בסביבות אוקטובר, אני נזכרת בשלכת,

בניו אינגלנד, שמשנה עליה ועולה באש כתומה.

בליל כל הקדושים, אני מהלכת בדמיוני ברחובות סאלם, 

מסביבי, דלועים כעורים ומכשפות רכובות על מטאטאים,

הן חבושות בכובעים שחורים מחודדים,

צחוקן מתגלגל, מהדהד למרחקים, רוחש לחשי קסמים.  

בחג ההודיה, אני ממש בתוך בקתת קש, טורחת על סעודת חג,

מודה על השפע ומזלי הטוב, לצד חברי המתיישבים בפלימות'.

אני מברכת את אבות האומה, 

שהפליגו על המייפלאור בדרכם לארץ חדשה. 

בארבעה ביולי, ממרחקים, מפלחים את הרקיע זיקוקים, 

מעל נתיב החירות בבוסטון והכיפה המוזהבת,

ברחובות, המונים חוגגים. 

אם יש משהו שאהבתי בחיים בניו יורק,

לצד הביסים הרעבתניים מהתפוח הגדול,

השפע התרבותי ועונות השנה המגוונות, 

היא העובדה, שהכל התרחש ממש כאן....

ההיסטוריה האמריקאית שלובה בנופי ניו אינגלנד היפים,

והולמת היטב את החוף המזרחי. 

׳תגידי אמא, לא נמאס לך מפלימות׳? 

מנתיב החירות? מהסיפור על מסיבת התה?׳

או ׳כמה פעמים עשית את המסלול עם הברווז ....?

תגידי, את מכירה כבר את כל הבדיחות בעל פה...?׳

סונט בי, בבוסטון, הבכור בסוף השבוע האחרון, 

כשאני מגיעה יומיים לפני כולם, ונשארת קצת אחרי,

כדי להוסיף על ביקור משפחתי, 

פרק בהיסטוריה חוויתית לקטנה. 

ואם להודות על האמת, 
יותר משהעגלה רוצה לינוק, אני רוצה להעניק.

יש לי שריטה כזאת, 
שריטת היסטוריונים בערים, שאירע בהן דבר מה. 

דמיוני ניצת בהתלהבות, שעה שאני עומדת במקום, 
בו התרחשו המאורעות. 

שימחה בלתי מוסברת תוקפת אותי, 
למראה חנות ספרים יד שניה,

אני תמיד מסתקרנת מהאופן, 
שבו פוסלו גדולי האומה, מחמיא או לא?

וכמובן, מה הייתה כוונת המשורר או הפסל.....

אפשר למצוא אותי חוגגת באוספים פרטיים, בבתים עתיקים,

אין נרגשת יותר ממני למראה שווקי פשפשים. 

ואם יש דבר, שאני מקווה שהתלמידים שלי לשעבר זוכרים,

הוא, שההיסטוריה היא כל כך מעניינת, מרתקת, מסקרנת,

היא ממש סיפור החיים.

ובכן חברים, עיזבו אתכם מתאריכים משמימים, 

כך תלמדו היסטוריה ילדים צעירים.

ספרו להם סיפור, שאלו שאלה מעוררת מחשבה,

הניחו להם להתחבט בתשובה, שהלא החיים אינם שחור או לבן.

הקשו עליהם בחשיבה ביקורתית, החיו איתם את הזמן שעבר, 

טיילו איתם, הציתו את דמיונם.

הציצו למקורות ראשונים, עמדו על מניעי הכותבים,

פשפשו במכתבים, במסמכים, בציורים וספרים.

מוסיקה, אמנות, אופנה, תיאטרון, עיתונות,

חקיקה וענישה, דת, תרבות, חברה,

הלא ההיסטוריה, היא מכלול, מהכל בכל ניתן ללמוד.

עבודת ההיסטוריון, היא עבודת בלש ממש,

להרכיב את הפאזל המרתק של סיפור העבר,

ללמוד ממנו ולשפוך אור על חיינו כאן ועכשיו.

הכי נהניתי לעשות את זה עם תלמידים בחטיבת הביניים והתיכון, 

עכשיו, אני עושה את זה בקטנה עם הילדים הפרטיים, 

כששורה עליהם המוזה, והם נכונים להשתתף ולהקשיב.

עם יד על הלב, זה קורה לעיתים נדירות וקסומות, 

ואז, אין ממני מאושרת עלי אדמות. 

וכן, כצפוי, אני גוררת אחרי, סט דאחקות והקנטות.

סוף שבוע בבוסטון למתקדמים, 

או סוף שבוע בבוסטון להורים ותיקים,

או אולי סוף שבוע להיסטוריונית גרגרנית, באה בימים...?

חמישה ימים של היסטוריה וקולינריה בנופים קסומים. 

מה עושים?

מתענגים על משפחה וחברים, 

ממשיכים בשיעור בהיסטוריה מקומית,

שוטפים את העיניים בשלכת נהדרת,

ובטח, כל השאר, כל החומרים מהם מורכב טיול מושלם.

