?אנטישמיות, זאת את

׳לא יכול להיות.....׳ אני אומרת לו, ׳בטח לא הבנת נכון.....׳ 

אומרת ה'שרוליקית' שבי, לילד הדו לשוני, 
הדו תרבותי, לאמריקאי הפרטי שלי. 

הוא מתעקש, ומסביר לי כמו להדיוטה, מילה חדשה, ׳jewed׳,

אני מסרבת להאמין שיש אכן כזאת מילה, 

מנסה לשכנע אותו שהשורש, הוא מיקרי בהחלט.

והילד שלי מנפץ את תמימותי, כשהוא פותח מילון אורבני, 

ומניח לפני הסבר מטריד כתוב נהיר, באותיות קידוש הלבנה.

jewed

verb. To get screwed over or cheated out of something.

Dude, Joel fucking jewed me on the beer run

לאוצר המילים של בני בכורי, וגם לזה המשפחתי,

נוספה לפני אי אילו שנים מילה חדשה, 

כחלק מתוכנית הלימודים המעשירה, ׳האקסטרה קוריקולום׳ של התיכון המקומי. 

המילה, מתארת עורמה יהודית בסגנון ׳דפקו אותך׳ ונחשו מי? 

ובכן, מי שמשחר ההסטוריה מערים על הגויים.

דהיינו אנחנו, אתם ואני, 

היהודים.

עכשיו מתנהל בראשי דיאלוג עירני, בין כל כך הרבה נשים, כולן היו אני.

המורה להיסטוריה, אזרחית העולם, היהודיה והישראלית הגאה,

האמריקאית, שמאמינה בערכי המדינה, בת חבורת הMNO,

שמרגישה הכי בבית כששרים, 

God bless America , או כשהדגל מונף, 

הצרפתיה עם עקרונות המהפכה, הציונית החלוצה,

וגם אוזני ה׳יורדת׳ מזדקפות בתחושת עלבון ואשמה,

׳נו מה חשבת לעצמך? מגיע לך....׳, היא עונה.

׳יש רק מקום אחד בטוח לעם היהודי....׳, ביבי כל הזמן אמר. 

נכדת ניצולי השואה, המשפחה השכולה,

הסנובית ואחת העם, 

המתבדלת והמתערבבת,

הפרטית והקהילתית, 

באנגלית ובעברית, 

הראש ה׳גדול׳ והראש ה׳קטן׳,

שרון של פעם וזאת של עכשיו,

בבוטות ובנימוס, בפשטות ובתחכום, 

לכל אחת יש מה לומר, 

הן נכנסות זאת לדברי זאת,

הן מתלהמות, נחרצות, הן רהוטות. 

ראשי כבד עלי מכמות ה׳שרוניות׳ המתווכחות.

מילא אחת, אבל הן המון....! 

חרדה מתגנבת לי ללב, האם לא ׳שרטתי׳ את ילדי, מחד, בהתעקשותי על השפה, התרבות, ההיסטוריה, השורשים והמוצא, ומאידך בדחיפה קשוחה להיות חלק מהקהילה הרחבה, 

לא להתבדל, לא להשתבלל.

להיות כאן ועכשיו, אזרחים טובים בארצם. 

אני תוהה אם לא העמסתי עליהם משא כבד,

שיגרום להם לעד, לעמוד על המשמר, 

באיזו ׳שריטת שואה׳ אחת גדולה. 

ראשי מסתחרר באינספור מחשבות טורדניות,  

במוחי מתחיל עכשיו איזה מחול שדים, 

סרט עם תמונות אילמות,

אני ממש רואה אל מול עיני את הפרוטוקולים של זקני ציון,

היהודי זיס, דרייפוס ואינספור איורים של יהודים, 

חבושים כובעים מחודדים יונקים צואת חזירים,

עלילות הדם והנער שימעון סימונינו, 

שהיהודים הואשמו ברציחתו כחלק מפולחן חג הפסח, 

הוא זועק באוזני לעזרה.

התמונות מתערבלות בראשי, בסחרור מהיר, 

משם הישר לתאי הגזים ולנסיעה ההיא לפולין.

המוח שלי ממאן להאמין, 

מסרב לקבל על אדמת אמריקה הנאורה,

במאה העשרים ואחת, את המושג החדש.

