רוקנרול

מה משותף לבוב דילן, לרולינג סטונס, לפול מקרטני, לניל יאנג, ללהקת ההו ולרוג׳ר ווטרס?

נכון, רובם כבר חצו את השיבעים, מה שנקרא במחוזותינו, ׳משומשים במצב טוב׳.

שניים מהם זכו בתואר אצולה, כן, יש שם כמה בריטים,

וכולם מצטיינים בסקנדלים לצד רוקנרול משובח.

עכשיו לשוס הגדול, כ ו ל ם כאן ...! 

וגמאני, כחלק ממופע מדברי בן שני סופי שבוע, 
במרחק טיסה קצרה, בפאלם ספרינגס השכנה.

desert trip או old Coachella, 
כמו שלינור מודיעה לי, שלא יהיו לי ספקות.
וזוהי בדיוק הסיבה לעשות את המאמץ, 
לדברי איילת החכמה,

יש להשקיע, במי שבעוד עשור, כבר לא יהיה איתנו עוד.

ובכן,  כ ו ל ם   כ א ן !

אני מבינה את זה, כשאני עולה על הטיסה,

ושלל גברברי העמק, 
כמשפחה אחת מא' ועד ת', כוללת אח מאומץ,

יושבים מלפני, מצדדי ומאחורי.

אני מבינה את זה, כשא׳ אחר והפרח שלצידו,

חולקים איתנו את אותו המלון ונסיעות משעשעות מדי ערב לחגיגות. 

אני מבינה את זה, כשבתור לפיצה, 
אני פוגשת באיה,

והיא כולה נרגשת ושמחה. 

כולם כאן! גמאני, גם א׳, 
כל העולם וחצי העמק כמובן, 

החצי האחר מגיע בסופ״ש הבא.

ולחשוב שכמעט ויתרתי על זה? 
כשהתקרבו הימים, ואחרי ריבוי נסיעות ועיסוקים של החודשים האחרונים, כבר כמעט והכרזתי הברזה, ואיזה מזל שלא, אני חושבת עכשיו. בהתחשב בגיל המצטבר של כל האמנים על הבמה, איזה 700 שנים, זאת הזדמנות די נדירה. 

בערב הראשון, אנחנו פוגשים את  דילן, כמו חתול צרוד עם כובע ומפוחית במופע שחור לבן. 
לא, הוא לא יעניק לנו עונג מושלם, הוא מחליט להתעלל קצת בקהל, כשהוא בוחר שלא לשיר ולו אף שיר אחד מהרפרטואר האהוב והמוכר. הוא לא זז ממקומו, לא מברך לשלום את הערב הרב, שהתאסף רק כדי לשמוע אותו. מאוכזבים קצת אבל מורגלים במניארות של דילן, אנחנו פורשים בשיא, לכוס יין בקטנה.

אני מביטה סביבי במדגם מייצג של מאה אלף האיש, שהתכנסו כאן, בורגנים, זרוקים, צעירים, זקנים, ילדים, צבעוניים, משמימים, נוצצים, אפורים, כולם מבינים, שהם חלק ממופע היסטורי, שנכנס כרגע אל הפנתיאון או דברי הימים לעולמי עולמים. אנחנו כולם בתוך ענן סם, והריח המתקתק שעולה באויר, הופך את המעטים שלא 'מתודלקים', למשתמשים פאסיביים מחוייכים, ונינוחים.

אבל כשהסטונס עולים על הבמה, וסבא ג׳אגר בן השבעים ושלוש מקפץ כמו חרגול נמרץ, נפתח הפסטיבל ביריית פתיחה של וואוו....! זה שואו ענק! 

האיש, הוא אגדה חיה, והלהקה, כמו שפיינטוך אומר, היא הלהקה הכי שווה בזמננו, כשאני מאתגרת אותו ומשווה ל׳חיפושיות׳, הוא מתלבט ואומר לי, ׳הי זה לא פייר...׳.

ג׳אגר מחליף תלבושות בקצב מסחרר, משרבב את שפתיו וחולצתו חורצת לשון בהתרסה, הוא פותח עם את המופע עם סוצ׳שירט עם נגיעות אדומות, תואמות לנעליים של הנגן האגדי שלצידו. רגע הוא עם בלייזר פייטים, רגע עם ג׳קט ג׳ונגל, רוקד ומרקיד את הקהל, כאילו היה בן עשרה רק אתמול, במן רזון שיק, וסקסיות של בחור צעיר. זיקוקי דינור מפלחים את הרקיע והמון בן מאה אלף איש מריע, כשהוא שר בהדרן בשילוב עם אקפלה מהממת

'You can't always get what you want....׳

ברור לי מיד, שבדיוק זה מה שאני רוצה עכשיו,

וכשהוא גומר תרתי משמע עם Satisfaction, 

אני מה זה מרוצה, מסופקת, והייתי מוסיפה עוד מילה, 
לולא אמא שלי הייתה קוראת ומגיבה. 