קצת אמנות, קצת קולינריה, ארומה תרבותית,

מקומות ותיקים לצד גילויים חדשים, 

מעט שופינג, והמון זמן ביחד,

מה שעושה כבר חשק לסתיו במלוא הדרו,

ולחג ההודיה, שיבוא עלינו לטובה במהרה בימנו. 

היסטוריה

אזהרה, הסיור שלפניכם מסודר לפי סדר כרונולוגי כיאה להיסטוריונית. 

אה, ופעם מורה, תמיד מורה...קולינריה אחרי הסטוריה, כמובן.

The Mayflower

מרחק שעה מבוסטון, בנופים הקסומים של העונה, בשלכת שמשחקת תופסת עם השמש, מנצנצת בכתום ואדום על גווניו, אנחנו מדרימים בחבל ארץ אהוב ומוכר, 
לספינה, שבה הכל התחיל. 

גילוי נאות, זאת לא הפעם הראשונה, גם לא השניה שאני פה.

הספינה אינה מקורית אלא מדובר בשיחזור משנות החמישים, מדוייק להפליא. אבל, אין מקום נפלא יותר להתחיל לספר את סיפור ההתיישבות באמריקה לילדים צעירים. מדריכים במסווה של מהגרים מתיישבים וספינה, שנראית בדיוק כמו זאת של 1620, הקטנה בעננים, וכן, גם אני.

Plimoth Plantation 

ממש בסמוך, המוזיאון שהופך את הכל לסיפור קסום. 

לפלימות׳, הגעתי לראשונה לפני למעלה משני עשורים, עת הייתי מורה צעירה, מלמדת פרק בהיסטוריה אמריקאית. מאז, שבתי לשם עם כל ילד, כשהגיע שעתו ללמוד את הנושא,

עם הבכור כמה וכמה פעמים, וכיאה לקצינת חינוך מן המניין, גם עשיתי ׳השלמת חינוך׳ לסבים/ סבתות, חברים ומבקרים.

פלימות׳ פלנטשטיין, הוא מוזיאון חי,

שחקנים בדמות המתיישבים בני המאה השבע עשרה משוטטים בכפר, הם לבושים לפי צו האופנה דאז, מיטיבים לספר על חייהם ועיסוקיהם. לכל אחת/ד מהם סיפור אישי, שלקוח מדמות אמיתית, מסתמך על מקורות ראשוניים. המפגש והדיאלוג עם המתיישבים בסביבתם הטבעית, בבקתות הקש,

שעה שהם טורחים על ארוחת הערב, עובדים בגינה, מעבדים את אדמתם, מבקרים איש את רעהו או עורכים סיור שמירה.

מן מסע בזמן, אינטראקטיבי, מעשיר ומשעשע כאחד. לא פלא איפוא , שכולם זוכרים לי חסד פלימותם...! 

אגב, בבית הספר של הקטנה, כך בדיוק לומדים את הנושא. שבוע ימים לבושים בבגדי מתיישב, לכל ילד דמות אמיתית. שבוע של סיפורים היסטוריים , כתיבה בקסת ודיו, ובסיום הפרק, הכיתה הופכת לאוניה גדולה, למייפלאור בכבודה ובעצמה. ההורים מוזמנים להפלגה הגדולה, להצגה וסעודה. חברותי המחנכות, הרי לכן רעיון להוראת ׳חומה ומגדל׳;-) 

 Boston Tea Party, Ships & Museum

מיני מוזיאון מתוק להפליא שמספר וממחיז את הסצינה, שבה הכל התחיל. ריח המאפים מוליך אותנו לבית התה המתוק של אביגיל אדמס, (אישתו של...), על השולחנות משחקי ילדות קולוניאליסטים, של ימים רחוקים. 

ביציאה ובכניסה, איך לא? חנות מזכרות קטנה, ספרי ילדים, ספלי תה, מגילת זכויות האדם, קסת דיו עם נוצה, מזכרות עם רוח היסטורית. אני אוספת שני ספרי היסטוריה, ויושבת עם הקטנה על כוס תה וסקונס ריחני,

לספר בצוותא את סיפור ׳מסיבת התה של בוסטון׳, מחאת המתיישבים ויריית הפתיחה של מלחמת העצמאות האמריקאית.

אנחנו מקנחות עם משחק מתמטי בן למעלה ממאתיים שנים. כל האמצעים כשרים בעיני, לשדל לאהבת דברי הימים. 

Isabella Stewart Gardner

הגדול צודק, אני אוהבת לשוב למקומות.

חשוב לי, שלא להחמיץ דבר בסדרת החינוך המשפחתית לגיל הצעיר. 

אבל, אין מבסוטה ממני לחשוף מקום חדש, ועל אחת כמה וכמה, כזה שהמקומיים אפילו לא יודעים עליו.