בסופשבוע האחרון אני חווה התרוממות רוח ועוצמה של קהילה יהודית חזקה בתפוצה. 

ציונות 3.0 קוראים לכנס שמתקיים בביתי השני, בOFJCC. רשימה מרשימה של דוברים אנשי רוח והגות, פוליטיקאים, חברי קהילה ומנהיגים מתכנסים לסימפוזיון בן יום, שדן ברוח העם היהודי, מהי ציונות ומהם האתגרים שלה היום. אנחנו קשובים לשיח מרתק על יחסי ישראל והתפוצה על החיבור שבין העולמות ומהי דמותה של הציונות החדשה. האם יש כזה דבר? אפשר להיות ציוני מחוץ לגבולות הארץ הטובה?

עוצמתה של קהילה שלי, אני חושבת בגאווה, דיון כזה יכול להתנהל רק כאן. מפאלו אלטו, תצא תורה. 
רוח הסובלנות והחופש, שחקוקים בחוקה, בתוספת, בני הקהילה הזאת, באיכפתיות, בכישרונם, בנדיבותם ועשייתם, בחופש מחשבתם, יצרו חיבור יוצא דופן של ישראלים ויהודים, שחותרים יחדיו לאותה המטרה. 

רק כאן יכול להתנהל כזה דיאלוג מעצב ומשפיע על חיי האומה בתפוצה. 

אבל השמחה שלי לא שלמה,ויש בי איזו מבוכה קלה, אני לא יכולה להתעלם מהמציאות שמלווה את האירוע הזה, מאיזה רחש אנטישמי פוסט מודרני, שמלווה את השבועות האחרונים כאן.

רחש מזמזם טורדני, רוחש, גועש, מתפוצץ כמו פצע רדום.

מיסרונים מאיימים בעלי אופי אנטישמי שנשלחים לחניכים הבוגרים של תנועת הצופים ברשתות החברתיות, מלווים בתמונות שואתיות אלימות. צלבי קרס באוניברסיטה בסן חוזה השכנה, וכתובות נאצה בשירותי התיכון בעיירה ליד.

כל אירוע כזה, יוסבר על ידי כל הרשויות כאירוע מקומי, של יחיד. המשטרה תכריז שעצרה חשוד, ובא לציון גואל, הם פתרו את הבעיה.

(*אגב, ילד בן שבע עשרה שנעצר כאחראי למעשה, גם הוא לדעתי קורבן של מערכת מנוכרת, של בורות של חינוך בסגנון מפעל, ולמרבה הפלא, צר לי עליו)

כוחות הביטחון יתייחסו ברצינות, לפי הפרוטוקול וביעילות מירבית, בתי הספר ישתפו פעולה עם המשטרה, יהנהנו באמפטיה וחיוך, ישוחחו בשקט ובנימוס, ויחד עם זה, לא יעשו מאומה, דבר, ׳סטריליות׳ זה שם המשחק.

הקהילה היהודית תכנס למגננה, הישראלים יכנסו להתקפה, וגם לנו אין חזית אחידה.

יהיה מי שידרוש צדק חברתי ותגובה מיידית, יהיה מי שירכין ראש עד יעבור זעם (אנחנו הלא מנוסים), יהיה מי שיבחר להתעלם, להסתכל לכיוון השני, בהדחקה. ויהיה מי שיאמר, שזאת אשמתנו, בגלל בדלנותינו. ויהיה מי שיטען, שאין לו שום עניין עם מושא השנאה. הוא הרי לא כמוהם....אלו שכחו, שאת תאי הגזים חלקו המשכילים ממערב אירופה, עם אחיהם, מהשטייטל המזרחי. לדידם, כולנו עם אחד.

כך שכבר כמה שבועות, שאני מסתובבת כולי חסרת מנוחה, איך ייתכן שאותה המפלצת זוקפת שוב את ראשה?

שנאת היהודים בדברי הימים של העולם, היא אותה השנאה, אותה הגברת, רק ׳האדרת׳ שלה משתנה, הנסיבות ההיסטוריות משתנות ואיתן מניעי השינאה. כשבוחנים את אופיה של שנאת היהודים בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה, עולים שוב ושוב אותם השחקנים הראשיים, בורות, פחד וקינאה.