הערב השני, מתחיל בחימום של ניל יאנג, וקצת ציניות פוליטית, נגד טראמפ, אלא מה? הוא יודע שהוא בסביבה בטוחה. בקול קאנטרי סטייל, הוא שואל את הקהל איך המרגש, שר מתוך רפרטואר נפלא ומסיים בשיר חזק. 

עכשיו, הקהל עומד על רגליו, וליבי עולה על גדותיו, כשסר פול מקרטני, ולהקתו כובשים את הבמה. את כל הקלאסיקות של החיפושיות הוא מיטיב לעשות, נותן את הלב והנשמה במופע בן שלוש שעות. מקרטני, חברים, הוא מענטש אמיתי, כריזמטי, חינני, מתוחכם וחתיך. מסביבי המון מאושר, נרגש, עיניים דומעות, ריקוד נלהב, שירה ערה. כן, כן כולנו זקנים מספיק כדי להבין, כמה הערב הזה הוא חד פעמי. מקרטני שר שיר שכתב ללינדה ועוד אחד לננסי, מספר על שיר, שנכתב על שיחה שמעולם לא באמת התקיימה, עם לנון, מחליף סט של גיטרות ומפליא להטט אפילו ביוקלל׳ה...! אח... אין דברים כאלה! 

'all we need is love', לגמרי.

'all we're saying, is give peace a chance...'

אני חושבת לעצמי ושרה בקול רם.

למחרת, אני נאלצת לקנות אטמי אוזניים פשוט כי The Who, עושים יותר מדי הא הוא. לא ברור לי אם מדובר בגילי המופלג או בעובדה, שאני לא שולטת במוסיקה.

כשרוג׳ר ווטרס עולה לבמה, אני נרגשת, וכעבור זמן קצר, ממש מתעצבנת. זה מתחיל כשבובת חזיר קפיטליסטי ענקית מרחפת מעל ההמון, עם תמונת טראמפ, סמלים בוטים וגידופים.

ההמון משתעשע בבלון המנופח, מה שמזכיר קצת התעללות או לינץ' של קהל משולהב. כשברקע, ציטוטים של המועמד לנשיאות, הכי עלוב של כל הזמנים. 
שלא תבינו אותי לא נכון, אני עם ווטרס פוליטית, אבל משהו מטריד אותי בהסתה ההמונית, בניצול הבמה והמעמד לתעמולה פוליטית. אני נזכרת במשטרים חשוכים והמון מריע. ווטרס אולי מתיימר להיות שוחר שלום, אבל בפועל הוא מלבה שינאה ומחלוקות. 
לנגד עיני מתרחש מחזה עם סממנים פאשיסטים, סמלים, דגלים. אי אפשר שלא להשוות את הערב הזה עם ליל אמש. מקרטני כמו ווטרס, נמצא לכאורה, על אותו הצד של הקשת הפוליטית. הדרך האמנותית היא שונה כמו גם המחאה.
אחר כך, מגיע השיא, ווטרס מנצל את הבמה לתמיכה נלהבת בעם הפלשתינאי ובBDS. 
שוב, גם מי שנגד הכיבוש, לא יכול שלא להזדעם, למשמע המילים שיוצאות לו מהפה. עכשיו, הוא ממש איבד אותי. כמה צבוע להתייחס רק למדינה הקטנה בלבנט, ולהתעלם ממה שקורה קילומטרים ספורים משם, בסוריה למשל? ואיך הוא מעז ביום של פיגוע, ואיך ׳כל הפוסל במומו פסול׳, במיוחד כשמאחוריו באותיות קידוש הלבנה, המשפט הבא, 

United we stand, Divided we fall,

המופע של ווטרס הוא פלגני, הוא מאיים ומפחיד, הוא מחאה לשם מחאה. 
ושוב, אני מהרהרת, האם הוא תמיד היה כך? גם עם פינק פלויד והחומה....? יכול להיות, שזאת רק דעתי, שהשתנתה עם בגרותי ודברים שראיתי בפרספקטיבה של זמן? או שיש איזו הסלמה? ואם בהקצנה עסקינן, האין ווטרס, הסנונית שמבשרת את המגמה? כאילו כבר שכחנו, לאן הסתה ושיטנה מובילה.

כך, או כך, שלושה ימים מלאים של רוקנרול ושיכרון חושים, 

שלושה ימים מלאים של חוויות, ארוחות, 
שיחות מעניינות ומחשבות.

שלושה ימים נפלאים בPalm Springs השכנה,
כאלה שמזכירים את לילות אהבה בצמח, והופעות זריחה במצדה.
עכשיו מתנהל משחק ההימורים הגדול ביותר,
יהיה לכך המשך?
חברים, קבלו עוד פסטיבל להוסיף לרשימה.

Friday

Hats

חנות כובעים קטנה ומטריפה, שמכניסה אותי ואותו מיד לאווירה....! אני עם כובע בוקרים סטייל, שהולך מצוין עם ג׳ינס וטישירט או שמלה, הוא בכובע כותנה ועור, עכשיו אנחנו מוכנים לשמש היוקדת, לאבק המדבר ולנפלאות הבאות. 

