רוקנרול

מה משותף לבוב דילן, לרולינג סטונס, לפול מקרטני, לניל יאנג, ללהקת ההו ולרוג׳ר ווטרס?

נכון, רובם כבר חצו את השיבעים, מה שנקרא במחוזותינו, ׳משומשים במצב טוב׳.

שניים מהם זכו בתואר אצולה, כן, יש שם כמה בריטים,

וכולם מצטיינים בסקנדלים לצד רוקנרול משובח.

עכשיו לשוס הגדול, כ ו ל ם כאן ...! 

וגמאני, כחלק ממופע מדברי בן שני סופי שבוע, 
במרחק טיסה קצרה, בפאלם ספרינגס השכנה.

desert trip או old Coachella, 
כמו שלינור מודיעה לי, שלא יהיו לי ספקות.
וזוהי בדיוק הסיבה לעשות את המאמץ, 
לדברי איילת החכמה,

יש להשקיע, במי שבעוד עשור, כבר לא יהיה איתנו עוד.

ובכן,  כ ו ל ם   כ א ן !

אני מבינה את זה, כשאני עולה על הטיסה,

ושלל גברברי העמק, 
כמשפחה אחת מא' ועד ת', כוללת אח מאומץ,

יושבים מלפני, מצדדי ומאחורי.

אני מבינה את זה, כשא׳ אחר והפרח שלצידו,

חולקים איתנו את אותו המלון ונסיעות משעשעות מדי ערב לחגיגות. 

אני מבינה את זה, כשבתור לפיצה, 
אני פוגשת באיה,

והיא כולה נרגשת ושמחה. 

כולם כאן! גמאני, גם א׳, 
כל העולם וחצי העמק כמובן, 

החצי האחר מגיע בסופ״ש הבא.

ולחשוב שכמעט ויתרתי על זה? 
כשהתקרבו הימים, ואחרי ריבוי נסיעות ועיסוקים של החודשים האחרונים, כבר כמעט והכרזתי הברזה, ואיזה מזל שלא, אני חושבת עכשיו. בהתחשב בגיל המצטבר של כל האמנים על הבמה, איזה 700 שנים, זאת הזדמנות די נדירה. 

בערב הראשון, אנחנו פוגשים את  דילן, כמו חתול צרוד עם כובע ומפוחית במופע שחור לבן. 
לא, הוא לא יעניק לנו עונג מושלם, הוא מחליט להתעלל קצת בקהל, כשהוא בוחר שלא לשיר ולו אף שיר אחד מהרפרטואר האהוב והמוכר. הוא לא זז ממקומו, לא מברך לשלום את הערב הרב, שהתאסף רק כדי לשמוע אותו. מאוכזבים קצת אבל מורגלים במניארות של דילן, אנחנו פורשים בשיא, לכוס יין בקטנה.

אני מביטה סביבי במדגם מייצג של מאה אלף האיש, שהתכנסו כאן, בורגנים, זרוקים, צעירים, זקנים, ילדים, צבעוניים, משמימים, נוצצים, אפורים, כולם מבינים, שהם חלק ממופע היסטורי, שנכנס כרגע אל הפנתיאון או דברי הימים לעולמי עולמים. אנחנו כולם בתוך ענן סם, והריח המתקתק שעולה באויר, הופך את המעטים שלא 'מתודלקים', למשתמשים פאסיביים מחוייכים, ונינוחים.

אבל כשהסטונס עולים על הבמה, וסבא ג׳אגר בן השבעים ושלוש מקפץ כמו חרגול נמרץ, נפתח הפסטיבל ביריית פתיחה של וואוו....! זה שואו ענק! 

האיש, הוא אגדה חיה, והלהקה, כמו שפיינטוך אומר, היא הלהקה הכי שווה בזמננו, כשאני מאתגרת אותו ומשווה ל׳חיפושיות׳, הוא מתלבט ואומר לי, ׳הי זה לא פייר...׳.

ג׳אגר מחליף תלבושות בקצב מסחרר, משרבב את שפתיו וחולצתו חורצת לשון בהתרסה, הוא פותח עם את המופע עם סוצ׳שירט עם נגיעות אדומות, תואמות לנעליים של הנגן האגדי שלצידו. רגע הוא עם בלייזר פייטים, רגע עם ג׳קט ג׳ונגל, רוקד ומרקיד את הקהל, כאילו היה בן עשרה רק אתמול, במן רזון שיק, וסקסיות של בחור צעיר. זיקוקי דינור מפלחים את הרקיע והמון בן מאה אלף איש מריע, כשהוא שר בהדרן בשילוב עם אקפלה מהממת

'You can't always get what you want....׳

ברור לי מיד, שבדיוק זה מה שאני רוצה עכשיו,

וכשהוא גומר תרתי משמע עם Satisfaction, 

אני מה זה מרוצה, מסופקת, והייתי מוסיפה עוד מילה, 
לולא אמא שלי הייתה קוראת ומגיבה. 

הערב השני, מתחיל בחימום של ניל יאנג, וקצת ציניות פוליטית, נגד טראמפ, אלא מה? הוא יודע שהוא בסביבה בטוחה. בקול קאנטרי סטייל, הוא שואל את הקהל איך המרגש, שר מתוך רפרטואר נפלא ומסיים בשיר חזק. 

