אתה לא לוזר

גילוי נאות ופצצה,
כן, כן, ממש ככה על ההתחלה.

באתי ממשפחה שמאלנית מפא״ינקית, 

ואם יורשה לי חברים, לדייק, לחדד,

משפחתי השתייכה באופן גלוי ביותר למחנה פרס.
(בימים שזה היה פחות פופולרי מהשבוע האחרון...)

היו אלה שלהי שנות השבעים ושנות השמונים הסוערות,  

ימים של מהפך פוליטי ומאבק בתוך תנועת העבודה על הנהגתה. 

הילדה שבי, נזכרת בחיוך בתשדירי הבחירות המלגלגות, 
אלו שהפכו אותו לבדיחה.
אוזני עוד שומעות את החיקויים, את המבטא, 
את הממלכתיות, שנראתה לצברית כמוני,

כל כך מעושה, מלאכותית וגלותית. 

אני זוכרת היטב את רעמת השיער המשוח לאחור, 
את המצח הגבוה, 
את ׳אני לוזר....?׳, את ׳פעם כן ופעם לא׳,

ואולי אני הכי זוכרת את הכינוי שדבק בו הכי,

׳חתרן בלתי נלאה....׳

כך שכשבגרתי, ועמדתי על דעתי, 

מרדתי באהבתו, ללא תנאי של אבי, למר פרס,

וערקתי בהתרסה למחנה רבין. 

שם הייתי עד שאיחדו כוחות השניים,

בהנהגתם את מחנה השלום,

אי שם בראשית שנות התשעים. 


היום חברים, בשעה של מדינה באבל והספדים מרגשים, 
בשעה בה שיירת אוירית של הנהגת העולם, 
עושה דרכה אל המדינה הקטנטונת בלבנט, 
לחלוק כבוד אחרון לאיש, 
שכמוהו כבר אין. 
בשבוע, שבו המדיה הישראלית, 
הורידה הילוך ומכניסה את כולנו למוד של עצבוביות נוגה. 
דווקא היום, אני בוחרת לברר עם עצמי, 
מה היה בו באיש, שעורר אצלי אנטגוניזם חזק. 
האם הייתה זאת מרידה פרותא בהורי? 
האם כעס על האופי הפלגני של מחנה השמאל? 
האם עורר את התנגדותי משום שלא היה ישראלי עד הסוף? 
מה היה זה, השימוש בדרכים הפתלתלות של הפוליטיקה? החיפוש המתמיד אחר כבוד והוקרה? 
אולי הובכתי מחיזורו אחר אומות העולם? 
מה הפריע לי בדמותו, יום ההולדת הראוותני שאירגן לעצמו? אולי מרכז פרס לשלום, שניצב כמו פיל לבן בעג'מי יפו, מול הים, על אדמות בני דודנו, זועק קונפליקט והתחסדות.
או  אולי 'פרס נובל לשלום' או ל'חלום'?

אני עוד אחטוף על הראש מאבא שלי, שכך בחרתי להספיד, 
את הגיבור, האנטי גיבור, הכי גיבור של חייו. 
ובתוך כך, בשאלת בירור עצמי, בנסיון לזקק בזעיר אנפין את כל הטרוניות שיש לי על פרס האיש, אני מנסה ליטול קורה מבין עיני, ולברר איפה זה פוגש אותי. 
זה ברור לי כאור השמש בצהרי היום. החיים בין תרבויות, האכזבה מכישלון אוסלו, האכזבה מהשאריות החבולות של מפלגת הבית שלי, האותנטיות, שמכניסה אותי תמיד לצרות, ועוד, ועוד.