רשמו לפניכם, סיור נפלא בבית איזבלה סטיוארט, הבית מראשית המאה שעברה (1903).

וילה ונציאנית בסגנון ראנסנס, ובליבה, פאטיו מהמם, חצר רבועה וירוקה, כשמעליה חלונות מקושטים משקיפים לפנינת חמד אמיתית באמצע העיר. בבית עצמו, אוסף מרשים של אמנות ימה"ב והרנסנס, אמנות דתית, חפצי נוי ושכיה  מכל העולם, אח... חגיגה! 

ובקומפלקס, עוד מוזיאון מקסים, חנות, ספריה קטנה ובית קפה חינני. קונצרטים נערכים ממש כאן, כן, ניחשתם נכון, התלהבתי מאוד. 

Brattle Book Shop

חנות ספרים עתיקה ומדליקה.

החנות המטריפה הזאת, נוסדה כבר ב1825, ומאז 1949 היא בבעלות הנאמנה של משפחת Gloss

החנות משתרעת על שטח קטן יחסית, אבל גולת הכותרת, היא חצר הספרים החיצונית, במגרש פתוח בין שני בניינים ישנים,  בנוף אורבני בוסטונאי לצד אבני קיר אדומות, תוכלו לפשפש ולמצוא אוצרות, ספרים עתיקים בכל נושא, שרק תעלו על דעתכם, אוצר בלום לאוהבי השפה, ההיסטוריה, התרבות והספרות.

לרכוש ספר, לקרוא מרחק חמש דקות משם ב Boston Common

Commonwealth Ave

מלכת השדרות, סיור ב Commonwealth, תמיד מרומם את הנפש, מימין ומשמאל, בתיה המהודרים של בוסטון העיר, לבני בריק אדומות, עליות גג משובבות, שדרת עצים, שמתחילים להסמיק לכבוד הבאות, ספסלים חינניים ופסלים מרשימים, שמלמדים פרקים משמעותיים בהיסטוריה של העיר. מסביבנו רצים ספורטאים, הורים וילדים צעירים, זוגות אוהבים וגם קשישים, ואנחנו צועדים הישר אל לב הריאה הירוקה של העיר.

The Freedom Trail

ארבעה קילומטרים של היסטוריה, בדרך לחירות. מומלץ לערוך אותו עם מדריך מקומי או ספר והסברים.

Boston Duck Tours

משם לברווז, שעתיים של נסיעה ברכב אמפיבי במים וביבשה, בכל האתרים המעניינים של העיר היפה. מן רפרוף היסטורי מלא אנקדוטות משעשעות, הצצה לכל המבנים, לכנסיות ובתי קברות, לשווקים, לנמל, למוזיאונים ולאוניברסיטאות. על הברווז, כבר כתבתי בעבר, הרי לכם עוד דרך להכיר את העיר על שכונותיה ופנינותיה.

Boston Museum of Science

את זה אני משאירה לאבא הייטיקיסט, סיום לסדרת חינוך היסטורית עם קריצה למחר. הקטנה חוזרת עם חיוך רחב.

קולינריה

Breakfast

Clear flour bread

מאפיה קטנה ומטריפה בBrookline.

The Thinking Cup

קפה ומאפה, בשני לוקשיינים סמוכים לפארק.

Pavement Coffeehouse

כמה סניפים ברחבי העיר, שירות בינוני, קפה מצוין, על הבריסטה, רק חבר'ה מקועקעים, 

בייגל טובים, אוירה זרוקה ומדליקה.

Lunch

Beacon Hill Bistro

tארוחת בראנץ' מצויינת, במיוחד למשפחה לא מתואמת....המבורגר, חביתה, כריך, סלט, ופנקייק, בארוחה אחת.

The Upper Crust Pizzeria

להתעלף רק מהריח, ההמלצה היחידה, שלא ניסיתי, אבל רשמתי לפני לפעם הבאה...

אם לשפוט לפי התור, נראה שווה מאוד.

Lobster hut

מהרגע שנחתתי בניו אינגלנד, לשוני מתאווה ללובסטר רול, טרי וורוד....ובכן, כשירדתי מהמייפלאור, (בעיירה, Plymoth) פנינו לטעום. 

Fish & Chips לבנות, Lobster Roll לאם המשפחה ומרק סרטנים מוקרם, למי שמתגעגע למטבח המזרח. 

Cambridge 

Darwin's

בית קפה / סנדויצ׳יה זרוקה ומדליקה, לסטודנטים בלב Harvard היפה. יופי של כריכים, סקונס' ופירות, לצד חנות יינות חיננית. וכמובן, קפה חזק וריחני.

Harvest

המלצה נהדרת, שאני זוקפת לזכותה של ידידה,
(שאגב, גם המליצה על המלון הנפלא....)

יופי של ארוחת צהריים או ערב, ויש גם פטיו מחומם, באוירת casual.

Dinner

Uni 

לדברי בוסטונאי אמיתי, מדובר בסושיה הכי טובה בעיר....! והתמזל מזלי, היא שוכנת במלוני.