עכשיו, הקהל עומד על רגליו, וליבי עולה על גדותיו, כשסר פול מקרטני, ולהקתו כובשים את הבמה. את כל הקלאסיקות של החיפושיות הוא מיטיב לעשות, נותן את הלב והנשמה במופע בן שלוש שעות. מקרטני, חברים, הוא מענטש אמיתי, כריזמטי, חינני, מתוחכם וחתיך. מסביבי המון מאושר, נרגש, עיניים דומעות, ריקוד נלהב, שירה ערה. כן, כן כולנו זקנים מספיק כדי להבין, כמה הערב הזה הוא חד פעמי. מקרטני שר שיר שכתב ללינדה ועוד אחד לננסי, מספר על שיר, שנכתב על שיחה שמעולם לא באמת התקיימה, עם לנון, מחליף סט של גיטרות ומפליא להטט אפילו ביוקלל׳ה...! אח... אין דברים כאלה! 

'all we need is love', לגמרי.

'all we're saying, is give peace a chance...'

אני חושבת לעצמי ושרה בקול רם.

למחרת, אני נאלצת לקנות אטמי אוזניים פשוט כי The Who, עושים יותר מדי הא הוא. לא ברור לי אם מדובר בגילי המופלג או בעובדה, שאני לא שולטת במוסיקה.

כשרוג׳ר ווטרס עולה לבמה, אני נרגשת, וכעבור זמן קצר, ממש מתעצבנת. זה מתחיל כשבובת חזיר קפיטליסטי ענקית מרחפת מעל ההמון, עם תמונת טראמפ, סמלים בוטים וגידופים.

ההמון משתעשע בבלון המנופח, מה שמזכיר קצת התעללות או לינץ' של קהל משולהב. כשברקע, ציטוטים של המועמד לנשיאות, הכי עלוב של כל הזמנים. 
שלא תבינו אותי לא נכון, אני עם ווטרס פוליטית, אבל משהו מטריד אותי בהסתה ההמונית, בניצול הבמה והמעמד לתעמולה פוליטית. אני נזכרת במשטרים חשוכים והמון מריע. ווטרס אולי מתיימר להיות שוחר שלום, אבל בפועל הוא מלבה שינאה ומחלוקות. 
לנגד עיני מתרחש מחזה עם סממנים פאשיסטים, סמלים, דגלים. אי אפשר שלא להשוות את הערב הזה עם ליל אמש. מקרטני כמו ווטרס, נמצא לכאורה, על אותו הצד של הקשת הפוליטית. הדרך האמנותית היא שונה כמו גם המחאה.
אחר כך, מגיע השיא, ווטרס מנצל את הבמה לתמיכה נלהבת בעם הפלשתינאי ובBDS. 
שוב, גם מי שנגד הכיבוש, לא יכול שלא להזדעם, למשמע המילים שיוצאות לו מהפה. עכשיו, הוא ממש איבד אותי. כמה צבוע להתייחס רק למדינה הקטנה בלבנט, ולהתעלם ממה שקורה קילומטרים ספורים משם, בסוריה למשל? ואיך הוא מעז ביום של פיגוע, ואיך ׳כל הפוסל במומו פסול׳, במיוחד כשמאחוריו באותיות קידוש הלבנה, המשפט הבא, 

United we stand, Divided we fall,

המופע של ווטרס הוא פלגני, הוא מאיים ומפחיד, הוא מחאה לשם מחאה. 
ושוב, אני מהרהרת, האם הוא תמיד היה כך? גם עם פינק פלויד והחומה....? יכול להיות, שזאת רק דעתי, שהשתנתה עם בגרותי ודברים שראיתי בפרספקטיבה של זמן? או שיש איזו הסלמה? ואם בהקצנה עסקינן, האין ווטרס, הסנונית שמבשרת את המגמה? כאילו כבר שכחנו, לאן הסתה ושיטנה מובילה.

כך, או כך, שלושה ימים מלאים של רוקנרול ושיכרון חושים, 

שלושה ימים מלאים של חוויות, ארוחות, 
שיחות מעניינות ומחשבות.

שלושה ימים נפלאים בPalm Springs השכנה,
כאלה שמזכירים את לילות אהבה בצמח, והופעות זריחה במצדה.
עכשיו מתנהל משחק ההימורים הגדול ביותר,
יהיה לכך המשך?
חברים, קבלו עוד פסטיבל להוסיף לרשימה.

Friday

Hats

חנות כובעים קטנה ומטריפה, שמכניסה אותי ואותו מיד לאווירה....! אני עם כובע בוקרים סטייל, שהולך מצוין עם ג׳ינס וטישירט או שמלה, הוא בכובע כותנה ועור, עכשיו אנחנו מוכנים לשמש היוקדת, לאבק המדבר ולנפלאות הבאות. 

Lunch- Farm Restaurant

כריך משובח, סלט ומימוזת אשכוליות רעננה, בפטיו מוצל וחינני.

Afternoon coffee to go- koffi

רשת מקומית של קפה משובח, התמכרנו חיש מיד.

Art

Desert trip photography experience

הצצה חד פעמית לצילומים נדירים ׳מאחורי הקלעים׳ של כל הגדולים. מן הפלגה בשחור לבן במנהרת הזמן. 
הימים, שנות השישים, השבעים הסוערות,
המקום, החוט המחבר את לונדון וליברפול עם קליפורניה הזרוקה. העניין, התהוות הרוק, הצמיחה של כוכביו. האנשים, כל אלה שעל הבמה ממש כאן, ממש עכשיו.

