איזה פחד

וידוי קל לפתיחה,

אני פחדנית.

מתהפכת לי הבטן מרכבות הרים,

לונה פארק עושה לי רע,

קרוסלה גורמת לי סחרחורת קלה, 

יש לי חשש תמידי מהלא נודע, 

חשש עוד יותר גדול מכישלון,

אני לא מהמעיזות.
כשיש פעוטות בסביבה,
אני רואה רק פינות מחודדות,
כשמגיעים למקום חדש,
אני מזהה בשניה את כל הסכנות,
וכל זה מבלי להזכיר את החשש התמידי מפיגועים ומחלות....

נו, אי אפשר לעטוף את זה יפה,

אני יראה, חרדה, מהססת,
חוששת, נזהרת, פוחדת.

אני פחדנית.

כך, ששבועות ארוכים לפני הנסיעה עם הקטנה לדיסני,

אני כבר חשה מועקה.

בהתחלה היא קטנטנה, מתחבאת בקרקעית הבטן התחתונה,

כשהימים נוקפים, ותאריך הנסיעה מתקרב,

היא עולה לסרעפת, מתיישבת, ומסרבת לרדת.

הקטנה מפליאה בתיאורים על כל המתקנים הגבוהים,

ואיך נשתולל ונרקיע שחקים,

ואצלי, החרדה, כבר השתלטה על כל חלקה טובה,

ועכשיו, אני מפחדת נורא.

הכי הייתי רוצה להיות כזאת אמיצה,
כזאת שעושה קורס צניחה,

שמרחפת בתכול השמיים בגלשנים מעופפים, 

שמעפילה לפסגות, שעושה ספורט אקסטרים,

רוצה להיות אמא ׳כייפית׳ ׳קולית׳, 

מה לעשות שאני פחדנית?

שכל התנסות כזאת, עולה לי בדמים.

יומיים ליום הגדול, הילדה כבר סופרת את השעות,

ואני יוצאת להפיג את המתח, בהליכה נמרצת עם חברה טובה,

אני מספרת במבוכה, כמה אני חוששת
וכמה איני רוצה להרוס חוויה של אם ובת,

ו  Cheryl בצחוק גדול (כזה של יפות ואמיצות:-)
מציידת אותי בהנחיות הבאות:

Open your eyes, unclench your butt, quit screaming your head off and enjoy the ride

אני חוששת שאשכח את ההוראות, 
ומבקשת ממנה, שתשלח לי בהודעת טקסט,

ומיד מבטיחה לה, שאזקוף לזכותה פוסט,

רק אם יצליח הטיפ והסוד,

והיא לא מתעצלת, ועושה כן,

ותאמינו או לא, הקסם עובד.

במקום להוריד את הראש מפחד, הישרתי מבט, 

במקום לצעוק, פרצתי בצחוק גדול,

כשהבטן התהפכה, 

הרמתי ידיים אל על בחיוך רחב,

ונהנתי ביותר, וחזרנו שוב ושוב לאותו המתקן.
(עכשיו גילוי נאות, זה היה רק דמבו הפיל,
אבל צריך איפשהו להתחיל...)
התעופפתי בשמחה על אוזניו עם הקטנה,

ואז כבר העזתי לעלות את הרף.

אבל דקות אחדות אחר כך,
כשהקטנה פורצת בבכי גדול, פחד אחר ונסיבות אחרות,
אני מנצלת את ההזדמנות לדיון מעמיק בפחד והשלכותיו.
אני מספרת לה, שאמא, ממש פחדה קודם,
והתגברה, והייתה אמיצה.
והקטנה מנומך שנותיה, מעירה שזה לא ממש נחשב,
כי מה שבאמת, אבל באמת מפחיד, 
זה מה שמפחיד אותה.

ובעודי מנחמת ומחבקת,
אני חושבת לעצמי, באיזה קלילות והתנשאות,
אנחנו מבטלים פחדים של אחרים,
במיוחד, אנחנו המבוגרים.
וכמה זה טבעי לפחד, ואיך הפחד באופן מעניין, מגן.

ובתוך החיבוק החם,
כשדמעות מלוחות מתערבבות בהירהורים ומחשבות, 
אני תוהה אם הייתי יכולה לאמץ את המשפט המקסים של Cheryl לכל פחד, 
גדול כקטן,
נראה אם אני מצליחה להיגמל מההרגל של עיסוק בפחדים,
שאין לי עליהם שליטה, 
נראה אם אני מצליחה להישיר מבט לפחד הבא, לפחד המשתק מכישלון, משינוי, מדבר חדש?