Lunch- Farm Restaurant

כריך משובח, סלט ומימוזת אשכוליות רעננה, בפטיו מוצל וחינני.

Afternoon coffee to go- koffi

רשת מקומית של קפה משובח, התמכרנו חיש מיד.

Art

Desert trip photography experience

הצצה חד פעמית לצילומים נדירים ׳מאחורי הקלעים׳ של כל הגדולים. מן הפלגה בשחור לבן במנהרת הזמן. 
הימים, שנות השישים, השבעים הסוערות,
המקום, החוט המחבר את לונדון וליברפול עם קליפורניה הזרוקה. העניין, התהוות הרוק, הצמיחה של כוכביו. האנשים, כל אלה שעל הבמה ממש כאן, ממש עכשיו.

מתבוננת בעיון רב במיק ג׳אגר הילד תכול העיניים אוחז בתקליט של דילן, עוברת בתחנות חייו, ומחייכת למראה התום שעוזב את פניו, התחכום והממזרות שמשתלטות עליו. החיפושיות בקפיצה לבריכה, עם תספורות עגולות ופוני חתוך היטב. ומקרטני ויאנג חולקים קרון בנסיעה למקום אחר. תמונה מרתקת של דילן בסוהו, ניו יורק, תפאורה כל כך אחרת של טלפונים ציבוריים ומכוניות ישנות. 
כמאתיים צילומים נהדרים, שמזמנים הצצה לרגעים פרטיים, אישיים, אנושיים, חפים מתדמית הסלבריטאים.
החיבור בין הסטילס באולם למה שקורה בחוץ על הבמה, לסלולרים, לרשתות החברתיות, לשיתופים, מעוררת מחשבה עמוקה,  

על השינויים שהביא איתו הזמן החדש, 
ועל מה שתמיד היה, 
רק במסווה של תפאורה או אופנה שונה.

Evening -  Bob Dylan

Night -The Rolling Stones

Saturday 

Brunch - Norma's 

קפה חם וחזק, שייק פירות צונן ומרענן, סלט לובסטר ומנגו, טוסט טונה עם ביצה, אשכולית קלופה, חגיגה! 

Design Tour- The Parker Hotel

ג׳ונתן אדלר בשיק mid century, ערבוביה אקלקטית של צבעים וחפצים, מקראמה ינשופים ואח עגול ומדליק, שלל בקבוקי זכוכית צבעונים, בר, שהוא הכי ארט דקו שיכול להיות, אבירים בכניסה ודלת ענקית כתומה, שטיחי קיר, מנורות סיניות ציבעוניות, ערסלי קש תלויים....
הכל הולך אצל אדלר, הכל מתאים וטוב. עצירת חובה לכל חובבי הסטייל. סיור במלון, שהוא סטייטמנט של שיק ודיזיין.

Massage- Estrella spa @ Avalon Hotel

מסאג׳ זוגי של שעת צהריים נעים ומרגיע, על המלון כבר כתבתי בעבר, מלון מתיימר אך חמוד ביותר.

Evening -  Neil Young

Night - Paul McCartney 

Sunday

Brunch- Workshop Kitchen & Bar

ארוחת בוקר נפלאה, במבנה משנות העשרים, שהיה הקולנוע הראשון של העיירה. 
המקום שינה פניו ועוצב למסעדה מצויינת. שולחן בטון ארוך וגופי תיאורה מברזל. מימוזה של בוקר, חביתת פטריות, סלט פירות רענן וקפה משובח.

  

Strolling Modern Art

סיבוב גלריות וחנויות לעיצוב הבית, 

דגש על מודרנה ופנינות של mid century look, עכשיו אני מבינה את  המשמעות של עיירת גימלאים בלב המדבר, ומהיכן האוצר הבלום שנמצא כאן בכל פינה. 
כשאני משוחחת עם ג׳יימס מהגלריה bon vivant, ומציינת שהעיצוב הצבעוני מזכוכית מזכיר את אדלר ומלון פרקר, הוא מאשר, שאדלר הוא מבקר ותיק וקניין נאמן. אני חוזרת הבייתה עם ג׳ירפות, שבוא יבואו אחרי, art deco style....! 

עוד עצירות משובבות:

 blvd, Flow Modern, just Modern, 

Trina & Mr. Turk

Ice cream stop @ arrive hotel, shoppe

גלידה ביתית, במלון טרנדי חדש, שאני רושמת לפני, לזכור לפעם הבאה. הצצה מפתה למסעדת reservoir, שמתאימה במיוחד לכוס יין או בראנץ׳, תחת הכתר של סצינת,  Palm Springs במיטבה. 

Evening - The Who

Night - Roger Waters

ואם אתם כבר פה, קבלו עוד פוסט מהארכיון,

מלא המלצות ורק בשמחות,

שישי זוגי בPalm Springs