כמה טוב שבאת הבייתה

אוגוסט 2015
הוא מחבק אותי חזק, 'תודה על הכל אמא...'
מסתובב והולך לדרכו, זקוף, עירני, דרוך.

הדמעות זולגות מעיני ללא הפסקה,

אני עוקבת אחריו עוד דקות ארוכות,

רואה איך הוא שולף את הנייד מכיסו,

כמתוך הרגל, מן השחה מודעת.

מאחור, הוא נראה נמרץ, נחוש,

צועד בבטחה אל האופק, אל העתיד שלו.

אני יודעת, שגם אצלו מבצבצת איזה דמעה,

בעיניים כלות אני עוקבת אחריו, הוא מתרחק, 

דמותו נעשית קטנה, המועקה שלי גדלה.

אור נדלק בחדרו, בבניין מלא חלונות,

בתוך קומפלקס ענק של עוד הרבה בנייני מגורים.

זהו, נפרדנו,

נפרדנו כך.

פברואר 1997
לפני שמונה עשרה וחצי שנים,

הוא הגיח לאויר העולם,

בלידה, איך לומר, די קשה.

הוא הפציע אל חיי אחרי קורס הכנה,

ועדיין לא ידעתי דבר וחצי דבר.

בימים שלפני לידתו, לא מצאתי לי מנוחה,

בימים שאחרי, נים לא נים, גופי דאב. 

הייתי מותשת, מייחלת לשלווה ולשינה טובה.
הורמונלית כמו כל חברותי ההרות,
או היולדות, הייתי בוכה בנקל,
היה רק צריך ללחוץ על איזושהי נקודה,
לפעמים ללא שום הקשר,
והדמעות היו זורמות מאליהן.

גם אז, נערכנו כמו למבצע,

שואלים, קוראים, לומדים וקונים.
קונים, קונים ומקננים ללא הפסקה,

שלא יחסר לו דבר,

שיהיה לו נעים, שיהיה לו חם,

שירגיש לו בבית.

וכך, שניים ועוד אחד קטן,

התנהלנו לנו בעולמנו הקט.

והוא, חיש מיד השתלט על הלבבות,

הכניס עימו המון רוח ושחוק,

ספרי ילדים, מוסיקה ושירה,

מסורות חגיגות, חברים וחברות.

כעבור ארבע וחצי שנים, היינו ארבעה.

עברו עוד כמה שנים, הפכנו לחמישה.


ספטמבר 2015
יש משהו בשלב הזה זה של חיי,
שמרגיש בדיוק ובתחכום רב,
"מן הפוך על הפוך",
כמו אז.
כמו אז, לידה של ילד בכור,
הפרה את כל האיזון המשפחתי.
כך גם עכשיו, הפרידה,
מאיימת על השקט הנפשי.
כמו אז, אני אמא "ירוקה" לעלם צעיר,
לא מבינה שום דבר בשלב הזה של הקולג׳.
מה זה אחווה? מה תהליך הקבלה? להתקשר? לסמס?
לחכות שהוא? פעם ביום? או אולי פחות?
מה המקום של מי שנשאר מאחור?
כמו אז, אני שואלת, חוקרת, לומדת, 

אני מראיינת.

ועדיין, עד שלא אפסע בעצמי לתוך המאורע,

לא אבין אותו ואת השינוי שהתחולל בחיינו ובחייו.
כמו אז, אני הורמונלית, נעה מבכי לצחוק,
בין גאווה לדאגה, 

בין שמחה לעצב,

ומעל הכל, שט לו איזה געגוע.

געגוע למה שהיינו, לכל ילדי תחת כנפי, 

געגוע אליו, לנשיקה על המצח שלי,
לארוחות ערב גדולות ומשפחתיות,
לחברים המקסימים שלו,
שמילאו לנו את הבית בהמון אנרגיות טובות.
כמו אז, אני מתארגנת, מקננת,
וקונה ללא הפסקה,
שיהיה לו נוח ונעים, שירגיש "בבית".
שיהיה לו חם בכפור של ה east coast.
כמו אז, כשהפך אותנו להורים, 

בכניסה לעולמינו, כשלימד אותנו שיעורים,
והביא כל כך הרבה אל חיינו.
כך גם היום, בעזיבתו לעצמאותו,

הוא מלמד אותי שיעור גדול ב"לשחרר",
לנשום עמוק, ומשאיר אחריו שקט גדול.
ו"אני יודעת שככה זה בטבע,
וגם אני עזבתי, כן..."
אבל עכשיו, ממש בא הרגע,
ומחניק לי בגרון..."

אוגוסט 2015
אני נפרדת ממנו,
ומרגישה שקצת התהפכו להם התפקידים.