האם אני מסוגלת לצלוח במבט מחויך את המהמורה הבאה, האם אצליח להנות מהדרך, בשמחה משחררת והנאה כנה?

נראה אם בפארק השעשועים הבא,
אעיז ואכנס לבית של שלגיה,
ובכן, נעשה ונשמע?

הדואר בא שלשום

באוטו הלבן ולא האדום,

(ככה זה באמריקה:-), 

הדוור צלצל פעמיים בפעמון הדלת,

וביקש אותי לרדת ולחתום.

ואני בקיטורים משתרכת יגעה אל הדלת,

מצפה לעוד חשבון לשלם, 

לעוד טופס למלא,

לעוד משימה לתקתק.

מה כבר מגיע בדואר בימינו שלנו...?

הלב שלי פועם בסקרנות למראה המעטפה הלבנה,

הוא פועם בחוזקה יתירה כשאני מזהה את כתב היד,

כתב ידה של חברת ילדות אהובה,

זאת שחברי ה׳חדשים׳ מכנים בהערצה, ׳רונית האמנית׳.

אגב, רק עם חברי ילדות אהובים, אני מרגישה כך, 

איך גם ממרחק של שנים,
אני זוכרת את מספר הטלפון בבית ההורים, 

את הסיפור המשפחתי, את שמות האחים,

איך אני מזהה את כתב היד, את צורת הבהונות,

איך אני קוראת אותה כמו ספר פתוח, 

מרגישה אותה מרחוק.....

מאחורי המעטפה, על מדבקה לבנה,

בכתב יד, קצת עגול, קצת נטוי על הצד,

ועם ׳ע׳ מדפוס בתוך אותיות בכתב,

כתוב:

' שרוני, אוהבת אתכם, 

מחכה לשמוע מה דעתכם.....

חיבוק

רונית׳

Shado art the moment 

בעיניים דומעות, אני פותחת את המעטפה, 

שם, נחה לה בתוך אריזת קלקר,

המתנה הכי יפה שאי פעם קיבלתי.

אני נדהמת לגלות יצירת אמנות מופלאה,

שמבוססת על דיוקן של הקטנה,

ברזל דקיק, מייצר פסל תלת מימד,

שמשחק בגאונות עם אור וצל,

ומייצר אמנות מעוררת רגש ומחשבה,

שמשתנה עם תנאי האור והשעה.

אני מתבוננת ביצירה בהשתאות,

אני רואה את הסקרנות בעיניה של ילדתי,

את התום, את הרכות, 

הלב שלי עולה על גדותיו באהבה,

לילדתי אבל גם לרונית שלי,

שכמו תמיד, ב׳נונשלנטיות׳, 

מעבירה לי ים אהבה,

כשביננו, מפריד אוקיינוס רחב.

איך היא תמיד מצליחה להפתיע אותי,

לשמח, לדייק בנתינה?

איך היא הצליחה,

לתפוס עבורי/עבורינו, 

בכשרון ויצירתיות,

את הרגע, 

ולהעביר אותו תהליך של נצחיות.

ולמה אני מספרת לכם את זה? 

כי אם גם אתם כמוני, אוהבים לתת ולדייק בנתינה,

ואם גם אתם מוצאים עצמכם, מתקשים ברעיונות למתנה,

מה קונים למי שיש לו הכל?

מה מעניקים ביומולדת או ביום נישואים עגול?

איזה מתנה היא באמת לתמיד?

איזה מתנה היא בליגת בוטיק?

ואיך בוחרים משהו שווה, 

כזה שמעורר רגש?
מחשבה? שמראה אהבה?

אם גם אתם מחפשים עיצוב ייחודי לבית,

שיהיה לא רק אישי אלא גם מתוחכם ויצירתי, 

כזה, שאין לאף אחד,

כזה, שיש בו תוכן, רוח ואמירה,

אם גם אתם מתחבטים בנתינה,

שיש בה יותר מסתם ׳מתנה׳.

שלחו לרונית מייל ותמונה,

(baronitba@gmail.com  

054-7871354   Ronit Bachar)

תשורה עם השראה,

מעשה ידי אמן,

תעשה את דרכה אליכם,

ואל תשכחו לשלוח חיבוק חם, 

מחברת ילדות אוהבת, 

בקצה השני של העולם.