מתבוננת בעיון רב במיק ג׳אגר הילד תכול העיניים אוחז בתקליט של דילן, עוברת בתחנות חייו, ומחייכת למראה התום שעוזב את פניו, התחכום והממזרות שמשתלטות עליו. החיפושיות בקפיצה לבריכה, עם תספורות עגולות ופוני חתוך היטב. ומקרטני ויאנג חולקים קרון בנסיעה למקום אחר. תמונה מרתקת של דילן בסוהו, ניו יורק, תפאורה כל כך אחרת של טלפונים ציבוריים ומכוניות ישנות. 
כמאתיים צילומים נהדרים, שמזמנים הצצה לרגעים פרטיים, אישיים, אנושיים, חפים מתדמית הסלבריטאים.
החיבור בין הסטילס באולם למה שקורה בחוץ על הבמה, לסלולרים, לרשתות החברתיות, לשיתופים, מעוררת מחשבה עמוקה,  

על השינויים שהביא איתו הזמן החדש, 
ועל מה שתמיד היה, 
רק במסווה של תפאורה או אופנה שונה.

Evening -  Bob Dylan

Night -The Rolling Stones

Saturday 

Brunch - Norma's 

קפה חם וחזק, שייק פירות צונן ומרענן, סלט לובסטר ומנגו, טוסט טונה עם ביצה, אשכולית קלופה, חגיגה! 

Design Tour- The Parker Hotel

ג׳ונתן אדלר בשיק mid century, ערבוביה אקלקטית של צבעים וחפצים, מקראמה ינשופים ואח עגול ומדליק, שלל בקבוקי זכוכית צבעונים, בר, שהוא הכי ארט דקו שיכול להיות, אבירים בכניסה ודלת ענקית כתומה, שטיחי קיר, מנורות סיניות ציבעוניות, ערסלי קש תלויים....
הכל הולך אצל אדלר, הכל מתאים וטוב. עצירת חובה לכל חובבי הסטייל. סיור במלון, שהוא סטייטמנט של שיק ודיזיין.

Massage- Estrella spa @ Avalon Hotel

מסאג׳ זוגי של שעת צהריים נעים ומרגיע, על המלון כבר כתבתי בעבר, מלון מתיימר אך חמוד ביותר.

Evening -  Neil Young

Night - Paul McCartney 

Sunday

Brunch- Workshop Kitchen & Bar

ארוחת בוקר נפלאה, במבנה משנות העשרים, שהיה הקולנוע הראשון של העיירה. 
המקום שינה פניו ועוצב למסעדה מצויינת. שולחן בטון ארוך וגופי תיאורה מברזל. מימוזה של בוקר, חביתת פטריות, סלט פירות רענן וקפה משובח.

  

Strolling Modern Art

סיבוב גלריות וחנויות לעיצוב הבית, 

דגש על מודרנה ופנינות של mid century look, עכשיו אני מבינה את  המשמעות של עיירת גימלאים בלב המדבר, ומהיכן האוצר הבלום שנמצא כאן בכל פינה. 
כשאני משוחחת עם ג׳יימס מהגלריה bon vivant, ומציינת שהעיצוב הצבעוני מזכוכית מזכיר את אדלר ומלון פרקר, הוא מאשר, שאדלר הוא מבקר ותיק וקניין נאמן. אני חוזרת הבייתה עם ג׳ירפות, שבוא יבואו אחרי, art deco style....! 

עוד עצירות משובבות:

 blvd, Flow Modern, just Modern, 

Trina & Mr. Turk

Ice cream stop @ arrive hotel, shoppe

גלידה ביתית, במלון טרנדי חדש, שאני רושמת לפני, לזכור לפעם הבאה. הצצה מפתה למסעדת reservoir, שמתאימה במיוחד לכוס יין או בראנץ׳, תחת הכתר של סצינת,  Palm Springs במיטבה. 

Evening - The Who

Night - Roger Waters

ואם אתם כבר פה, קבלו עוד פוסט מהארכיון,

מלא המלצות ורק בשמחות,

שישי זוגי בPalm Springs

פוסט עצוב

אנחנו מתכנסות כמידי שנה, 
לפתוח את שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה. 

חבורה של נשים בוגרות, 
שכבר ראו איזה דבר בחייהן. 

יש משהו מחמם לב במפגשים ביננו, 
איזו חברות אמת, כנות, פשטות.

אני חושבת לעצמי, ׳אחוות נשים כזאת, 
היא באמת זכות׳, אני יודעת שהתברכתי. 

ידי אוחזת בכוס קפה מהביל, 
רוח סתיו מעיפה את עלי הגן,

על השולחן צלחת פרות נאה ועוגת דבש נפלאה, שטל אפתה. 

הן מפטפטות במהירות, 
כמו דבורות במעופן, יש איזה זמזום רקע,

של נשים עמלות, מלאות, מוארות, 
הן קופצות מנושא לנושא,

מרפרפות בנינוחות על ענייני ד׳יומא 
ומזפזפות על האזכרה לר׳. 

אני עוקבת בעיון אחר שפת גופן, 

אני מבחינה בפניה החדה, 
שבין נמרצות ועליצות לאי נוחות,

עיני קולטת מבט מושפל. 