נזכרת איך היה בוכה, כשנפרדנו מדי בוקר בפעוטון,
איך הייתי נחפזת לרוץ אל יומי שלי,
אל העבודה והלימודים.
עכשיו, אני זאת שמיבבת, שמתעכבת.

לפתע, הוא נראה לי בשיא נעוריו,

ואני מרגישה איך קפצה עלי זיקנה.
הוא מניח יד על כתפי,

נחוש להמשיך הלאה,
הוא נפרד ממני לשלום בחצי חיוך,
מחבק אותי חזק, ׳תודה על הכל אמא...׳

נובמבר 2015,
שלושה חודשים, כתשעים לילות בלי אמא,
והוא שב אלינו, לכבוד החג.
"כמה טוב שבאת הבייתה", אני רוצה להגיד,
נוצרת את לשוני,
שלא יאשימו אותי בני ביתי,
בקיטשיות, שהיא כל כך אני.
פתאום Thanksgiving, מקבל עבורי משמעות אחרת.
חג של התכנסות משפחתית, של ביחד אמיתי.
אני מביטה בו מהצד, בהשתאות גדולה,
כמה היה צריך להיפרד ממני,
כדי לצמוח, כדי לגדול,
כדי להתחזק, כדי להתעצם,
כדי לעבור מכשולים בעצמו.
כדי שיעריך ויתגעגע,
כדי שכולנו נעריך ונתגעגע.
איך הוא שב אלי, אחר,
בוגר, עצמאי, מהמם.
וטפו, טפו, טפו, גדול עליו,
בלי עין רעה.

בימים, בהם העולם לגמרי השתגע,
בבוקר 'חג ההודיה',
אני עוצרת לרגע,
להודות על הטוב,
פוסט, שמוקדש באהבה,
לאמהות, אבות,
סבים וסבתות.

אני תמיד נשאר אני

,מעשה שהיה, כך בדיוק היה

,אתמול, כששבתי הבייתה בשעת לילה מאוחרת

 ,אחרי יום עמוס, שכלל שיחות צופיות

,'על עתיד 'שבט המפרץ

,פגישת בורד מרתקת

,והרצאה מעוררת של דר' רות קלדרון

.חיכתה לי הפתעה לסיכומו של יום

,אחרי יום מלא, שכולו עיסוק בהגות יהודית

,במתח שבין מדינה יהודית לדמוקרטית

.בצביונה של מדינת ישראל ובחזון הקהילה שלי

,אחרי יום שכולו עיסוק במי אני, מה אני עושה

,מה יישאר לדור הבא

,איך מייצרים המשכיות בכל המפעלים הנפלאים

  ,איך מעצימים בני נוער והופכים אותם למובילים

.למנהיגים

  ,שאלות על זהות וחינוך

,על המפגש, שבין הערכים האמריקאים לאלו היהודיים

.על השונה והדומה בין התרבויות

?האם אפשר לחנך מרחוק לאהבת המולדת

?גם אם היא לא המולדת שלהם

?האם נכון

  ?ובכלל, מהי מולדת

?מהו בית

,נכנסתי הבייתה, חלצתי את המגפיים

,ועל קצות האצבעות

.הלכתי לתת לה נשיקת לילה טוב

,נשימותיה עלו וירדו בקצב נינוח

 ,וממש לידה נחה בעבורי, הפתעה

.ציור צבעוני, שציירה הקטנה

,תוצר מסכם לחוג אמנות סביב העולם

,בכל שבוע לומדים על אמנות ייחודית

,לחבל ארץ או מדינה

.בכל שבוע, יוצרים מתוך זאת ההשראה

,בציור, ילדה עם עיניים גדולות וסקרניות

,מבט חושב ומהורהר

,קרני השמש, מאירות אותה באור מיוחד

,ועל ליבה, בכתב ילדותי ותמים

(:-כמובן עם שגיאת כתיב)

,חקוק המשפט הבא

"My Cultures are Jewish, Israeli, USA"

,כשעלה הבוקר

,והשמש האירה בחלוני

,קיבלתי כבר הסבר חינני

"...נו אמא, זה מה שאני"

,אמרה לי הקטנה

.בחיוך בישני

נ ח ת

עשו לי את השבוע

לפעמים או בעצם לרוב,

אלו הם הדברים הקטנים,

שעושים את החיים,

שעושים את היומיום.
ובתור "over thinker" סדרתית,
בשבוע אפרורי,
אני מוצאת נחמה בקלילות שבקטנה.
אז לפניכם, כל מה שעשה לי את השבוע האחרון.
עוד פוסט בסדרת, לגזור ולשמור,
אגב,לפחות המלצה אחת, 
אפשר להתחיל כבר היום!