סקורה בבירה

את חגיגות הסקורה הראשונות (והיחידות) בחיי,

חוויתי לפני כעשור ביפן הרחוקה.

פסטיבל אביבי בטוקיו וקיוטו, 

עצי דובדבן בתפארת פריחתם,

מקשטים את המקדשים היפים,

והעם היפני על נשותיו וטפיו,

חוגג בפיקניקים משפחתיים,

מוסיקה ומחול, טקסים והצגות,

מעדנים יפניים מעוצבים למשעי, 

צבעוניים, קטנטנים ומעוררי תיאבון, 

פרוסים לראווה על מחצלות רחבות.

החוויה הזאת השאירה עלי חותם,

וזיכרון נעים במיוחד,

כך שאין מאושרת ממני לגלות, 

בסוף השבוע בחודש האחרון,

שסיור הקולג׳ ב  Georgetown University,

נופל על פסטיבל פריחת הדובדבן בבירה.

׳מזליסטית', אני לוחשת לעצמי,

בעודי אורזת בקלילות וחיוך רחב מתפשט על פני,

וכבר שמחה שהתנדבתי ללוות את הבכור,

לעוד נסיעה.

אנחנו שוכרים אופניים, 

מאחת התחנות (הרבות) שפרושות ברחבי העיר, 

ותמורת שבעה דולרים ליממה,

(זול וסביר לכל הדיעות),

כבר מדוושים במרץ ברחבי הבירה.

למעלה מעשרה מייל ועוד של יופי עוצר נשימה,

חלקם בדוחק, גם עוצר נשימה...;-)

ורובם, תחת חופה לבנה, ורדרדה, 

של פריחת הסקורה (פרחי הדובדבן) בשיא תפארתה.

אשכולות, אשכולות של פרחים קטנים,  

מעטרים ענפים ארוכים.

בין הסכך הלבן/ ורדרד המקשט את העיר,

מפתיע קו הרקיע,

מונומנטים, מבני ציבור, שדרות מרהיבות,

פסלי ענק, בתי מידות,

אנחנו רוכבים לאורך הפוטומק,

והנוף הנשקף פשוט מרהיב ומרחיב לבב,

כחול המיים, לובן הפריחה,

תכול השמיים, ערב רב של אנשים,

בליל לשונות, מגוון תרבויות, 

בעירבוביה אחת עם רוח אחרת, 

של ממשל ופוליטיקה,

של תרבות והסטוריה, 

שנושבת ברחובות.

The White House, Washington Monument,

 Jefferson Memorial, MLK Memorial,

 Vietnam Veterans Memorial,

 The Holocaust Museum,   

שדרות רחבות, שכולן,  

הוד והדר של בירת המעצמה,

ונפשי לא רווה.

אני נדהמת לגלות שיש כאן כמעט,

ארבעת אלפים עצי דובדבן מזנים שונים, 

שמייצרים תפאורה מרשימה לעיר מדהימה.

הריכוז אולי הכי יפה והכי בדוחק,

נמצא ב Tidal Basin, 

אבל אם מתרחקים קצת מההמון לכיוון,

East Potomac Park,

מוצאים את בני הבירה בפיקניק מקסים,

על גדות הפוטומק, בפארק מהמם,

וכדאי להגיע עד Hains Point,

חוצמזה, אנחנו מבלים יומיים מרתקים,

ב Georgetown העיירה,

באונברסיטה עם מוניטין ויוקרה,

יומיים של דעת והשכלה גבוהה,

שכוללים שלל הרצאות מעניינות, 

במגוון תחומים מהגרעין האיראני 

ועד פאנל בוגרים, על חווית הקולג׳,

ומה שבא אחריו,

שירת א-קפלה בכנסייה עתיקה,

מופע תיאטרון, מחול וסיור מעניין ביזמות סטודניאלית ובמעונות.

כל מה שגורם לי לרצות ולכבוש בסערה,

את ספסל הלימודים, 

ואם אפשר לחזור קצת בגיל?