אני בוחרת לא להתערב, לא להתעכב ובקלילות, גוררת אותן לנושא הבא. 

נראה, שרוחה של ר׳ מרחפת מעלינו, כמו צל כבד, לא מרפה, 
ענן אפור מעיב שוב על השיחה, שוב ר׳ עולה. 

עכשיו, כבר אין לי ברירה, 

׳תגידי׳ אני שואלת את אליס׳, ׳במה מדובר?׳ 

אליס, אוחזת בכפות ידי בחום, 
היא מתבוננת בעיני,

עיניה הכחולות אומרות טוב.

ואז, היא מפטירה לכולן מעל ראשי,  ׳היא לא יודעת.....׳

׳את זוכרת את ר׳...׳ היא שואלת, 
ומיד מוסיפה פרטים מזהים, שם משפחה,

ילדים, גילאים, ממקמת לי את ר׳ בנוף השכונתי.

׳בוודאי׳ אני עונה, ׳זוכרת היטב׳, 

ובכן, היא מגמגמת ונעצרת,

ואז מנחיתה עלי פצצה, 

היא התאבדה. 

אני מתאבנת, וכמוני כולן.

דממה קרה מאיימת על הביחד שלנו,

איווחת אשמה מעופפת מעלינו, נוגעת לא נוגעת בנו.  העיניים שלי מצטעפות, אני מתקנת את משקפי השמש, מסתכלת סביבי, כולנו דומעות. 

אלו הן ׳חדשות ישנות׳, זה קרה לפני כחודשיים,

אף אחת מחברותי לא רצתה להשבית את שמחת חופשתי. אני כבר מזמן לא בפייס, כך שנוהל חתונות, לידות ולוויות, רוב הזמן פוסח עלי. 

חוצמזה, ר׳ ואני, לא היינו קרובות מעולם. 

למעט, שיחת נפש אחת סביב הילדים לפני כעשור, לא יצא לנו לשוחח. בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, אף אחת מאיתנו לא הייתה קרובה לר׳.  כולנו היכרנו אותה, חלקנו איתה שכונה, חוגים ואירועים. היא הייתה חברת קהילה מוערכת ואהודה, מרוחקת תמיד וקצת משונה.  היא הייתה מבריקה, חכמה, נדיבה, טובה, לא אופנתית ודי נחבאת אל הכלים. ר׳ אף פעם לא נראתה לי שייכת, לא לנוף ולא לאף חבורה. 

אני לומדת על שנים ארוכות של דיכאון, על אשפוזים כפויים, על נסיונות התאבדות. 
ואני בעיקר נבוכה כי לא היה לי צל, אף לא שמץ של מושג. 
איך המשכתי בשגרת חיי, עסוקה במשימות שלי הקטנות, בהנאות הפרטיות, ביום יום, כשבמרחק פסיעות ממני, מכרה, חברה רחוקה, טבעה בתהומות של עצב ויגון. אני יודעת שלא יכולתי להציל אותה, האיש שלה ניסה הכל ולא הצליח.  ובכל זאת, משהו בסגנון חיינו בזמן החדש, מאפשר מפגשים נפלאים, חיים מלאים, הספקים מרשימים, ובד בבד, מייצר גם בדידות גדולה, ניכור, ריק.

מחלת נפש, מכאובי הלב, דכאון, התאבדות, הן מילים שנלחשות בקהילה שלי. גם בשלכם? למה? הלא אם ר׳ הייתה מאובחנת בסרטן או במחלה כרונית, לו הייתה שוברת רגל, 

היינו נרתמים כולנו לשגר ארוחת חג, לסייע עם הילדים, להסיע, לתמוך, לפזר אבקת אופטימיות ואור. דבר מחלתה של ר׳ היה סוד, את התאבדותה לחשו בסביבתי. אזכרתה נערכה רק השבוע, אחרי כמעט שלושה חודשים. 

לאיזה תהומות של דיכאון נפלה ר׳, שנטלה חייה בידה? כמה חשוך היה בוודאי עולמה, שהאמינה שמוטב למשפחתה בלעדיה. כמה נואשת היתה, שכפתה על ילדיה להתמודד עם התאבדותה, עם טרגדיה גדולה, שלנצח תהיה קשורה בשמה. 

ואיפה אנחנו? ואיפה אני? ואיפה הקהילה שלי, שהיא עיקר גאוותי. 

ר׳ היא קורבן, אני חושבת לעצמי, קורבן של מחלה ארורה, מחלת נפש. ר׳ היא קורבן, של חברה מודרנית מנוכרת, של חיים בבדידות מזהרת. ר׳ היא קורבן, של מציאות מדומה, שיצרנו לעצמנו, מציאות, בה הכל טוב ונפלא, ואין מדברים על קשיי היומיום ואתגרי החיים המשפחה. ר' היא קורבן של מותה, כי מעתה אף אחד לא יזכור את חייה, את הטוב שהביאה לעולם, כי אם רק את נסיבות פטירתה.

ביום הכיפורים ה'חילוני' שלי, הקרוב,

אתפלל לעילוי נשמתה של ר׳, שכלל וכלל לא הייתה יהודיה.
אתפלל עליה, שתיצרב בזכרונינו, בשנותיה היפות ולא במחלתה.

אתפלל על ילדיה, שימצאו את הכוחות להתגבר על האסון שפקד אותם. 