קניות בלי מאמץ

כשחברה אהובה מספרת לי על Instacart אני חושבת לעצמי,

שאם חברתי המוכשרת משתמשת, אזי, גם אני,

יכולה. 

האמת, הרעיון, אין בו ממש,
ממש "טלסל" של רחובות לפני עשרים שנה,
אלא שעכשיו, עם פלאי הטכנולוגיה,
תוכנה ידידותית במיוחד למשתמש ולמשתמשת, 
במיוחד ל"Low Tech" שכמותי.
על כוס קפה של בוקר בפיג'מה מהוהה, מול המחשב,
בלחיצה קטנה, אני עורכת הזמנה.
עגלה עמוסה מלאה כל טוב כבר בדרכה אלי,
תוך פחות משעתיים, הכל כבר במקרר,
תמורת טיפ ודמי משלוח סימליים.
מיטב התוצרת, ושליח מנומס  מתייעץ בטקסט,
בודק אם אני מעוניינת בכזה תחליף או באחר,
ואם הייתי רוצה להוסיף כל מה ששכחתי, ועוד בנמצא, לרשימה.
(את זה, אפילו א' לא עושה....)
עכשיו ל"שוס הגדול", אפשר לפצל את הקנייה, ולאחת כמוני, שנלחצת מהגודל של קוסטקו ותלוייה בחסדי איריס לחטיפים משם, הרי שInstacart,הפכה אותי לעצמאית של ממש.
גילוי נאות, הכותבת אינה בעלת מניות בחברה, אין לה אינטרס לקידום מכירות, עניינה היחיד, הוא לראות את חברותיה, מאושרות וחופשיות,
נו טוב, גם את חבריה. 

חלה ולידה
על ענת לשם, אני לומדת מהעולם המקביל, והיא ללא ספק עוד אחת המתנות המופלאות, שהביא הפייס לעולמי הנוכחי.
בלוגרית מחוננת, reloKitchen, (תודו שהשם גאוני!)
אופה מדופלמת וסטייליסטית בהוויתה.
אחרי הפעם הראשונה, אני יודעת שאני כבר מכורה.
אין ספק, שענת הצטרפה, לגברדיה מכובדת של אופות העמק,  נשים מוכשרות ומעוררות ההשראה, 
שנמצאות אצלי בחיוג מהיר,
אלא מה?
 חלות מתוקות באריזות חינניות ולצידן מטבלים איכותיים ומגוונים, שמככבים אצלי מדי סופ"ש על שולחן חגיגי של שישי או בראנץ' של שבת,
הגודיס' הכי שווה להביא לארוחה.
את ההתלהבות וקריאות השמחה,
זר לא יבין, רק מי שטעם.

אין כמו ספר טוב
בתחילת השבוע צללתי ל"שיר לאיזי ברדלי", 
זוכרים שהבטחתי?
(ראו פוסט, "רשימת קריאה")
הביקורות שיבחו את הספר המופלא,
ואני לא הבנתי, איך הקריאה תשתלט לי על כל דקה פנויה.
"איזי ברדלי", הוא רומן מסוג אחר, באמת.
הספר, מאפשר הצצה מעמיקה לחיי המורמונים.
הוא מעורר בי מחשבה, הוא צובט אותי בעצב ותוגה, גורם לי להרהר בהשגחה עליונה, במערכות היחסים המורכבות בתוך המשפחה, בצו המצפון, בצו הדת, בצו השעה, ביחסים שבין אדם לחברו, לעצמו. 
ספרות יפה.


יוני רכטר במופע אינטימי
אין כמו "עטור מצחך" למלא את ליבי על גדותיו, באהבה גדולה לתרבות ישראלית ולשירה עברית איכותית ויפה. האולם מלא מקצה אל קצה,
רכטר מלהטט על אורגן ופסנתר, הלהקה שלו, נותנת טוויסט אחר לשירים המוכרים של אריק איינשטיין ועלי מוהר.
כשעולה לבמה, מיקה הרי היפה,
ממש נעתקת לי הנשימה. 
להקת העמק מצטרפת לשני שירים על הבמה,
אני מזהה פנים מוכרות, אני יודעת,
שיש לנו כאן אחלה קהילה.
רכטר נפרד לשלום, לא לפני שלושה הדרנים נפלאים ומחיאות כפיים סוערות, 
כשהוא שר לפני סיום את "שיר נבואי קוסמי עליז",
אני נשבעת ללכת ישר ולא לפחד כלל.

