כמה טוב שבאת הבייתה

אוגוסט 2015
הוא מחבק אותי חזק, 'תודה על הכל אמא...'
מסתובב והולך לדרכו, זקוף, עירני, דרוך.

הדמעות זולגות מעיני ללא הפסקה,

אני עוקבת אחריו עוד דקות ארוכות,

רואה איך הוא שולף את הנייד מכיסו,

כמתוך הרגל, מן השחה מודעת.

מאחור, הוא נראה נמרץ, נחוש,

צועד בבטחה אל האופק, אל העתיד שלו.

אני יודעת, שגם אצלו מבצבצת איזה דמעה,

בעיניים כלות אני עוקבת אחריו, הוא מתרחק, 

דמותו נעשית קטנה, המועקה שלי גדלה.

אור נדלק בחדרו, בבניין מלא חלונות,

בתוך קומפלקס ענק של עוד הרבה בנייני מגורים.

זהו, נפרדנו,

נפרדנו כך.

פברואר 1997
לפני שמונה עשרה וחצי שנים,

הוא הגיח לאויר העולם,

בלידה, איך לומר, די קשה.

הוא הפציע אל חיי אחרי קורס הכנה,

ועדיין לא ידעתי דבר וחצי דבר.

בימים שלפני לידתו, לא מצאתי לי מנוחה,

בימים שאחרי, נים לא נים, גופי דאב. 

הייתי מותשת, מייחלת לשלווה ולשינה טובה.
הורמונלית כמו כל חברותי ההרות,
או היולדות, הייתי בוכה בנקל,
היה רק צריך ללחוץ על איזושהי נקודה,
לפעמים ללא שום הקשר,
והדמעות היו זורמות מאליהן.

גם אז, נערכנו כמו למבצע,

שואלים, קוראים, לומדים וקונים.
קונים, קונים ומקננים ללא הפסקה,

שלא יחסר לו דבר,

שיהיה לו נעים, שיהיה לו חם,

שירגיש לו בבית.

וכך, שניים ועוד אחד קטן,

התנהלנו לנו בעולמנו הקט.

והוא, חיש מיד השתלט על הלבבות,

הכניס עימו המון רוח ושחוק,

ספרי ילדים, מוסיקה ושירה,

מסורות חגיגות, חברים וחברות.

כעבור ארבע וחצי שנים, היינו ארבעה.

עברו עוד כמה שנים, הפכנו לחמישה.


ספטמבר 2015
יש משהו בשלב הזה זה של חיי,
שמרגיש בדיוק ובתחכום רב,
"מן הפוך על הפוך",
כמו אז.
כמו אז, לידה של ילד בכור,
הפרה את כל האיזון המשפחתי.
כך גם עכשיו, הפרידה,
מאיימת על השקט הנפשי.
כמו אז, אני אמא "ירוקה" לעלם צעיר,
לא מבינה שום דבר בשלב הזה של הקולג׳.
מה זה אחווה? מה תהליך הקבלה? להתקשר? לסמס?
לחכות שהוא? פעם ביום? או אולי פחות?
מה המקום של מי שנשאר מאחור?
כמו אז, אני שואלת, חוקרת, לומדת, 

אני מראיינת.

ועדיין, עד שלא אפסע בעצמי לתוך המאורע,

לא אבין אותו ואת השינוי שהתחולל בחיינו ובחייו.
כמו אז, אני הורמונלית, נעה מבכי לצחוק,
בין גאווה לדאגה, 

בין שמחה לעצב,

ומעל הכל, שט לו איזה געגוע.

געגוע למה שהיינו, לכל ילדי תחת כנפי, 

געגוע אליו, לנשיקה על המצח שלי,
לארוחות ערב גדולות ומשפחתיות,
לחברים המקסימים שלו,
שמילאו לנו את הבית בהמון אנרגיות טובות.
כמו אז, אני מתארגנת, מקננת,
וקונה ללא הפסקה,
שיהיה לו נוח ונעים, שירגיש "בבית".
שיהיה לו חם בכפור של ה east coast.
כמו אז, כשהפך אותנו להורים, 

בכניסה לעולמינו, כשלימד אותנו שיעורים,
והביא כל כך הרבה אל חיינו.
כך גם היום, בעזיבתו לעצמאותו,

הוא מלמד אותי שיעור גדול ב"לשחרר",
לנשום עמוק, ומשאיר אחריו שקט גדול.
ו"אני יודעת שככה זה בטבע,
וגם אני עזבתי, כן..."
אבל עכשיו, ממש בא הרגע,
ומחניק לי בגרון..."

אוגוסט 2015
אני נפרדת ממנו,
ומרגישה שקצת התהפכו להם התפקידים.

נזכרת איך היה בוכה, כשנפרדנו מדי בוקר בפעוטון,
איך הייתי נחפזת לרוץ אל יומי שלי,
אל העבודה והלימודים.
עכשיו, אני זאת שמיבבת, שמתעכבת.

לפתע, הוא נראה לי בשיא נעוריו,

ואני מרגישה איך קפצה עלי זיקנה.
הוא מניח יד על כתפי,

נחוש להמשיך הלאה,
הוא נפרד ממני לשלום בחצי חיוך,
מחבק אותי חזק, ׳תודה על הכל אמא...׳

נובמבר 2015,
שלושה חודשים, כתשעים לילות בלי אמא,
והוא שב אלינו, לכבוד החג.
"כמה טוב שבאת הבייתה", אני רוצה להגיד,
נוצרת את לשוני,
שלא יאשימו אותי בני ביתי,
בקיטשיות, שהיא כל כך אני.
פתאום Thanksgiving, מקבל עבורי משמעות אחרת.
חג של התכנסות משפחתית, של ביחד אמיתי.
אני מביטה בו מהצד, בהשתאות גדולה,
כמה היה צריך להיפרד ממני,
כדי לצמוח, כדי לגדול,
כדי להתחזק, כדי להתעצם,
כדי לעבור מכשולים בעצמו.
כדי שיעריך ויתגעגע,
כדי שכולנו נעריך ונתגעגע.
איך הוא שב אלי, אחר,
בוגר, עצמאי, מהמם.
וטפו, טפו, טפו, גדול עליו,
בלי עין רעה.

בימים, בהם העולם לגמרי השתגע,
בבוקר 'חג ההודיה',
אני עוצרת לרגע,
להודות על הטוב,
פוסט, שמוקדש באהבה,
לאמהות, אבות,
סבים וסבתות.