עוד סיור רגלי בן שעה ומחצה ב Georgetown העיירה,

סיור בזמן לשלהי המאה השמונה עשרה,

בתים צבעוניים בסגנון ה 'Federalist Architecture'

אבני בריק אדמדמות, דלתות וחלונות עם נוכחות מרשימה,

בשורות, שורות של בתי מידות יפים,

עם ניחוח וקסם היסטורי,

חצרות מוריקות וטוליפים צבעוניים ונרקיסים,  

כמעט בכל פינה, דגלים נשאים בגאווה גדולה,

אחרי הכל, אנחנו בחצר האחורית של הבירה.

כאן, אנחנו מציצים לבית של מדליין אולברייט,

מחפשים בעיניים את ג׳ון קארי בטיול אקראי עם הכלב,

וכאן, ממש במסעדה ממול, 

כרע ברך ג׳ון קנדי מול ג׳קלין היפה,

והציע לשאת אותה לאישה.

שוטפים את העיניים בחנויות ממותגות ומאוד עשויות,

מריחים את ריח העוגות העולה מן המאפיות,

ומסמנים, לאן כדאי לחזור.

תכלס׳ אם הגעתם עד כאן, 

תרתי משמע, גם לבירה וגם בקריאה,

על מה לא לוותר....

1789 - מסעדה בניחוח צרפתי,

ממש מוסד, יקרה ואנינה, 

לאירועים מיוחדים במיוחד, ואם התמזל המזל,

תתקלו בזוג קלינטון, יקירי המסעדה.

District Common

עוד ארוחה נהדרת אנינה,

במסעדה מעוצבת ויפה,

בצמוד, מסעדת אחות יותר זרוקה,

של המבורגרים ושייקים,

חיבור, שבאה בימים כמוני,

לעולם לא תבין,

כזאת שרק צעירים אוהבים. 

Georgetown Cupcakes

אם לשפוט לפי התור המשתרך,

זה המקום לאסוף עוגה לפני הקפה!

Holocaust Museum 

כשראיתיו לראשונה לפני למעלה מעשור,

הגדיר עבורי מחדש את המושג, ׳מוזיאולוגיה׳,

מאז, כבר ראיתי אחרים, בברלין ובניו יורק.

ועדיין מוזיאון השואה בבירה,

הוא בעיני, מוזיאון חובה לכל יהודי, לכל אדם.

תערוכה קבועה מרשימה ותערוכות מתחלפות,

ומסלול מיוחד לילדים בוגרים, מרתק ומעניין,

ובהחלט מתאים לגיל, 

שואת העם היהודי מזוית ילד באותם הימים.

MLK Memorial

כבר כתבתי על האנדרטה הזאת בעבר,

היא מיוחדת, מעשה ידי אמן

טיול אופניים עם או בלי הדרכה....!

וכמובן סיור רגלי בGeorgetown המקסימה!

עוד פוסטים מהבירה ומהארכיון:

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/11/blog-post.html

http://design-by-sharon.blogspot.de/2015/01/blog-post_22.html

טלטלה

׳הימים הנוראים׳ של חילונית גמורה ומאמינה אדוקה שכמוני,

הם הימים שבין יום השואה, ליום הזיכרון לחללי צה׳ל,

ליום העצמאות, ליום שבו הם הלכו לעולמם,
הכי אהובים, הכי יפים, הכי טובים,

לאותו יום ארור, שבו המריאו אל השמיים, לבלי שוב,

לאותו יום מבורך, שבו ילדתי בדמעות את ביתי הקטנה.

דרכים עקלקלות יש לו לעצב, שעה שהוא מתגנב לליבי,

כאורח לא קרוא, הוא קורא אותי לעצמי.

תוקף אותי בשעה טובה, כשהכל לכאורה בשיגרה.

זה יכול לקרות באמצע טיול הליכה של ימי אביב בראשיתם, 

כשרוח נעימה ושמש מלטפת אותי מלווה,

או בשעה מתוקה, כשאני מתענגת על כוס קפה ועוגה, 

במופע, בפגישה, בהרצאה או במסיבה,

דווקא אז, כשהכל נראה כל כך נפלא,

והחיים יפים, תרתי משמע, 

דווקא אז, כדי להכעיס,

מר אבל משתלט על השיחה,

בתחכום רב, הוא מעניק לי ׳אות׳, ׳סימן׳,

ריחות פריחה, חולצה לבנה, מטבע לשון, 

תמונה, שביב זכרון, שיר ברדיו, חג, נר, יזכור.