יום חופש של אמהות ובנות
יום הורים אצל הקטנה, זימן לי יומיים חופשה,
כך סתם באמצע השבוע, כשכולם בשגרת יומם.
אני מאמצת מיד חברה, עם הקטנה שלה,
ואנחנו מדרימות בנסיעה עליזה לכרמל השכנה.
עשרים וארבע שעות של עונג מושלם,
ומה שעושה ילדות הכי מאושרות בעולם,
יצירה בחיק הטבע, ארוחה נהדרת, יין משובח,
 מסלול הליכה מופלא (Point Lobos),
האכלת כרישים באקווריום במונטריי,
לא אחת כתבתי על המקומות המשובבים,
אבל באמצע השבוע, ביום שמש נעימה,
כשאין דוחק ומטיילים, החוויה היא אף יותר נפלאה.
מיד אני שואלת וגם עונה,
למה לא ל"גנוב" ימי חופש,
על דעת עצמי,
כך סתם?

פשוט, טעים ויפה

אני צריכה לצאת בעוד עשרים דקות, למפגש בנות.

תכננתי לעבור במאפייה לפני, ולא הספקתי.

דבר רדף דבר, עניין זימן אחר,

הזמן שלי התעופף, היום כבר נסגר,

השעון מתקתק, ועוד צריך להשכיב את הקטנה.

׳אפשר להביא בקבוק יין, זה תמיד נחמד...׳, 

אני חושבת לעצמי, ביגיעה של סוף היום.

'אבל בא לי לפנק׳, עצמי עונה לי,

׳עכשיו נזכרת?׳ אני נוזפת וננזפת כאחת,

ומתפנה לפתוח את דלת המקרר.

הוא די ריק, 
אור חיוור, זמזום חרישי מעצבן, 

חצי מיכל חלב, גזר עייף, 
נענע, שראתה ימים טובים מאלה.

תפוחים ירוקים, גבינה צהובה, שלוש ביצים ודי.

עכשיו אני נזכרת, 
לא הגעתי למאפייה היום, על אף שתיכננתי, גם לא לסופר.

׳אפשר לשרוד לפחות עוד יום עם מה שיש, 

סבתא שלי בימי הצנע, שלא לדבר על המלחמה,
הייתה מתקיימת חודש ימים מזה....)׳, 

אני מנחמת את עצמי.

יוגורט דל שומן, ממתין ביתמות במגירה העליונה,

עוד שתי חבילות של זרעי רימונים,

קורצים לי מן המדף האחורי, 

׳היום, מקסימום מחר.׳, הם לוחשים, 

׳מחרתיים, ראי הוזהרת, כבר נירקב, אנחנו לא אחראים.׳

אני שומעת אותם, את כולם.

גרנולה משובחת עם אגוזים, תמיד יש בבית, גם דבש מקומי.

כל אלו יחדיו, בטון חייכני, קוראים לי בשמי.

אני נפנת לספור כוסות אישיות שקופות קטנות, ממלאה אותם בגרנולה, יוגורט דל שומן, plain, משעמם, לבן.

(לו רק היה לי יוגורט יווני, זה היה הרבה יותר מוצלח, מזל שזר לא יידע.) זרזיף דבש, וסוגרת עניין עם זרעי רימונים, לעסיסיות, צבע וסטייל.

תוך כחמש דקות (כולל שטיפת הכפיות!), יש לי מנה חיננית ומזמינה, בריאה ודיאטת במידה, לערב בנות, לקינוח או לבראנץ'.

באלגנטיות, אני מניחה על מגש עץ עם מראה, ו voilà משהיא/וא עוד עלול לחשוב שמדובר בבלבוסטע אנינה. 

רק אני (ועכשיו גם אתם), שותפים לתרמית ולסוד הגדול, באמת, שלא חייבים לעבוד שעות נוספות:-)

רבע שעה של איחור אלגנטי לערב בנות,

כי צריך עוד להתקלח, להתלבש,

להתאפר, להתיז בושם מרענן,

לנשק לשלום את יושבי הבית,

לנהוג, לחנות, להיכנס.

לשמוע 'WOW' גדול,

להישבע, שבאמת, מדובר באלתור קל, (אתם עדי), להתמסר למחמאה.

׳כן, כן, קלי קלות, חמש דקות של עבודה....׳, להבטיח לר', שיככב בבלוג הבא, והנה זה כאן.

כמה פשוט, ככה טעים ויפה.

מתאים לראש השנה, לחג ההודיה,
לסתיו, לבראנץ', לקינוח או בקטנה, לצד קפה ועוגה של אחר הצהריים.
אה, וכהרגלי, פרסומת סמויה,
עוגת הדבש של טל, Eva Sweets שאין כמותה.