אתפלל על האיש שלה, שימצא נחמה ומזור לנפשו ולרגש האשמה. אתפלל עליו שיצליח לאחות את שברי משפחתו ולהיות צוק איתן רגיש וקשוב לילדיו. אתפלל עליו שימצא לו תכלית לחייו ואהבה חדשה.

אתפלל עלי, שאהיה קשובה לסבל האחר ואושיט יד לעזרה, ויפתח לבבי גם למעגל רחוק יותר, של מכרים וזרים. 

ואתפלל עלינו, על כולנו, שעסוקים ברצינות מוחלטת בעצמנו, ושוכחים לעיתים להביט סביב,
לפקוח עיניים, להושיט יד, כמה שבירה היא נפש האדם.
לזיכרה.

אתה לא לוזר

גילוי נאות ופצצה,
כן, כן, ממש ככה על ההתחלה.

באתי ממשפחה שמאלנית מפא״ינקית, 

ואם יורשה לי חברים, לדייק, לחדד,

משפחתי השתייכה באופן גלוי ביותר למחנה פרס.
(בימים שזה היה פחות פופולרי מהשבוע האחרון...)

היו אלה שלהי שנות השבעים ושנות השמונים הסוערות,  

ימים של מהפך פוליטי ומאבק בתוך תנועת העבודה על הנהגתה. 

הילדה שבי, נזכרת בחיוך בתשדירי הבחירות המלגלגות, 
אלו שהפכו אותו לבדיחה.
אוזני עוד שומעות את החיקויים, את המבטא, 
את הממלכתיות, שנראתה לצברית כמוני,

כל כך מעושה, מלאכותית וגלותית. 

אני זוכרת היטב את רעמת השיער המשוח לאחור, 
את המצח הגבוה, 
את ׳אני לוזר....?׳, את ׳פעם כן ופעם לא׳,

ואולי אני הכי זוכרת את הכינוי שדבק בו הכי,

׳חתרן בלתי נלאה....׳

כך שכשבגרתי, ועמדתי על דעתי, 

מרדתי באהבתו, ללא תנאי של אבי, למר פרס,

וערקתי בהתרסה למחנה רבין. 

שם הייתי עד שאיחדו כוחות השניים,

בהנהגתם את מחנה השלום,

אי שם בראשית שנות התשעים. 


היום חברים, בשעה של מדינה באבל והספדים מרגשים, 
בשעה בה שיירת אוירית של הנהגת העולם, 
עושה דרכה אל המדינה הקטנטונת בלבנט, 
לחלוק כבוד אחרון לאיש, 
שכמוהו כבר אין. 
בשבוע, שבו המדיה הישראלית, 
הורידה הילוך ומכניסה את כולנו למוד של עצבוביות נוגה. 
דווקא היום, אני בוחרת לברר עם עצמי, 
מה היה בו באיש, שעורר אצלי אנטגוניזם חזק. 
האם הייתה זאת מרידה פרותא בהורי? 
האם כעס על האופי הפלגני של מחנה השמאל? 
האם עורר את התנגדותי משום שלא היה ישראלי עד הסוף? 
מה היה זה, השימוש בדרכים הפתלתלות של הפוליטיקה? החיפוש המתמיד אחר כבוד והוקרה? 
אולי הובכתי מחיזורו אחר אומות העולם? 
מה הפריע לי בדמותו, יום ההולדת הראוותני שאירגן לעצמו? אולי מרכז פרס לשלום, שניצב כמו פיל לבן בעג'מי יפו, מול הים, על אדמות בני דודנו, זועק קונפליקט והתחסדות.
או  אולי 'פרס נובל לשלום' או ל'חלום'?

אני עוד אחטוף על הראש מאבא שלי, שכך בחרתי להספיד, 
את הגיבור, האנטי גיבור, הכי גיבור של חייו. 
ובתוך כך, בשאלת בירור עצמי, בנסיון לזקק בזעיר אנפין את כל הטרוניות שיש לי על פרס האיש, אני מנסה ליטול קורה מבין עיני, ולברר איפה זה פוגש אותי. 
זה ברור לי כאור השמש בצהרי היום. החיים בין תרבויות, האכזבה מכישלון אוסלו, האכזבה מהשאריות החבולות של מפלגת הבית שלי, האותנטיות, שמכניסה אותי תמיד לצרות, ועוד, ועוד.