ואני, אני מוצאת את עצמי צוללת לתוכי, 

לתוכו, לנבכי נשמתי, לזכרון, לגעגוע, 

למה שהחמיצו הם, למי שהיו, 

למה שלעולם כבר לא יהיו,

למה היה קורה לולא....

למה שהייתי אני, לפני.

ואז, הם באים לביקור חפוז ועמום, 

בדיוק כמו שעזבו ביום ההוא,

כפי שנחרטו בזכרון, בתמונות המשפחתיות, 

סבי וסבתי, ניצולי השואה,

דודי היפים והאמיצים, 

חברי ילדות, הקומונר החתיך, תלמידים,

כל חללי צה׳ל הפרטיים שלי, 

ונאווה ונחום, שמתפרצים בשמחה,

לדלת פתוחה בצחוקה המתגלגל של הקטנה. 

בימים האלה, אני לפתע מגלה,

כאילו להכעיס עוד יותר,

שהזכרון הוקהה, 

שאני מתקשה לזכור אותם,

את חיתוך הדיבור, 

את המבטא, את צלילי הקול,

את הריח, את הצחוק,

את מגע הידיים, את הנשיקה, 

את החיבוק, את חום הגוף.

כשאני מתעוררת ביום רביעי בבוקר,

ונר הזכרון, שהדלקתי אמש, 

עומד יתום על אדן החלון,

הפייס שלי כבר צבוע בהרבה לבן וכחול,

באווירת מסיבה אחת גדולה,

שטרם הגיעה אלינו, אלי.

הפרשי השעות בין ישראל לקליפורניה,

אולי יותר מכל, מחדדים את הסמיכות,

את פלטת הצבעים שמרכיבה את החיים,

וגולשים בה ומתמזגים, 

באופן כל כך טבעי,

וכל כך גם לא,

חגיגה עם יגון,

שכחה עם זיכרון,

עצב ושמחה,

מוות ולידה.

שואה, שריטה, חרטה

שריטה

׳לכל ישראלי יש את שואת העם היהודי,

ואת ׳שואתו' שלו, זאת הפרטית.

כל ישראלי נושא בליבו צלקת מדממת,

של סבא וסבתא, של בן משפחה או שכן,

שחווה בעצמו או בהיותו דור שני או שלישי,

את זוועות השואה....

אנחנו לא רק תבנית נוף נעורינו,

אלא גם תבנית עברנו בטרם היותנו....׳

כך הסבירה לי פעם חברה טובה,

(ופסיכולוגית מוערכת מאוד),

כשניסתה להבין מאין הרגישות והחרדה, 

שאופפים כמעט את כל מה שאני עושה.

אני חושבת שבאיזשהו מקום,

כמו שכולנו יצאנו ממצריים,

מעבדות לחירות במובן התודעתי של הדברים,

כולנו היינו שם, באירופה של ימי מלחמת העולם השנייה,

במובן הטראומטי של הרגשות והמחשבות.

קורבנות, צאן מובל, חלשים, חסרי אונים,

מול גזענות, אנטישמיות ורצח עם.

פעמים רבות בנוף החיים השגרתיים, 

אני מוצאת את עצמי מהרהרת בסוגיות ׳שואתיות׳,

מתבוננת בחיים, בחברויות ונאמנויות לשלטון,

דרך הטראומה הקולקטיבית והזיכרון. 

ישמע ׳שרוט׳, ככל שישמע,

אני בוחנת את חברי המקומיים,

ומנסה לנבא מי מבינהם יציל את משפחתי,

אם תיפול עלינו שואה בשנית,

את משחק ׳אנה פרנק׳,

ואיפה מתחבאים, המצאתי אני. 

(עוד הרבה לפני, "על מה אנחנו מדברים, 

כשאנחנו מדברים על אנה פרנק" של נתן אנגלנדר, 

הספר אגב, מומלץ ביותר.)

כולל נסיונות אומדן אנשים, ושאלות שאת א' מטריפות כמו,

'כמה אנשים יש פה להערכתך....?', במהלך קרנבל (דווקא שמח) הומה אדם,

'זה לא ייאמן, תאר לעצמך, ששם נרצחו שישה מליון, על לא עוול בכפם'.

אני מוצאת את עצמי מסוייטת משאלות בחירה, כמו,

מי מילדיך אתה בוחר להציל, ואיך שורדים לאורך זמן מלחמה,

וגם שאלות פלוסופיות כמו,

,האם יש לקדש את החיים בכל מצב? או שאפשר לטבוע

מטבע לשון חדש: "מוות על קדושת החיים ומה שאינם".