כבר עשרים שנה שהוא מת

כבר עשרים שנה שהוא מת,
אבל הרגע ההוא חי בתוכי.

עשרים שנים עברו מאז היום הארור ההוא.

לנצח, כל אחד יזכור, איפה תפסה אותו הידיעה, 

׳ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה׳.

כמו קנדי, מרטין לותר קינג, סאדאת וגנדי,

רצח פוליטי, כשמו כן הוא, משנה תמונת מצב פוליטית,

הוא אירוע הסטורי, הוא משפיע, הוא הופך מציאות,

זאת כוונתו, וגם כאן, כמו בכל דבר, 

התוצאה עומדת במבחן המציאות.

למחרת הרצח, הגעתי לבית הספר נסערת.

באותו בוקר, הייתה אמורה להיערך

בחינה בהיסטוריה, בכל הכיתות בהן לימדתי,
בחטיבה ובתיכון.

הילדים צהלו, ׳הבחינה התבטלה׳,

אני לא חושבת, שמי מאיתנו, הבין אז את גודל הזוועה.

אני זוכרת את עצמי, בוררת מילים,

מתלבטת איך להעביר מסרים וערכים,

כשאסור לדבר פוליטיקה בכיתה.

אבל הרצח הזה היה פוליטי. 
נקודה.

גם מי שלא הסכים עם דרכו של רבין,

וודאי יוכל היום להודות, שהיה פה מחדל,

שהייתה הסתה אלימה, חורגת מגבולות הטעם הטוב,

מגבולות המחאה הלגיטימית, הסתה מסוכנת,

שהתירה את דמו של ראש הממשלה,

הסתה שהיא סכנה לחברה דמוקרטית.

חדר המורים היה כמרקחה, 

מה מותר להגיד מה אסור,

מה קרה שם? במה להתמקד? 

קראתי איתם בדמעות את העיתונים, 

׳החברה הישראלית לא תשוב להיות אותו דבר׳,

׳יום עצוב היום׳, אמרתי להם, 

׳אנחנו לא עם סגולה׳, 

׳נרצח ראש ממשלה בידי מתנקש יהודי׳, 

זה נורא.

יצחק רבין, מסמל עבורי עד היום את ארץ ישראל היפה,
את הרעות, את האחווה.

הצבר, יפה העיניים, לוחם דור תש״ח ומשחרר ירושלים,

מקברניטי מבצע אנטבה, מנהיג, במלחמה ובשלום, איש אמיץ.

אבל, למרבה האירוניה וההיפוך, רצח יצחק רבין,

הוא מראה עבורי לחברה הישראלית בכיעורה.

תמונה עגומה של הסתה גואה, כרזות נאצה,

של המון זועם קורא לדין רודף, של פולסא ד׳נורא, 

של רבין במדי קצין ס.ס, של רבין בכפיה של ערפאת,

רוחץ ידיו בדם. 

וכיאה להסטוריונית באה בימים,
ההקבלה לפרוטוקולים של זקני ציון,
לתעמולה אנטישמית רק מתבקשת.

אני לא יכולה שלא להפסיק לחשוב, what if....

מה היה קורה אלמלא הערב ההוא.

כמה מתעתעת בנו ההסטוריה,
רבין מצא את מותו בסיומה של עצרת,

שהכריזה, ׳כן לשלום לא לאלימות׳.
כמו בפרדוקס מושלם,

הוא מצא את מותו כשמילותיו האחרונות,

הן שיר, ׳שיר לשלום׳, והן מוכתמות בדמו שלו. 

כולנו זוכרים איך הימים אחר כך,

התנהלו באיטיות מייגעת, 

מסע הלוויה, הארון, דור הנרות, הכיכר,

הנאום של נועה הנכדה, ו׳שלום חבר׳,

שהפך מצמד מילים מרגש לסלוגן מעייף.

הרדיו והטלוויזיה, שידרו שוב ושוב את אותן התמונות,

לאה רבין ניחמה את ההמון, אביב גפן שר ׳לבכות לך׳,

אריק איינשטיין כתב שיר ללאה, ומה שנפל עליה.

מדינת ישראל איבדה את הקברניט שלה,

׳הו רב חובל שלי׳, שרה מיטל טרבלסי בגרון ניחר.

אפילו שלמה ארצי, ערבב את קנדי עם רבין, 
לשיר מחאה קצבי.

ואנחנו, כאומה, הבטחנו לערוך חשבון נפש.

הבטחנו לזכור, הבטחנו לא לנטוש את הדרך,

הבטחנו להשאר נאמנים למורשת,

הבטחנו למצות את הדין עם המסיתים,
הבטחנו לבחור בדיאלוג ובשלום,
הבטחנו שלא עוד,

הבטחנו שהרוצח לא יזכה לחנינה.