היום חברים, אני חוזרת לשעה קלה,
למחנה פרס, לדירה ההיא ברמת הנשיא בבת ים.
בעשור החמישי לחיי, אני מבינה היטב את מורכבות העולם. 
אני מבינה מדוע ערקתי, אני מבינה היטב איך עד יומו האחרון, עורר אצלי פרס איזה אי נוחות קלה. 
היום, אני יודעת יותר מתמיד, שזכות גדולה עומדת לאיש, לחוזה, לחולם על 'מזרח תיכון חדש', זכות ששמורה לגדולי האומה. 
דווקא היום, יותר מתמיד, אני מבינה את הגדולה, של מי שהפסיד את כס מפלגת העבודה, את כס ראש הממשלה, את כס הנשיאות ועוד למי? לקצב. 
דווקא היום, יותר מתמיד, אני מבינה את תעצומות הנפש הנדרשות, לשוב לזירה הפוליטית. כמה קשה למי שהוכתר כ'לוזר הלאומי', לשוב להתמודד, לבלוע עלבון, להצליח, לטפס, לכבוש, לכהן בתפקיד, שהאמין שיסייע לו להגשים את עצמו, את ערכיו, את חלומותיו. 
היום, אני יותר מתמיד מבינה, שצריך אגו מטורף כדי להגיע לשם, והיה למר פרס, אגו. אבל יאמר לזכותו, שהחיים העמידו בפניו מספיק נסיונות. האגו שלו נחבל, דימם, והוא לא נעצר, הוא לא נסוג, הוא המשיך. 
היום, אני פתאום רואה ב'חתרן בלתי נלאה', מחמאה ולא עלבון. פשוט כי אני בוחרת להוציא את אותו משפט ידוע, מהקשרו. לא נגד מי הוא חתר, כי אם בעד מה. 
כי, פרס חברים, חתר בעוצמה לעבר השלום, ולא לאה, ולא עייף, ולא הירפה, עד שנדם ליבו.
דווקא היום, אני יותר מתמיד מבינה את סקלת הצבעים שבין שחור ולבן, את האפורים, את זה ש'פעם כן, ופעם לא', לא בהכרח מעידים הפכפכות, כי אם על תבונה ופיקחות ועוצמה,
של האיש ההוא.
בפעם הראשונה בחיי, אני רואה את הקמת הכור והסכמי אוסלו כאותו יעד, אותה המשימה. 'שלומה ובטחונה של מדינת ישראל', היו נר לרגליו ולא סיסמת סרק של פוליטקאי מיומן.


אני צוללת אל הכתבות, קוראת בעיון רב על חייו, על הספקיו, על השגיו של האיש בהשתאות. שמעון פרס היה נדיר גם בדורו. מנהיג, חוזה, הוגה דיעות, מדינאי, סופר, פוליטקאי, איש מעשה וחזון. 'דרימר' אמיתי, כמו שאמר השבוע אביעד קיסוס.
הוא חי חיים מלאים, באיזון מרשים של משפחה ועשייה ציבורית, של פנאי והגות ופיתוח אישי לצד עבודה קשה והתמדה, בישראל ובזירה הבינלאומית. 
הוא בנה גשרים וקשרים ביננו ובין והעולם, כאלו שכולנו יודעים להעריכם בעידן של בדידות כפויה. 
איש בן תשעים ושלוש, שהלך לעולמו בשיבה טובה, בצלילות, בבריאות, מתוך שליחות ועשיה, עלה השמיימה די מהר בלי סבל ומכאוב. 
ודווקא משום כך, אנחנו צריכים לחגוג את חייו, פועלו ותרומתו למדינה הקטנה, שליווה מימי הולדתה ועד בגרותה. 

אז שימו איזה איינשטיין טוב ברדיו,
(במקום ה'מוד אבל' שכל כך 'אוהבים' שם במולדת)
מיזגו כוס יין, והרימו כוס לחיים,
לאיש ולאגדה,
שכמוהו לא יהיה ולא היה.
שמעון פרס,
תהיה משנתך ודרכך,
צרורה בצרור חיי המדינה,
בעשיית כולנו, צוואה חיה.
'עושה שלום במרומיו,
הוא יעשה שלום עלינו,
ועל כל ישראל',
ונאמר אמן.

?אנטישמיות, זאת את

׳לא יכול להיות.....׳ אני אומרת לו, ׳בטח לא הבנת נכון.....׳ 

אומרת ה'שרוליקית' שבי, לילד הדו לשוני, 
הדו תרבותי, לאמריקאי הפרטי שלי. 

הוא מתעקש, ומסביר לי כמו להדיוטה, מילה חדשה, ׳jewed׳,

אני מסרבת להאמין שיש אכן כזאת מילה, 

מנסה לשכנע אותו שהשורש, הוא מיקרי בהחלט.

והילד שלי מנפץ את תמימותי, כשהוא פותח מילון אורבני, 

ומניח לפני הסבר מטריד כתוב נהיר, באותיות קידוש הלבנה.

jewed

verb. To get screwed over or cheated out of something.

Dude, Joel fucking jewed me on the beer run

לאוצר המילים של בני בכורי, וגם לזה המשפחתי,

נוספה לפני אי אילו שנים מילה חדשה, 

כחלק מתוכנית הלימודים המעשירה, ׳האקסטרה קוריקולום׳ של התיכון המקומי. 

המילה, מתארת עורמה יהודית בסגנון ׳דפקו אותך׳ ונחשו מי? 

ובכן, מי שמשחר ההסטוריה מערים על הגויים.

דהיינו אנחנו, אתם ואני, 

היהודים.

עכשיו מתנהל בראשי דיאלוג עירני, בין כל כך הרבה נשים, כולן היו אני.

המורה להיסטוריה, אזרחית העולם, היהודיה והישראלית הגאה,

האמריקאית, שמאמינה בערכי המדינה, בת חבורת הMNO,

שמרגישה הכי בבית כששרים, 

God bless America , או כשהדגל מונף, 

הצרפתיה עם עקרונות המהפכה, הציונית החלוצה,

וגם אוזני ה׳יורדת׳ מזדקפות בתחושת עלבון ואשמה,

׳נו מה חשבת לעצמך? מגיע לך....׳, היא עונה.

׳יש רק מקום אחד בטוח לעם היהודי....׳, ביבי כל הזמן אמר. 