ומקביל, מתנהלת כל הזמן על ציר החיים בתפוצה,

שנע בין זקיפות קומה של צברית ויהודיה גאה,

ובין הרכנת ראש כנועה, בעתות מצוקה.

וגם מהרהרת לעומק בשאלות מוסר,

האם בכל אחד מאתנו חבויה חיה אכזרית?

האם באמת אפשר ל׳כבות׳ את המצפון? 

מתי ובאילו תנאים הרוע מתפרץ?

שריטה, שרוטה, שורטת,

אמרתי כבר?

חרטה

זכרון, סבתא שלי במבטא אידי, משבשת מילים, חרדה ועניינית,

הסביבה, נעה בחוסר סובלנות, לנוכח טעויות השפה,

הסוודר הלא אופנתי, אגירת המזון והדאגה הקבועה.

סבתא שלי מסרבת לכספי השילומים, 

זה ׳כסף דמים׳ היא אומרת, ׳הם לא ייקנו את הסליחה שלי לעולם׳,

אגב, זה בדיוק מה שחשבה על המענקים להורים שכולים,

גם במועדון הזה הייתה חברה מן המניין, 

גם שם עמדה איתנה על דעתה.

אחר כך כשהיא מזדקנת,

ונופלת בפולנית למחוזות ילדותה הרחוקים,

היא קוראת לילדיה, שנרצחו באירופה העקובה מדם,

מחפשת אותם סהרורית בבית אבות מריח ליזול.

היא נרגשת כמו ילדה, כשאני מופיעה במדי קצינה,

כבר לא מכירה איש מסביבה,

אבל נראה שהיא סבורה, שהמדים והדרגות,

מעידים עלי, שאני חזקה,

ובתוך הענן, שהשתלט על צלילותה,

ליבה יוצא אלי בקשרים עבותים של

שייכות, גאווה ואהבה.

סבתא שלי, הגיבורה, והאנטי גיבורה,

של ההסטוריה היהודית,

דווקא היא, לא התקבלה בחיבוק חם ואהדה, לארצה שלה.

(וכמה עצוב, בפרספקטיבה של זמן, כי היא ובני דורה,

היו באמת 'מגש הכסף', ובזכות קורבנם, לנו ניתנה)

כל ימיה נאבקה סבתי , שם וכאן,

בחייה, לא חיה, אלא שרדה.

בערוב ימיה, היא נתפסת,

קצת לא שפויה, סנילית, הזויה.

ואני לא יכולה, שלא לשאול את עצמי,

איפה היינו אנחנו אז כחברה? איפה הייתי אני?

מדוע לא עטפנו אותם, את האודים העשנים, ברוך ואהבה?

איך דרשנו מהם לשכוח, להישיר מבט לעתיד ולהפוך להיות צברים תכף ומיד,

איך אטמנו אוזניים ביהירות, איך הקשחנו את ליבנו, 

איך שפטנו ׳צאן מובל׳ בהתנשאות של מי 'שלחופש נולד'.

איך יצרנו תרבות, המקדשת בריטואל, שכול ויגון,

ימי אבל וימי זכרון, ובד בבד,

הפכנו למדינה, שמפנה עורף לזקן, לחלש.

ואיך גם היום, אומה שידעה גזענות,

חוטאת בה שוב ושוב.

עוד פוסטים מבית סבא וסבתא,

ופוסטים שבין שואה לתקומה וזכרון,

הכל מהארכיון 

היא חיכתה לו בצומת

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/05/blog-post_4.html

כף רגלי לא תדרך שם

http://design-by-sharon.blogspot.de/2012/12/blog-post.html

שיח חרשים

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/02/blog-post_23.html

בדירת שיכון

http://design-by-sharon.blogspot.com/2013/04/blog-post_11.html

שבוע בשנה

http://design-by-sharon.blogspot.com/2012/04/blog-post_19.html

על החיים ועל המוות

http://design-by-sharon.blogspot.de/2013/09/blog-post_12.html

הצפירה תפסה אותי בשדה התעופה

http://design-by-sharon.blogspot.de/2014/05/blog-post.html

צילום בגיל

http://design-by-sharon.blogspot.com/2014/08/blog-post_14.html

אל תשליכני

http://design-by-sharon.blogspot.de/2011/12/blog-post_08.html