מעצבנת

אנחנו מתיישבות לשיחה על קפה מקומי,

בבית הקפה שלי, שכבר מזמן הפך לנחלת הכלל,

וקשה להוציא בו ריכול קל.

אני מתבוננת בה, בחברתי הטובה,

בעיניה היפות, בעצמות הלחיים הגבוהות, 

והיא מתחילה למשוך באפה ולשפוך.

היא מספרת לי בפרטי פרטים על איזה קונפליקט.

היא כואבת אותו והעלבון מדבר מגרונה,

אני כבר מכירה אותה היטב, 

ויודעת שאוטוטו היא מתחילה,

הדמעות זולגות על פניה וקולה רועד,

ואני רק מתבוננת סביב,

לוודא שאף אחד לא שם לב.

בפרטי פרטים, אני שומעת את הסיפור,

שמעתי אותו לפני שבוע, לפני חודש, חודשיים,

ולמען האמת, גם לפני שנתיים,

וגם אתמול, בשיחת לילה ארוכה,

שהצלחתי לקטוע, רק כי אמרתי,

׳רוצה חיבוק? אולי נעשה קפה מחר...?׳

היא התייפחה והשיבה,

׳בטח׳.

ועכשיו אנחנו כאן, כבר שעה בסשן,

שלא מתקדם, כי היא באובססיה,

עסוקה במישהו אחר.

פתאום מבליחה בי מחשבה.

׳תגידי׳, אני שואלת, ׳למה היא מעצבנת אותך כל כך....?׳

ואז אני מקבלת מטר של תשובות,

ובין המילים, עולה תשובה נהירה,

זה לא ההיא שמעצבנת אותה,

זאת המראה, ההשתקפות.
כבר אמרו חז"ל,
"כל הפוסל במומו פוסל".

במילים אחרות,
זאת בעצם היא עצמה.

עכשיו, כשהיא מדברת ושפתיה נעות מולי בתנועה מתמדת,

אני חושבת על כל מי שמעצבן אותי,

ואת מי אני מעצבנת על בסיס יומיומי,

ובמיוחד, על בסיס שבועי:-)

הידיים שלה זזות בעצבנות, כל הגוף שלה אומר דריכות.

אני שולחת יד מנחמת ומניחה על הכתף,

וחושבת לעצמי, כל כך הרבה פעמים, הזדקקתי למישהו,

שיעשה את זה עבורי.

אחרי שעתיים של נאום חוצב להבות,

כששתי כוסות קפה, שהתקרר על השולחן,

ועל הצלחת, פירורי עוגה טובה,

אני מחייכת באהבה, 

ומגייסת את כל האומץ שאני יכולה לטובת המשפט הבא:

׳תחשבי מה באינטראקציה הזאת, מפריע לך,

מה יש בה, שאת לא אוהבת בך...?'

ובעודי שואלת את זאת השאלה,

כבר יש לי תשובה מלאה.

על כל כמה שמטריד את מנוחתי, 
שמפר את שלוותי, 

זה בעצם לא הוא, לא היא,

זאת אני.

הדברים, נשמעים בוודאי, קלישאתיים,
אבל זהו המפתח לכל כך הרבה קונפלקטים מיותרים.
כל כך קל להאשים חברים, בני משפחה ומכרים,
אבל אם אודה על האמת,

אלה הם חיבוטי הנפש שלי, שנראים כל כך נהירים,

כשהם משתקפים בחייהם של אחרים.

אלו הם האתגרים שלי,

שלו רק אתמודד איתם פנים מול פנים,

לא יהיו יותר סביבי אנשים מעצבנים.
וחוצמזה, עם יד על הלב,
מה באמת באפשרותינו לשנות?
רק את היחס שלנו לבריות.

גילוי נאות,

כל הדמויות הן פרי דמיונה של הכותבת, 

וכל קשר בינם ובין המציאות, מקרי ביותר.
כל כך מקרי, שהוא מתרחש יותר ויותר.

אגב, קריאה יסודית, תחשוף את האמת, 

המציאות היא מעצבנת, 

ובבקורת על האחר, 

וכולנו מקיימים אותה, 
הלכה למעשה.