נכדת ניצולי השואה, המשפחה השכולה,

הסנובית ואחת העם, 

המתבדלת והמתערבבת,

הפרטית והקהילתית, 

באנגלית ובעברית, 

הראש ה׳גדול׳ והראש ה׳קטן׳,

שרון של פעם וזאת של עכשיו,

בבוטות ובנימוס, בפשטות ובתחכום, 

לכל אחת יש מה לומר, 

הן נכנסות זאת לדברי זאת,

הן מתלהמות, נחרצות, הן רהוטות. 

ראשי כבד עלי מכמות ה׳שרוניות׳ המתווכחות.

מילא אחת, אבל הן המון....! 

חרדה מתגנבת לי ללב, האם לא ׳שרטתי׳ את ילדי, מחד, בהתעקשותי על השפה, התרבות, ההיסטוריה, השורשים והמוצא, ומאידך בדחיפה קשוחה להיות חלק מהקהילה הרחבה, 

לא להתבדל, לא להשתבלל.

להיות כאן ועכשיו, אזרחים טובים בארצם. 

אני תוהה אם לא העמסתי עליהם משא כבד,

שיגרום להם לעד, לעמוד על המשמר, 

באיזו ׳שריטת שואה׳ אחת גדולה. 

ראשי מסתחרר באינספור מחשבות טורדניות,  

במוחי מתחיל עכשיו איזה מחול שדים, 

סרט עם תמונות אילמות,

אני ממש רואה אל מול עיני את הפרוטוקולים של זקני ציון,

היהודי זיס, דרייפוס ואינספור איורים של יהודים, 

חבושים כובעים מחודדים יונקים צואת חזירים,

עלילות הדם והנער שימעון סימונינו, 

שהיהודים הואשמו ברציחתו כחלק מפולחן חג הפסח, 

הוא זועק באוזני לעזרה.

התמונות מתערבלות בראשי, בסחרור מהיר, 

משם הישר לתאי הגזים ולנסיעה ההיא לפולין.

המוח שלי ממאן להאמין, 

מסרב לקבל על אדמת אמריקה הנאורה,

במאה העשרים ואחת, את המושג החדש.

בסופשבוע האחרון אני חווה התרוממות רוח ועוצמה של קהילה יהודית חזקה בתפוצה. 

ציונות 3.0 קוראים לכנס שמתקיים בביתי השני, בOFJCC. רשימה מרשימה של דוברים אנשי רוח והגות, פוליטיקאים, חברי קהילה ומנהיגים מתכנסים לסימפוזיון בן יום, שדן ברוח העם היהודי, מהי ציונות ומהם האתגרים שלה היום. אנחנו קשובים לשיח מרתק על יחסי ישראל והתפוצה על החיבור שבין העולמות ומהי דמותה של הציונות החדשה. האם יש כזה דבר? אפשר להיות ציוני מחוץ לגבולות הארץ הטובה?

עוצמתה של קהילה שלי, אני חושבת בגאווה, דיון כזה יכול להתנהל רק כאן. מפאלו אלטו, תצא תורה. 
רוח הסובלנות והחופש, שחקוקים בחוקה, בתוספת, בני הקהילה הזאת, באיכפתיות, בכישרונם, בנדיבותם ועשייתם, בחופש מחשבתם, יצרו חיבור יוצא דופן של ישראלים ויהודים, שחותרים יחדיו לאותה המטרה. 

רק כאן יכול להתנהל כזה דיאלוג מעצב ומשפיע על חיי האומה בתפוצה. 

אבל השמחה שלי לא שלמה,ויש בי איזו מבוכה קלה, אני לא יכולה להתעלם מהמציאות שמלווה את האירוע הזה, מאיזה רחש אנטישמי פוסט מודרני, שמלווה את השבועות האחרונים כאן.

רחש מזמזם טורדני, רוחש, גועש, מתפוצץ כמו פצע רדום.

מיסרונים מאיימים בעלי אופי אנטישמי שנשלחים לחניכים הבוגרים של תנועת הצופים ברשתות החברתיות, מלווים בתמונות שואתיות אלימות. צלבי קרס באוניברסיטה בסן חוזה השכנה, וכתובות נאצה בשירותי התיכון בעיירה ליד.

כל אירוע כזה, יוסבר על ידי כל הרשויות כאירוע מקומי, של יחיד. המשטרה תכריז שעצרה חשוד, ובא לציון גואל, הם פתרו את הבעיה.

(*אגב, ילד בן שבע עשרה שנעצר כאחראי למעשה, גם הוא לדעתי קורבן של מערכת מנוכרת, של בורות של חינוך בסגנון מפעל, ולמרבה הפלא, צר לי עליו)

כוחות הביטחון יתייחסו ברצינות, לפי הפרוטוקול וביעילות מירבית, בתי הספר ישתפו פעולה עם המשטרה, יהנהנו באמפטיה וחיוך, ישוחחו בשקט ובנימוס, ויחד עם זה, לא יעשו מאומה, דבר, ׳סטריליות׳ זה שם המשחק.

הקהילה היהודית תכנס למגננה, הישראלים יכנסו להתקפה, וגם לנו אין חזית אחידה.