סושי מתוחכם אנין ויקר.

Piattini

 איטלקיה, משפחתית ועממית, נהדרת לפינוק סטודנטים צעירים...!

Dessert

Amorino

גלידה, בגביע וופל גלידה, שמעוצבת כמו פרח צבעוני ובליבה, מקרונ׳ס, עם סורבה בפנים, 

טעים ומרשים...! 

הגלידה שכובשת את בירות העולם, טעמתי אותה לראשונה בפריז, והטעם על שפתותי,

הוביל אותי לשם. 

Georgetown Cupcakes

קאפקייס נהדרים, טעימים ונימוחים. כן, כבר כתבתי עליהם בעבר, בחנות המקור, בג׳ורג׳טאון בבירה, שם התור מגיע עד המדרכה. 

Sweet

 ועוד, מיני קאפקייס נפלאים על Charles St.

המאפים של גלית

יביאו לכם ניחוח של אפייה ביתי וישראלי, 
הישר לבית, לקולג׳ של הילד, למשפחה או חברים. 
רוגלעך נפלאים, חלות ולחמניות, עוגות דבש או אוזני המן בעונה, בורקסים נימוחים וקרקרים לצד כל מנה. 

דרך נהדרת לפנק בחום אהובים רחוקים, 

לי אגב, כבר יש מנוי:-) Galit's Treats with Love

שופינג

עצירות שופינג משובבות, 
או יותר נכון הצצת חלונות, 
על Charles St כמובן.

December Thieves, Margaret Oleary, Moxie, Holiday, French & Italian, Black Ink, good, Sweet 

מהארכיון,

כן, גם על בוסטון כתבתי כבר בעבר...

טעימה מבוסטון, ביס מהתפוח

חמישים ושמונה שעות בבוסטון

ואם אתם כאן, מה לא תעשו קפיצה לניו יורק השכנה?

שניה לפני שהפכתי קשוחה

ילדותי השניה

האחיות בראון

מה כבר קולג?

אוקטובר במנהטן

ניו יורק עם ילדים

טעימה מבוסטון, ביס מהתפוח

ספונטנית בעיר הגדולה

ואם אתם כבר בניו יורק, מה לא תבקרו בבירה?

מהבירה באהבה

סקורה בבירה

היה לו חלום

מה כבר קולג'?

מה עושים עם זכרון? על מוזיאון השואה בבירה

רוקנרול

מה משותף לבוב דילן, לרולינג סטונס, לפול מקרטני, לניל יאנג, ללהקת ההו ולרוג׳ר ווטרס?

נכון, רובם כבר חצו את השיבעים, מה שנקרא במחוזותינו, ׳משומשים במצב טוב׳.

שניים מהם זכו בתואר אצולה, כן, יש שם כמה בריטים,

וכולם מצטיינים בסקנדלים לצד רוקנרול משובח.

עכשיו לשוס הגדול, כ ו ל ם כאן ...! 

וגמאני, כחלק ממופע מדברי בן שני סופי שבוע, 
במרחק טיסה קצרה, בפאלם ספרינגס השכנה.

desert trip או old Coachella, 
כמו שלינור מודיעה לי, שלא יהיו לי ספקות.
וזוהי בדיוק הסיבה לעשות את המאמץ, 
לדברי איילת החכמה,

יש להשקיע, במי שבעוד עשור, כבר לא יהיה איתנו עוד.

ובכן,  כ ו ל ם   כ א ן !

אני מבינה את זה, כשאני עולה על הטיסה,

ושלל גברברי העמק, 
כמשפחה אחת מא' ועד ת', כוללת אח מאומץ,

יושבים מלפני, מצדדי ומאחורי.

אני מבינה את זה, כשא׳ אחר והפרח שלצידו,

חולקים איתנו את אותו המלון ונסיעות משעשעות מדי ערב לחגיגות. 

אני מבינה את זה, כשבתור לפיצה, 
אני פוגשת באיה,

והיא כולה נרגשת ושמחה. 

כולם כאן! גמאני, גם א׳, 
כל העולם וחצי העמק כמובן, 

החצי האחר מגיע בסופ״ש הבא.

ולחשוב שכמעט ויתרתי על זה? 
כשהתקרבו הימים, ואחרי ריבוי נסיעות ועיסוקים של החודשים האחרונים, כבר כמעט והכרזתי הברזה, ואיזה מזל שלא, אני חושבת עכשיו. בהתחשב בגיל המצטבר של כל האמנים על הבמה, איזה 700 שנים, זאת הזדמנות די נדירה. 