המניעים ילבשו ויפשטו צורה, בהינתן המקום והזמן. מניעים חברתיים כמו בדלנות, מניעים דתיים כמו יחס הכנסיה ליהודים, מניעים כלכליים, כמו עיסוקים משניאים (הלוואה בריבית), שהיהודים נדחקו אליהם בכוונה תחילה, בגלל מגוון איסורים.

לכל תקופה ה׳שפיל׳ שמדבר להמונים, בימי הביניים תהיה זאת הדת, בעת החדשה, תורת הגזע במסווה של ׳מדע׳. 

בכל עידן, דרך אחרת להפצת רעיונות ושנאה, בימי הביניים, דרך אמנות, כי ההמון אינו יודע קרוא וכתוב, בעולם המודרני, המפלגה הנאצית תתפוס טרמפ על הטכנולוגיה ד׳אז, רדיו וקולנוע ועיתונות, המציאו כבר את הדפוס. 

ולאנטישמיות יש איזה תמיד אבולוציה קבועה, אל תתבלבלו, היא לא נעלמת מעצמה, יש לה נטיה להסלמה. חווינו את זה כעם לא אחת, מימי האינקויזציה וגירוש ספרד ועד ימי שואת יהודי אירופה. 

מהו אם כן המניע הפעם? אני שואלת את עצמי, הביקורת על מדיניות ישראל?

הבידוד הבינלאומי? התקשורת? 

או אולי העוצמה של הקהילה היהודית והקהילה הישראלית בעמק הסיליקון?

ההצלחה? ההתארגנות? יש כאן או אין כאן בדלנות? 

האם זה זה, זאת היא? אותה המפלצת באה בימים?  

או שאנחנו כעם ׳פוסט טראומתי׳ קצת ׳אובר רגישים׳?

ואולי יותר חשוב, מתי מבליגים ומתי מגיבים? 

איך יכול להיות שבמאה העשרים ואחת, בעולם שהוא כולו כפר גלובלי קטן, בארץ שמקדשת דמוקרטיה, סובלנות ושוויון, בכור היתוך של חברת מהגרים שעשתה את זה בגדול,

איך עדיין אנחנו פוגשים את אותה האוייבת בת מאות שנים? 
האם יש כאן טרנד חדש? ומה תפקידנו כאן? 

ומה בין ביקורת לגיטימית על ישראל לאנטישמיות של הזמן החדש? 
איפה עובר הגבול, הקו?

האם הביקורת מייצרת קרקע פוריה לצמיחה של רעיונות אנטישמיים?

יש לי תחושה שאנחנו עדים לאיזה זן חדש של אנטישמיות פוסט מודרניסטית. זאת, שצריך לחפש לה הצדקה, ׳עם כובש׳, זה עובד, זה נכון, זה חזק במיוחד בעולם החדש. והכלים, גם הם מותאמים למאה העשרים ואחת, הפצת שיטנה ברשתות החברתיות, איומים, שמגיעים למסך הטלפון הפרטי, ופורצים את כל גבולות המרחב האישי, מנפצים את כל האידאל של קהילה סובלנית ורחבה, דורסים כל תקוות השתלבות, מאיימים על השקט המבורך. 

׳היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך׳, מנדלסון ביקש את השתלבות היהודים בעולם הניאטרלי ביו אומות העולם.

׳אם תרצו אין זאת אגדה׳, הרצל חזה מדינה. לכאורה, הצלחה גדולה, גם וגם. 

אם אכן הצליח העם היהודי להשתלב בחברה הניאטרלית. איך ייתכן שבעולם המודרני, במרחב הרחב של תעשיית ההיי טק, של עולם העסקים והמדע, של קשרי מסחר ותעשייה, איך ייתכן שאנחנו עדיין שנואים כל כך?

מה קורה כאן? במילים אחרות, האם זאת שוב אותה מפלצת אנטישמית באה בימים, זוקפת שוב את ראשה בגאווה? או שקל לנו ליפול לאותה הקלישאה? אנחנו עם ׳פוסט טראומטי׳ פאר אקסלנס.

איך הצלחנו גם בהצלחה מרובה לשמר את שנאת היהודים על פני דורות ארוכים,

זה בנו, בהם מי אשם? 

מה יש בנו, שמעורר כל כך הרבה שנאה....? 

רגע, ההוא שם למעלה, לא הבטיח לנו מעמד של ׳עם סגולה׳?