הבטחנו ולא ממש קיימנו.

שני עשורים חלפו מאז, 
חיים חדשים, רחוקים מהמולדת, 

אני כבר לא צעירה, ילדי כבר בוגרים מתלמידי,

ואיך שעולם מסתובב לו,
כי פתאום רחוק מהמקום ההוא, 
ביבשת אחרת, באלף חדש,
אני נדרשת למחשבה על ציון היום הזה,
לנוער בתפוצה.

כשאני עוברת על הכרזות לפעילות וקטעי העיתונות,
אני נתקלת ביפה הבלורית, בימיו בפלמ"ח,

באיש הצבא, במנהיג, במדינאי, 
תמונות מטקס הסכם השלום עם ירדן, 
מאוסלו, מטקס פרס נובל,
תמונות מכוערות מימי ההסתה, מהרצח,
תמונות כאובות מהלוויה, התמונות מהכיכר וכרזות הזיכרון.

אני מופתעת לגלות כרזות נאצה גם אחרי הרצח הנתעב, 
וגם היום, כמה החברה שלנו עדיין נגועה.
מתי הופכת מחאה מלגיטימית למסוכנת?
איך שומרים על חופש הביטוי? 
איך מגבילים אותו בשם הדמוקרטיה?

היום, אני יותר מתמיד מבינה כמה כולנו אחראים,

כמה ה׳כתובת הייתה על הקיר׳, איך ראינו אותה כולנו,

והמשכנו בשגרת יומנו, לעמל כפינו, ליומיום שלנו.
איך גם בעידננו, אנחנו עדים להסתה גואה,
ואלימות שהפכה לדבר שבשיגרה.
החברה הישראלית איבדה את התום,
מאז אותו יום, כולנו במדרון,
והוא תלול מאוד.

שלשום, אמרה לי איריס, שהילדים שלנו,
אלו שנולדו כאן (בתפוצה),
לא יודעים מי היה רבין.
כשפערתי זוג עיניים בתמהון,
היא הסבירה, "וכי למה שידעו? מהיכן...?"
מיד, אני עושה ניסוי פרטי ומגלה,
שהבכור יכול לתת הרצאה בנושא,
הסנדויצ'ית גם מעודכנת למדי,
והקטנה, בדיוק כמו שאיריס אמרה, 
אין לה מושג.
אז אני מספרת לה על האיש ופועלו,
על ההסתה על הרצח.
היא מיד עושה חיבור למרתין לותר וללינקולן,
עליהם למדה בביה"ס, 
ורק מבקשת שאגיד לה מה קדם למה.
את התגובה המתוקה שלה,
אני מביאה לפניכם כאן. 
"לדעתי, זה מאוד עצוב, 'זה ישראל נגד ישראל'.


רק כשהמילים הללו יוצאות מפיה,
אני מבינה איך כבר מזמן כולם שונאים את כולם.
איך באמת, כלשונה מתקיים, 'ישראל נגד ישראל'.
איך יש שיח מתלהם נגד אשכנזים, נגד מזרחיים,
נגד ערבים, נגד שמאלנים, נגד ימנים,
נגד דתיים, נגד חילוניים,
נגד אתיופים, נגד פליטים,
נגד אינטלקטואלים, 
נגד עניים, נגד עשירים, 
כל פעם, קהל היעד הוא אחר.
שנים רבות חלפו מאז עמדתי מול כיתה,
שנים ארוכות, מאותו יום, בו הבחינה התבטלה.
ובכל זאת, לב המורה שבי פועם לעד.
חשוב לציין את היום הזה,

לא רק בעצרות, שירים ונרות נשמה,
לא רק בסממני הזיכרון,
כי אם בדיון מעמיק ושיח ערכי.

ולא רק לזכרו של האיש היקר, המדינאי והגנרל, 

אלא ובעיקר, עבורינו כאומה.

כי שלום מתחיל בבית,

בשיח סובלני, בפלורליזם, 
בכבוד, בהידברות,
בהסכמה שבאי ההסכמה.

מעצבנת

אנחנו מתיישבות לשיחה על קפה מקומי,

בבית הקפה שלי, שכבר מזמן הפך לנחלת הכלל,

וקשה להוציא בו ריכול קל.

אני מתבוננת בה, בחברתי הטובה,

בעיניה היפות, בעצמות הלחיים הגבוהות, 

והיא מתחילה למשוך באפה ולשפוך.

היא מספרת לי בפרטי פרטים על איזה קונפליקט.