בערב הראשון, אנחנו פוגשים את  דילן, כמו חתול צרוד עם כובע ומפוחית במופע שחור לבן. 
לא, הוא לא יעניק לנו עונג מושלם, הוא מחליט להתעלל קצת בקהל, כשהוא בוחר שלא לשיר ולו אף שיר אחד מהרפרטואר האהוב והמוכר. הוא לא זז ממקומו, לא מברך לשלום את הערב הרב, שהתאסף רק כדי לשמוע אותו. מאוכזבים קצת אבל מורגלים במניארות של דילן, אנחנו פורשים בשיא, לכוס יין בקטנה.

אני מביטה סביבי במדגם מייצג של מאה אלף האיש, שהתכנסו כאן, בורגנים, זרוקים, צעירים, זקנים, ילדים, צבעוניים, משמימים, נוצצים, אפורים, כולם מבינים, שהם חלק ממופע היסטורי, שנכנס כרגע אל הפנתיאון או דברי הימים לעולמי עולמים. אנחנו כולם בתוך ענן סם, והריח המתקתק שעולה באויר, הופך את המעטים שלא 'מתודלקים', למשתמשים פאסיביים מחוייכים, ונינוחים.

אבל כשהסטונס עולים על הבמה, וסבא ג׳אגר בן השבעים ושלוש מקפץ כמו חרגול נמרץ, נפתח הפסטיבל ביריית פתיחה של וואוו....! זה שואו ענק! 

האיש, הוא אגדה חיה, והלהקה, כמו שפיינטוך אומר, היא הלהקה הכי שווה בזמננו, כשאני מאתגרת אותו ומשווה ל׳חיפושיות׳, הוא מתלבט ואומר לי, ׳הי זה לא פייר...׳.

ג׳אגר מחליף תלבושות בקצב מסחרר, משרבב את שפתיו וחולצתו חורצת לשון בהתרסה, הוא פותח עם את המופע עם סוצ׳שירט עם נגיעות אדומות, תואמות לנעליים של הנגן האגדי שלצידו. רגע הוא עם בלייזר פייטים, רגע עם ג׳קט ג׳ונגל, רוקד ומרקיד את הקהל, כאילו היה בן עשרה רק אתמול, במן רזון שיק, וסקסיות של בחור צעיר. זיקוקי דינור מפלחים את הרקיע והמון בן מאה אלף איש מריע, כשהוא שר בהדרן בשילוב עם אקפלה מהממת

'You can't always get what you want....׳

ברור לי מיד, שבדיוק זה מה שאני רוצה עכשיו,

וכשהוא גומר תרתי משמע עם Satisfaction, 

אני מה זה מרוצה, מסופקת, והייתי מוסיפה עוד מילה, 
לולא אמא שלי הייתה קוראת ומגיבה. 

הערב השני, מתחיל בחימום של ניל יאנג, וקצת ציניות פוליטית, נגד טראמפ, אלא מה? הוא יודע שהוא בסביבה בטוחה. בקול קאנטרי סטייל, הוא שואל את הקהל איך המרגש, שר מתוך רפרטואר נפלא ומסיים בשיר חזק. 

עכשיו, הקהל עומד על רגליו, וליבי עולה על גדותיו, כשסר פול מקרטני, ולהקתו כובשים את הבמה. את כל הקלאסיקות של החיפושיות הוא מיטיב לעשות, נותן את הלב והנשמה במופע בן שלוש שעות. מקרטני, חברים, הוא מענטש אמיתי, כריזמטי, חינני, מתוחכם וחתיך. מסביבי המון מאושר, נרגש, עיניים דומעות, ריקוד נלהב, שירה ערה. כן, כן כולנו זקנים מספיק כדי להבין, כמה הערב הזה הוא חד פעמי. מקרטני שר שיר שכתב ללינדה ועוד אחד לננסי, מספר על שיר, שנכתב על שיחה שמעולם לא באמת התקיימה, עם לנון, מחליף סט של גיטרות ומפליא להטט אפילו ביוקלל׳ה...! אח... אין דברים כאלה! 

'all we need is love', לגמרי.

'all we're saying, is give peace a chance...'

אני חושבת לעצמי ושרה בקול רם.

למחרת, אני נאלצת לקנות אטמי אוזניים פשוט כי The Who, עושים יותר מדי הא הוא. לא ברור לי אם מדובר בגילי המופלג או בעובדה, שאני לא שולטת במוסיקה.

כשרוג׳ר ווטרס עולה לבמה, אני נרגשת, וכעבור זמן קצר, ממש מתעצבנת. זה מתחיל כשבובת חזיר קפיטליסטי ענקית מרחפת מעל ההמון, עם תמונת טראמפ, סמלים בוטים וגידופים.

