פוסט עצוב

אנחנו מתכנסות כמידי שנה, 
לפתוח את שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה. 

חבורה של נשים בוגרות, 
שכבר ראו איזה דבר בחייהן. 

יש משהו מחמם לב במפגשים ביננו, 
איזו חברות אמת, כנות, פשטות.

אני חושבת לעצמי, ׳אחוות נשים כזאת, 
היא באמת זכות׳, אני יודעת שהתברכתי. 

ידי אוחזת בכוס קפה מהביל, 
רוח סתיו מעיפה את עלי הגן,

על השולחן צלחת פרות נאה ועוגת דבש נפלאה, שטל אפתה. 

הן מפטפטות במהירות, 
כמו דבורות במעופן, יש איזה זמזום רקע,

של נשים עמלות, מלאות, מוארות, 
הן קופצות מנושא לנושא,

מרפרפות בנינוחות על ענייני ד׳יומא 
ומזפזפות על האזכרה לר׳. 

אני עוקבת בעיון אחר שפת גופן, 

אני מבחינה בפניה החדה, 
שבין נמרצות ועליצות לאי נוחות,

עיני קולטת מבט מושפל. 

אני בוחרת לא להתערב, לא להתעכב ובקלילות, גוררת אותן לנושא הבא. 

נראה, שרוחה של ר׳ מרחפת מעלינו, כמו צל כבד, לא מרפה, 
ענן אפור מעיב שוב על השיחה, שוב ר׳ עולה. 

עכשיו, כבר אין לי ברירה, 

׳תגידי׳ אני שואלת את אליס׳, ׳במה מדובר?׳ 

אליס, אוחזת בכפות ידי בחום, 
היא מתבוננת בעיני,

עיניה הכחולות אומרות טוב.

ואז, היא מפטירה לכולן מעל ראשי,  ׳היא לא יודעת.....׳

׳את זוכרת את ר׳...׳ היא שואלת, 
ומיד מוסיפה פרטים מזהים, שם משפחה,

ילדים, גילאים, ממקמת לי את ר׳ בנוף השכונתי.

׳בוודאי׳ אני עונה, ׳זוכרת היטב׳, 

ובכן, היא מגמגמת ונעצרת,

ואז מנחיתה עלי פצצה, 

היא התאבדה. 

אני מתאבנת, וכמוני כולן.

דממה קרה מאיימת על הביחד שלנו,

איווחת אשמה מעופפת מעלינו, נוגעת לא נוגעת בנו.  העיניים שלי מצטעפות, אני מתקנת את משקפי השמש, מסתכלת סביבי, כולנו דומעות. 

אלו הן ׳חדשות ישנות׳, זה קרה לפני כחודשיים,

אף אחת מחברותי לא רצתה להשבית את שמחת חופשתי. אני כבר מזמן לא בפייס, כך שנוהל חתונות, לידות ולוויות, רוב הזמן פוסח עלי. 

חוצמזה, ר׳ ואני, לא היינו קרובות מעולם. 

למעט, שיחת נפש אחת סביב הילדים לפני כעשור, לא יצא לנו לשוחח. בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, אף אחת מאיתנו לא הייתה קרובה לר׳.  כולנו היכרנו אותה, חלקנו איתה שכונה, חוגים ואירועים. היא הייתה חברת קהילה מוערכת ואהודה, מרוחקת תמיד וקצת משונה.  היא הייתה מבריקה, חכמה, נדיבה, טובה, לא אופנתית ודי נחבאת אל הכלים. ר׳ אף פעם לא נראתה לי שייכת, לא לנוף ולא לאף חבורה. 

אני לומדת על שנים ארוכות של דיכאון, על אשפוזים כפויים, על נסיונות התאבדות. 
ואני בעיקר נבוכה כי לא היה לי צל, אף לא שמץ של מושג. 
איך המשכתי בשגרת חיי, עסוקה במשימות שלי הקטנות, בהנאות הפרטיות, ביום יום, כשבמרחק פסיעות ממני, מכרה, חברה רחוקה, טבעה בתהומות של עצב ויגון. אני יודעת שלא יכולתי להציל אותה, האיש שלה ניסה הכל ולא הצליח.  ובכל זאת, משהו בסגנון חיינו בזמן החדש, מאפשר מפגשים נפלאים, חיים מלאים, הספקים מרשימים, ובד בבד, מייצר גם בדידות גדולה, ניכור, ריק.

מחלת נפש, מכאובי הלב, דכאון, התאבדות, הן מילים שנלחשות בקהילה שלי. גם בשלכם? למה? הלא אם ר׳ הייתה מאובחנת בסרטן או במחלה כרונית, לו הייתה שוברת רגל, 

היינו נרתמים כולנו לשגר ארוחת חג, לסייע עם הילדים, להסיע, לתמוך, לפזר אבקת אופטימיות ואור. דבר מחלתה של ר׳ היה סוד, את התאבדותה לחשו בסביבתי. אזכרתה נערכה רק השבוע, אחרי כמעט שלושה חודשים. 

לאיזה תהומות של דיכאון נפלה ר׳, שנטלה חייה בידה? כמה חשוך היה בוודאי עולמה, שהאמינה שמוטב למשפחתה בלעדיה. כמה נואשת היתה, שכפתה על ילדיה להתמודד עם התאבדותה, עם טרגדיה גדולה, שלנצח תהיה קשורה בשמה. 

ואיפה אנחנו? ואיפה אני? ואיפה הקהילה שלי, שהיא עיקר גאוותי. 

ר׳ היא קורבן, אני חושבת לעצמי, קורבן של מחלה ארורה, מחלת נפש. ר׳ היא קורבן, של חברה מודרנית מנוכרת, של חיים בבדידות מזהרת. ר׳ היא קורבן, של מציאות מדומה, שיצרנו לעצמנו, מציאות, בה הכל טוב ונפלא, ואין מדברים על קשיי היומיום ואתגרי החיים המשפחה. ר' היא קורבן של מותה, כי מעתה אף אחד לא יזכור את חייה, את הטוב שהביאה לעולם, כי אם רק את נסיבות פטירתה.

ביום הכיפורים ה'חילוני' שלי, הקרוב,

אתפלל לעילוי נשמתה של ר׳, שכלל וכלל לא הייתה יהודיה.
אתפלל עליה, שתיצרב בזכרונינו, בשנותיה היפות ולא במחלתה.

אתפלל על ילדיה, שימצאו את הכוחות להתגבר על האסון שפקד אותם. 

אתפלל על האיש שלה, שימצא נחמה ומזור לנפשו ולרגש האשמה. אתפלל עליו שיצליח לאחות את שברי משפחתו ולהיות צוק איתן רגיש וקשוב לילדיו. אתפלל עליו שימצא לו תכלית לחייו ואהבה חדשה.

אתפלל עלי, שאהיה קשובה לסבל האחר ואושיט יד לעזרה, ויפתח לבבי גם למעגל רחוק יותר, של מכרים וזרים. 

ואתפלל עלינו, על כולנו, שעסוקים ברצינות מוחלטת בעצמנו, ושוכחים לעיתים להביט סביב,
לפקוח עיניים, להושיט יד, כמה שבירה היא נפש האדם.
לזיכרה.