היא כואבת אותו והעלבון מדבר מגרונה,

אני כבר מכירה אותה היטב, 

ויודעת שאוטוטו היא מתחילה,

הדמעות זולגות על פניה וקולה רועד,

ואני רק מתבוננת סביב,

לוודא שאף אחד לא שם לב.

בפרטי פרטים, אני שומעת את הסיפור,

שמעתי אותו לפני שבוע, לפני חודש, חודשיים,

ולמען האמת, גם לפני שנתיים,

וגם אתמול, בשיחת לילה ארוכה,

שהצלחתי לקטוע, רק כי אמרתי,

׳רוצה חיבוק? אולי נעשה קפה מחר...?׳

היא התייפחה והשיבה,

׳בטח׳.

ועכשיו אנחנו כאן, כבר שעה בסשן,

שלא מתקדם, כי היא באובססיה,

עסוקה במישהו אחר.

פתאום מבליחה בי מחשבה.

׳תגידי׳, אני שואלת, ׳למה היא מעצבנת אותך כל כך....?׳

ואז אני מקבלת מטר של תשובות,

ובין המילים, עולה תשובה נהירה,

זה לא ההיא שמעצבנת אותה,

זאת המראה, ההשתקפות.
כבר אמרו חז"ל,
"כל הפוסל במומו פוסל".

במילים אחרות,
זאת בעצם היא עצמה.

עכשיו, כשהיא מדברת ושפתיה נעות מולי בתנועה מתמדת,

אני חושבת על כל מי שמעצבן אותי,

ואת מי אני מעצבנת על בסיס יומיומי,

ובמיוחד, על בסיס שבועי:-)

הידיים שלה זזות בעצבנות, כל הגוף שלה אומר דריכות.

אני שולחת יד מנחמת ומניחה על הכתף,

וחושבת לעצמי, כל כך הרבה פעמים, הזדקקתי למישהו,

שיעשה את זה עבורי.

אחרי שעתיים של נאום חוצב להבות,

כששתי כוסות קפה, שהתקרר על השולחן,

ועל הצלחת, פירורי עוגה טובה,

אני מחייכת באהבה, 

ומגייסת את כל האומץ שאני יכולה לטובת המשפט הבא:

׳תחשבי מה באינטראקציה הזאת, מפריע לך,

מה יש בה, שאת לא אוהבת בך...?'

ובעודי שואלת את זאת השאלה,

כבר יש לי תשובה מלאה.

על כל כמה שמטריד את מנוחתי, 
שמפר את שלוותי, 

זה בעצם לא הוא, לא היא,

זאת אני.

הדברים, נשמעים בוודאי, קלישאתיים,
אבל זהו המפתח לכל כך הרבה קונפלקטים מיותרים.
כל כך קל להאשים חברים, בני משפחה ומכרים,
אבל אם אודה על האמת,

אלה הם חיבוטי הנפש שלי, שנראים כל כך נהירים,

כשהם משתקפים בחייהם של אחרים.

אלו הם האתגרים שלי,

שלו רק אתמודד איתם פנים מול פנים,

לא יהיו יותר סביבי אנשים מעצבנים.
וחוצמזה, עם יד על הלב,
מה באמת באפשרותינו לשנות?
רק את היחס שלנו לבריות.

גילוי נאות,

כל הדמויות הן פרי דמיונה של הכותבת, 

וכל קשר בינם ובין המציאות, מקרי ביותר.
כל כך מקרי, שהוא מתרחש יותר ויותר.

אגב, קריאה יסודית, תחשוף את האמת, 

המציאות היא מעצבנת, 

ובבקורת על האחר, 

וכולנו מקיימים אותה, 
הלכה למעשה.

שלום בית

כבר שנים, שאיני מצליחה לראות את דיוויד ברוזה האיש.
דמותו הנלעגת מ"ארץ נהדרת",
מאחד המבצעים/ מלחמות,
עמוד ענן, עופרת יצוקה, ענבי זעם, צוק איתן, 
השתלטה כליל על דמיוני.
וכל שאני רואה הוא: רווח בשיניים,
פנים מיוסרות, זעקות שירה,
מחוות גוף גדולות וגרוטסקיות,
שירים הנמתחים לעולמי עד, 
מקלט, וכלי מיתר, גדול או קטן.


כל זה היה נכון, עד ליום שבת האחרון.
לפני כחמישה ימים, שבתי לראות את האיש, 
אמן מחונן, מוסיקאי מוכשר, יוצר בחסד,
אופטימיסט נצחי, "יהיה טוב, כן...",
שוחר שלום, מלהטט בין סגנונות,
איש העולם, איש של שלום.
כשברוזה שר, ׳רמאללה תל אביב׳,

ומירה עוואד עושה לו קול שני,

זה נשמע הכי טבעי בעולם,

ששלום מתחיל בבית,
בין אנשים,

בין אמנים,

בין חברים.