ההמון משתעשע בבלון המנופח, מה שמזכיר קצת התעללות או לינץ' של קהל משולהב. כשברקע, ציטוטים של המועמד לנשיאות, הכי עלוב של כל הזמנים. 
שלא תבינו אותי לא נכון, אני עם ווטרס פוליטית, אבל משהו מטריד אותי בהסתה ההמונית, בניצול הבמה והמעמד לתעמולה פוליטית. אני נזכרת במשטרים חשוכים והמון מריע. ווטרס אולי מתיימר להיות שוחר שלום, אבל בפועל הוא מלבה שינאה ומחלוקות. 
לנגד עיני מתרחש מחזה עם סממנים פאשיסטים, סמלים, דגלים. אי אפשר שלא להשוות את הערב הזה עם ליל אמש. מקרטני כמו ווטרס, נמצא לכאורה, על אותו הצד של הקשת הפוליטית. הדרך האמנותית היא שונה כמו גם המחאה.
אחר כך, מגיע השיא, ווטרס מנצל את הבמה לתמיכה נלהבת בעם הפלשתינאי ובBDS. 
שוב, גם מי שנגד הכיבוש, לא יכול שלא להזדעם, למשמע המילים שיוצאות לו מהפה. עכשיו, הוא ממש איבד אותי. כמה צבוע להתייחס רק למדינה הקטנה בלבנט, ולהתעלם ממה שקורה קילומטרים ספורים משם, בסוריה למשל? ואיך הוא מעז ביום של פיגוע, ואיך ׳כל הפוסל במומו פסול׳, במיוחד כשמאחוריו באותיות קידוש הלבנה, המשפט הבא, 

United we stand, Divided we fall,

המופע של ווטרס הוא פלגני, הוא מאיים ומפחיד, הוא מחאה לשם מחאה. 
ושוב, אני מהרהרת, האם הוא תמיד היה כך? גם עם פינק פלויד והחומה....? יכול להיות, שזאת רק דעתי, שהשתנתה עם בגרותי ודברים שראיתי בפרספקטיבה של זמן? או שיש איזו הסלמה? ואם בהקצנה עסקינן, האין ווטרס, הסנונית שמבשרת את המגמה? כאילו כבר שכחנו, לאן הסתה ושיטנה מובילה.

כך, או כך, שלושה ימים מלאים של רוקנרול ושיכרון חושים, 

שלושה ימים מלאים של חוויות, ארוחות, 
שיחות מעניינות ומחשבות.

שלושה ימים נפלאים בPalm Springs השכנה,
כאלה שמזכירים את לילות אהבה בצמח, והופעות זריחה במצדה.
עכשיו מתנהל משחק ההימורים הגדול ביותר,
יהיה לכך המשך?
חברים, קבלו עוד פסטיבל להוסיף לרשימה.

Friday

Hats

חנות כובעים קטנה ומטריפה, שמכניסה אותי ואותו מיד לאווירה....! אני עם כובע בוקרים סטייל, שהולך מצוין עם ג׳ינס וטישירט או שמלה, הוא בכובע כותנה ועור, עכשיו אנחנו מוכנים לשמש היוקדת, לאבק המדבר ולנפלאות הבאות. 

Lunch- Farm Restaurant

כריך משובח, סלט ומימוזת אשכוליות רעננה, בפטיו מוצל וחינני.

Afternoon coffee to go- koffi

רשת מקומית של קפה משובח, התמכרנו חיש מיד.

Art

Desert trip photography experience

הצצה חד פעמית לצילומים נדירים ׳מאחורי הקלעים׳ של כל הגדולים. מן הפלגה בשחור לבן במנהרת הזמן. 
הימים, שנות השישים, השבעים הסוערות,
המקום, החוט המחבר את לונדון וליברפול עם קליפורניה הזרוקה. העניין, התהוות הרוק, הצמיחה של כוכביו. האנשים, כל אלה שעל הבמה ממש כאן, ממש עכשיו.

מתבוננת בעיון רב במיק ג׳אגר הילד תכול העיניים אוחז בתקליט של דילן, עוברת בתחנות חייו, ומחייכת למראה התום שעוזב את פניו, התחכום והממזרות שמשתלטות עליו. החיפושיות בקפיצה לבריכה, עם תספורות עגולות ופוני חתוך היטב. ומקרטני ויאנג חולקים קרון בנסיעה למקום אחר. תמונה מרתקת של דילן בסוהו, ניו יורק, תפאורה כל כך אחרת של טלפונים ציבוריים ומכוניות ישנות. 
כמאתיים צילומים נהדרים, שמזמנים הצצה לרגעים פרטיים, אישיים, אנושיים, חפים מתדמית הסלבריטאים.
החיבור בין הסטילס באולם למה שקורה בחוץ על הבמה, לסלולרים, לרשתות החברתיות, לשיתופים, מעוררת מחשבה עמוקה,  

על השינויים שהביא איתו הזמן החדש, 
ועל מה שתמיד היה, 
רק במסווה של תפאורה או אופנה שונה.

Evening -  Bob Dylan

Night -The Rolling Stones

Saturday 

Brunch - Norma's 

קפה חם וחזק, שייק פירות צונן ומרענן, סלט לובסטר ומנגו, טוסט טונה עם ביצה, אשכולית קלופה, חגיגה! 