היום חברים, אני חוזרת לשעה קלה,
למחנה פרס, לדירה ההיא ברמת הנשיא בבת ים.
בעשור החמישי לחיי, אני מבינה היטב את מורכבות העולם. 
אני מבינה מדוע ערקתי, אני מבינה היטב איך עד יומו האחרון, עורר אצלי פרס איזה אי נוחות קלה. 
היום, אני יודעת יותר מתמיד, שזכות גדולה עומדת לאיש, לחוזה, לחולם על 'מזרח תיכון חדש', זכות ששמורה לגדולי האומה. 
דווקא היום, יותר מתמיד, אני מבינה את הגדולה, של מי שהפסיד את כס מפלגת העבודה, את כס ראש הממשלה, את כס הנשיאות ועוד למי? לקצב. 
דווקא היום, יותר מתמיד, אני מבינה את תעצומות הנפש הנדרשות, לשוב לזירה הפוליטית. כמה קשה למי שהוכתר כ'לוזר הלאומי', לשוב להתמודד, לבלוע עלבון, להצליח, לטפס, לכבוש, לכהן בתפקיד, שהאמין שיסייע לו להגשים את עצמו, את ערכיו, את חלומותיו. 
היום, אני יותר מתמיד מבינה, שצריך אגו מטורף כדי להגיע לשם, והיה למר פרס, אגו. אבל יאמר לזכותו, שהחיים העמידו בפניו מספיק נסיונות. האגו שלו נחבל, דימם, והוא לא נעצר, הוא לא נסוג, הוא המשיך. 
היום, אני פתאום רואה ב'חתרן בלתי נלאה', מחמאה ולא עלבון. פשוט כי אני בוחרת להוציא את אותו משפט ידוע, מהקשרו. לא נגד מי הוא חתר, כי אם בעד מה. 
כי, פרס חברים, חתר בעוצמה לעבר השלום, ולא לאה, ולא עייף, ולא הירפה, עד שנדם ליבו.
דווקא היום, אני יותר מתמיד מבינה את סקלת הצבעים שבין שחור ולבן, את האפורים, את זה ש'פעם כן, ופעם לא', לא בהכרח מעידים הפכפכות, כי אם על תבונה ופיקחות ועוצמה,
של האיש ההוא.
בפעם הראשונה בחיי, אני רואה את הקמת הכור והסכמי אוסלו כאותו יעד, אותה המשימה. 'שלומה ובטחונה של מדינת ישראל', היו נר לרגליו ולא סיסמת סרק של פוליטקאי מיומן.


אני צוללת אל הכתבות, קוראת בעיון רב על חייו, על הספקיו, על השגיו של האיש בהשתאות. שמעון פרס היה נדיר גם בדורו. מנהיג, חוזה, הוגה דיעות, מדינאי, סופר, פוליטקאי, איש מעשה וחזון. 'דרימר' אמיתי, כמו שאמר השבוע אביעד קיסוס.
הוא חי חיים מלאים, באיזון מרשים של משפחה ועשייה ציבורית, של פנאי והגות ופיתוח אישי לצד עבודה קשה והתמדה, בישראל ובזירה הבינלאומית. 
הוא בנה גשרים וקשרים ביננו ובין והעולם, כאלו שכולנו יודעים להעריכם בעידן של בדידות כפויה. 
איש בן תשעים ושלוש, שהלך לעולמו בשיבה טובה, בצלילות, בבריאות, מתוך שליחות ועשיה, עלה השמיימה די מהר בלי סבל ומכאוב. 
ודווקא משום כך, אנחנו צריכים לחגוג את חייו, פועלו ותרומתו למדינה הקטנה, שליווה מימי הולדתה ועד בגרותה. 

אז שימו איזה איינשטיין טוב ברדיו,
(במקום ה'מוד אבל' שכל כך 'אוהבים' שם במולדת)
מיזגו כוס יין, והרימו כוס לחיים,
לאיש ולאגדה,
שכמוהו לא יהיה ולא היה.
שמעון פרס,
תהיה משנתך ודרכך,
צרורה בצרור חיי המדינה,
בעשיית כולנו, צוואה חיה.
'עושה שלום במרומיו,
הוא יעשה שלום עלינו,
ועל כל ישראל',
ונאמר אמן.