יהיה מי שידרוש צדק חברתי ותגובה מיידית, יהיה מי שירכין ראש עד יעבור זעם (אנחנו הלא מנוסים), יהיה מי שיבחר להתעלם, להסתכל לכיוון השני, בהדחקה. ויהיה מי שיאמר, שזאת אשמתנו, בגלל בדלנותינו. ויהיה מי שיטען, שאין לו שום עניין עם מושא השנאה. הוא הרי לא כמוהם....אלו שכחו, שאת תאי הגזים חלקו המשכילים ממערב אירופה, עם אחיהם, מהשטייטל המזרחי. לדידם, כולנו עם אחד.

כך שכבר כמה שבועות, שאני מסתובבת כולי חסרת מנוחה, איך ייתכן שאותה המפלצת זוקפת שוב את ראשה?

שנאת היהודים בדברי הימים של העולם, היא אותה השנאה, אותה הגברת, רק ׳האדרת׳ שלה משתנה, הנסיבות ההיסטוריות משתנות ואיתן מניעי השינאה. כשבוחנים את אופיה של שנאת היהודים בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, עולים שוב ושוב אותם השחקנים הראשיים, בורות, פחד וקינאה.

המניעים ילבשו ויפשטו צורה, בהינתן המקום והזמן. מניעים חברתיים כמו בדלנות, מניעים דתיים כמו יחס הכנסיה ליהודים, מניעים כלכליים, כמו עיסוקים משניאים (הלוואה בריבית), שהיהודים נדחקו אליהם בכוונה תחילה, בגלל מגוון איסורים.

לכל תקופה ה׳שפיל׳ שמדבר להמונים, בימי הביניים תהיה זאת הדת, בעת החדשה, תורת הגזע במסווה של ׳מדע׳. 

בכל עידן, דרך אחרת להפצת רעיונות ושנאה, בימי הביניים, דרך אמנות, כי ההמון אינו יודע קרוא וכתוב, בעולם המודרני, המפלגה הנאצית תתפוס טרמפ על הטכנולוגיה ד׳אז, רדיו וקולנוע ועיתונות, המציאו כבר את הדפוס. 

ולאנטישמיות יש איזה תמיד אבולוציה קבועה, אל תתבלבלו, היא לא נעלמת מעצמה, יש לה נטיה להסלמה. חווינו את זה כעם לא אחת, מימי האינקויזציה וגירוש ספרד ועד ימי שואת יהודי אירופה. 

מהו אם כן המניע הפעם? אני שואלת את עצמי, הביקורת על מדיניות ישראל?

הבידוד הבינלאומי? התקשורת? 

או אולי העוצמה של הקהילה היהודית והקהילה הישראלית בעמק הסיליקון?

ההצלחה? ההתארגנות? יש כאן או אין כאן בדלנות? 

האם זה זה, זאת היא? אותה המפלצת באה בימים?  

או שאנחנו כעם ׳פוסט טראומתי׳ קצת ׳אובר רגישים׳?

ואולי יותר חשוב, מתי מבליגים ומתי מגיבים? 

איך יכול להיות שבמאה העשרים ואחת, בעולם שהוא כולו כפר גלובלי קטן, בארץ שמקדשת דמוקרטיה, סובלנות ושוויון, בכור היתוך של חברת מהגרים שעשתה את זה בגדול,

איך עדיין אנחנו פוגשים את אותה האוייבת בת מאות שנים? 
האם יש כאן טרנד חדש? ומה תפקידנו כאן? 

ומה בין ביקורת לגיטימית על ישראל לאנטישמיות של הזמן החדש? 
איפה עובר הגבול, הקו?

האם הביקורת מייצרת קרקע פוריה לצמיחה של רעיונות אנטישמיים?

יש לי תחושה שאנחנו עדים לאיזה זן חדש של אנטישמיות פוסט מודרניסטית. זאת, שצריך לחפש לה הצדקה, ׳עם כובש׳, זה עובד, זה נכון, זה חזק במיוחד בעולם החדש. והכלים, גם הם מותאמים למאה העשרים ואחת, הפצת שיטנה ברשתות החברתיות, איומים, שמגיעים למסך הטלפון הפרטי, ופורצים את כל גבולות המרחב האישי, מנפצים את כל האידאל של קהילה סובלנית ורחבה, דורסים כל תקוות השתלבות, מאיימים על השקט המבורך. 

׳היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך׳, מנדלסון ביקש את השתלבות היהודים בעולם הניאטרלי ביו אומות העולם.

׳אם תרצו אין זאת אגדה׳, הרצל חזה מדינה. לכאורה, הצלחה גדולה, גם וגם. 

אם אכן הצליח העם היהודי להשתלב בחברה הניאטרלית. איך ייתכן שבעולם המודרני, במרחב הרחב של תעשיית ההיי טק, של עולם העסקים והמדע, של קשרי מסחר ותעשייה, איך ייתכן שאנחנו עדיין שנואים כל כך?

מה קורה כאן? במילים אחרות, האם זאת שוב אותה מפלצת אנטישמית באה בימים, זוקפת שוב את ראשה בגאווה? או שקל לנו ליפול לאותה הקלישאה? אנחנו עם ׳פוסט טראומטי׳ פאר אקסלנס.

איך הצלחנו גם בהצלחה מרובה לשמר את שנאת היהודים על פני דורות ארוכים,

זה בנו, בהם מי אשם? 

מה יש בנו, שמעורר כל כך הרבה שנאה....? 

רגע, ההוא שם למעלה, לא הבטיח לנו מעמד של ׳עם סגולה׳?