Design Tour- The Parker Hotel

ג׳ונתן אדלר בשיק mid century, ערבוביה אקלקטית של צבעים וחפצים, מקראמה ינשופים ואח עגול ומדליק, שלל בקבוקי זכוכית צבעונים, בר, שהוא הכי ארט דקו שיכול להיות, אבירים בכניסה ודלת ענקית כתומה, שטיחי קיר, מנורות סיניות ציבעוניות, ערסלי קש תלויים....
הכל הולך אצל אדלר, הכל מתאים וטוב. עצירת חובה לכל חובבי הסטייל. סיור במלון, שהוא סטייטמנט של שיק ודיזיין.

Massage- Estrella spa @ Avalon Hotel

מסאג׳ זוגי של שעת צהריים נעים ומרגיע, על המלון כבר כתבתי בעבר, מלון מתיימר אך חמוד ביותר.

Evening -  Neil Young

Night - Paul McCartney 

Sunday

Brunch- Workshop Kitchen & Bar

ארוחת בוקר נפלאה, במבנה משנות העשרים, שהיה הקולנוע הראשון של העיירה. 
המקום שינה פניו ועוצב למסעדה מצויינת. שולחן בטון ארוך וגופי תיאורה מברזל. מימוזה של בוקר, חביתת פטריות, סלט פירות רענן וקפה משובח.

  

Strolling Modern Art

סיבוב גלריות וחנויות לעיצוב הבית, 

דגש על מודרנה ופנינות של mid century look, עכשיו אני מבינה את  המשמעות של עיירת גימלאים בלב המדבר, ומהיכן האוצר הבלום שנמצא כאן בכל פינה. 
כשאני משוחחת עם ג׳יימס מהגלריה bon vivant, ומציינת שהעיצוב הצבעוני מזכוכית מזכיר את אדלר ומלון פרקר, הוא מאשר, שאדלר הוא מבקר ותיק וקניין נאמן. אני חוזרת הבייתה עם ג׳ירפות, שבוא יבואו אחרי, art deco style....! 

עוד עצירות משובבות:

 blvd, Flow Modern, just Modern, 

Trina & Mr. Turk

Ice cream stop @ arrive hotel, shoppe

גלידה ביתית, במלון טרנדי חדש, שאני רושמת לפני, לזכור לפעם הבאה. הצצה מפתה למסעדת reservoir, שמתאימה במיוחד לכוס יין או בראנץ׳, תחת הכתר של סצינת,  Palm Springs במיטבה. 

Evening - The Who

Night - Roger Waters

ואם אתם כבר פה, קבלו עוד פוסט מהארכיון,

מלא המלצות ורק בשמחות,

שישי זוגי בPalm Springs

פוסט עצוב

אנחנו מתכנסות כמידי שנה, 
לפתוח את שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה. 

חבורה של נשים בוגרות, 
שכבר ראו איזה דבר בחייהן. 

יש משהו מחמם לב במפגשים ביננו, 
איזו חברות אמת, כנות, פשטות.

אני חושבת לעצמי, ׳אחוות נשים כזאת, 
היא באמת זכות׳, אני יודעת שהתברכתי. 

ידי אוחזת בכוס קפה מהביל, 
רוח סתיו מעיפה את עלי הגן,

על השולחן צלחת פרות נאה ועוגת דבש נפלאה, שטל אפתה. 

הן מפטפטות במהירות, 
כמו דבורות במעופן, יש איזה זמזום רקע,

של נשים עמלות, מלאות, מוארות, 
הן קופצות מנושא לנושא,

מרפרפות בנינוחות על ענייני ד׳יומא 
ומזפזפות על האזכרה לר׳. 

אני עוקבת בעיון אחר שפת גופן, 

אני מבחינה בפניה החדה, 
שבין נמרצות ועליצות לאי נוחות,

עיני קולטת מבט מושפל. 

אני בוחרת לא להתערב, לא להתעכב ובקלילות, גוררת אותן לנושא הבא. 

נראה, שרוחה של ר׳ מרחפת מעלינו, כמו צל כבד, לא מרפה, 
ענן אפור מעיב שוב על השיחה, שוב ר׳ עולה. 

עכשיו, כבר אין לי ברירה, 

׳תגידי׳ אני שואלת את אליס׳, ׳במה מדובר?׳ 

אליס, אוחזת בכפות ידי בחום, 
היא מתבוננת בעיני,

עיניה הכחולות אומרות טוב.

ואז, היא מפטירה לכולן מעל ראשי,  ׳היא לא יודעת.....׳

׳את זוכרת את ר׳...׳ היא שואלת, 
ומיד מוסיפה פרטים מזהים, שם משפחה,

ילדים, גילאים, ממקמת לי את ר׳ בנוף השכונתי.

׳בוודאי׳ אני עונה, ׳זוכרת היטב׳, 

ובכן, היא מגמגמת ונעצרת,

ואז מנחיתה עלי פצצה, 

היא התאבדה. 

אני מתאבנת, וכמוני כולן.