את ערב הפתיחה של הSVJFF 2015,
פסטיבל הסרטים היהודי, 

בשבת האחרונה (פרסומת גלויה), 

אזכור לעולם.
(צביה יקרה, הפוסט הזה מוקדש לך ולמפעל הנפלא!)

צופים בסרט ׳East Jerusalem, West Jerusalem',

סרט קטן על אלבום מיוחד,

שנרקם בשמונה ימי עבודה,
בבית בן מאתיים שנה במזרח ירושלים.

יוזמה של ברוזה, אופטימיסט נצחי,

׳יהיה טוב׳, זוכרים?

חיבורים בין מזרח ירושלים למערבה,

בין מחנה הפליטים, שועפט, לתל אביב,

בין ישראלים לפלשתנאים.

לא מדברים על הסכסוך, 
במקום, עושים מוסיקה, אוכלים, מדברים על החיים.

באי של 'כאילו' שפיות, במקום הכי נפיץ בעולם.

ורק אקורד הסיום של הסרט,

שפוגש בלאומניות ישראלית מכוערת,

בדגלי ענק מתנופפים ביום חגיגות איחוד העיר,

ובקריאות, ׳מוות לערבים׳,

מחבל בהרמוניה הנפלאה של הצלילים, 

הטעמים, הריחות והאנשים העולים מן המסך.

׳נולדתי וגדלתי בשועפט.....׳ מספר יוצר צעיר, שותף לאלבום.

׳אין עצים כאן...׳ הוא אומר בחיוך קטן,
וכל הקהל זע באי נוחות על הכסא, 
ההקבלה לימים חשוכים, ול'אין פרפרים' מתבקשת.
אנחנו מלווים את ברוזה בשמונה ימים של שלום,
פורצים גבולות ומחסומים בכל הרבדים.
רואים אותו עושה קאברים לאמנים, שהחרימו אותנו.
ומייצר מוסיקה מקורית עם עיסא, מהצד השני.
יש לפרוייקט הזה שותפים רבים,
כל אחד מביא את צבע קולו הייחודי.
השיר על דניאל פרל מרעיד את הלב,
הראיון עם מירה עוואד מלמד אותנו שיעור על הבדלי תרבויות,
ודברים שרואים משם, ואיך רואים אותנו כאן.

אחרי ההקרנה, הקהל נעמד על רגליו ומריע לברוזה.
אני מרגישה, איך אני משילה מעלי את הציניות,
וחוזרת להאמין שזה אפשרי.
ברוזה מעלה לבמה את עלי, חבר מרמאללה.
"מעולם לא בקרתי בJCC", הוא אומר והקהל צוחק.
הוא פורט על קנון, ויחד הם מבצעים שירים מן האלבום,
ואת 'שיר אהבה בדואי'.
עכשיו, אני חושבת לעצמי וגם קצת בקול, 
שיכול להיות שצריך קצת להתרחק מהמהומות,
כדי שיתאפשר כזה דיאלוג.
דוניאל הרטמן והאימאם עבדואללה,
טוענים שאת הזרעים לדיאלוג,
צריך לזרוע הרחק מן הקונפליקט.
זה מתרחש על הבמה, לשעה קלה של עדנה, 
בחסות פסטיבל הסרטים,
האם יש דרך להעתיק את זה מכאן?

אפשר לקרוא לו 'נאיבי' לדיוויד,

אפשר להגיד שיש כאן 'קיטש'.
אפשר למתוח ביקורת על האלבום,
לומר שהוא, 'מאולץ', שהוא נופל לבאנליות.
פתאום אני מבינה, שהציניות הזאת,
מלווה אותנו גם בסכסוך.
פשוט, הפסקנו להאמין.
יש לנו איזה ציפייה שהמנהיגים שלנו יעשו זאת,
נתנו להם את המפתח, והפקדנו בידהם את העניין.
האלבום של ברוזה, אין בו יומרות,
אין בו כוונה לשנות את העולם,
יש בו דיאלוג אמיתי בין יוצרים,
סביב מוסיקה, אוכל, חברות,
חומרים, מהם מורכבים החיים.
הוא מלמד אותנו, בדרכו הייחודית,
כמה אנחנו דומים,
וכמה עוצמה יש למחוות קטנות של טוב.
מחוות כאלה, אגב מתקיימות מדי יום,
הן קטנות, והן לא עושות 'כותרות'.
'שלום בית', 
הוא גם התחלה של תהליך,
של הדברות,
של  ש ל ו ם.