דממה קרה מאיימת על הביחד שלנו,

איווחת אשמה מעופפת מעלינו, נוגעת לא נוגעת בנו.  העיניים שלי מצטעפות, אני מתקנת את משקפי השמש, מסתכלת סביבי, כולנו דומעות. 

אלו הן ׳חדשות ישנות׳, זה קרה לפני כחודשיים,

אף אחת מחברותי לא רצתה להשבית את שמחת חופשתי. אני כבר מזמן לא בפייס, כך שנוהל חתונות, לידות ולוויות, רוב הזמן פוסח עלי. 

חוצמזה, ר׳ ואני, לא היינו קרובות מעולם. 

למעט, שיחת נפש אחת סביב הילדים לפני כעשור, לא יצא לנו לשוחח. בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, אף אחת מאיתנו לא הייתה קרובה לר׳.  כולנו היכרנו אותה, חלקנו איתה שכונה, חוגים ואירועים. היא הייתה חברת קהילה מוערכת ואהודה, מרוחקת תמיד וקצת משונה.  היא הייתה מבריקה, חכמה, נדיבה, טובה, לא אופנתית ודי נחבאת אל הכלים. ר׳ אף פעם לא נראתה לי שייכת, לא לנוף ולא לאף חבורה. 

אני לומדת על שנים ארוכות של דיכאון, על אשפוזים כפויים, על נסיונות התאבדות. 
ואני בעיקר נבוכה כי לא היה לי צל, אף לא שמץ של מושג. 
איך המשכתי בשגרת חיי, עסוקה במשימות שלי הקטנות, בהנאות הפרטיות, ביום יום, כשבמרחק פסיעות ממני, מכרה, חברה רחוקה, טבעה בתהומות של עצב ויגון. אני יודעת שלא יכולתי להציל אותה, האיש שלה ניסה הכל ולא הצליח.  ובכל זאת, משהו בסגנון חיינו בזמן החדש, מאפשר מפגשים נפלאים, חיים מלאים, הספקים מרשימים, ובד בבד, מייצר גם בדידות גדולה, ניכור, ריק.

מחלת נפש, מכאובי הלב, דכאון, התאבדות, הן מילים שנלחשות בקהילה שלי. גם בשלכם? למה? הלא אם ר׳ הייתה מאובחנת בסרטן או במחלה כרונית, לו הייתה שוברת רגל, 

היינו נרתמים כולנו לשגר ארוחת חג, לסייע עם הילדים, להסיע, לתמוך, לפזר אבקת אופטימיות ואור. דבר מחלתה של ר׳ היה סוד, את התאבדותה לחשו בסביבתי. אזכרתה נערכה רק השבוע, אחרי כמעט שלושה חודשים. 

לאיזה תהומות של דיכאון נפלה ר׳, שנטלה חייה בידה? כמה חשוך היה בוודאי עולמה, שהאמינה שמוטב למשפחתה בלעדיה. כמה נואשת היתה, שכפתה על ילדיה להתמודד עם התאבדותה, עם טרגדיה גדולה, שלנצח תהיה קשורה בשמה. 

ואיפה אנחנו? ואיפה אני? ואיפה הקהילה שלי, שהיא עיקר גאוותי. 

ר׳ היא קורבן, אני חושבת לעצמי, קורבן של מחלה ארורה, מחלת נפש. ר׳ היא קורבן, של חברה מודרנית מנוכרת, של חיים בבדידות מזהרת. ר׳ היא קורבן, של מציאות מדומה, שיצרנו לעצמנו, מציאות, בה הכל טוב ונפלא, ואין מדברים על קשיי היומיום ואתגרי החיים המשפחה. ר' היא קורבן של מותה, כי מעתה אף אחד לא יזכור את חייה, את הטוב שהביאה לעולם, כי אם רק את נסיבות פטירתה.

ביום הכיפורים ה'חילוני' שלי, הקרוב,

אתפלל לעילוי נשמתה של ר׳, שכלל וכלל לא הייתה יהודיה.
אתפלל עליה, שתיצרב בזכרונינו, בשנותיה היפות ולא במחלתה.

אתפלל על ילדיה, שימצאו את הכוחות להתגבר על האסון שפקד אותם. 

אתפלל על האיש שלה, שימצא נחמה ומזור לנפשו ולרגש האשמה. אתפלל עליו שיצליח לאחות את שברי משפחתו ולהיות צוק איתן רגיש וקשוב לילדיו. אתפלל עליו שימצא לו תכלית לחייו ואהבה חדשה.

אתפלל עלי, שאהיה קשובה לסבל האחר ואושיט יד לעזרה, ויפתח לבבי גם למעגל רחוק יותר, של מכרים וזרים. 

ואתפלל עלינו, על כולנו, שעסוקים ברצינות מוחלטת בעצמנו, ושוכחים לעיתים להביט סביב,
לפקוח עיניים, להושיט יד, כמה שבירה היא נפש האדם.
לזיכרה.