איזה פחד

וידוי קל לפתיחה,

אני פחדנית.

מתהפכת לי הבטן מרכבות הרים,

לונה פארק עושה לי רע,

קרוסלה גורמת לי סחרחורת קלה, 

יש לי חשש תמידי מהלא נודע, 

חשש עוד יותר גדול מכישלון,

אני לא מהמעיזות.
כשיש פעוטות בסביבה,
אני רואה רק פינות מחודדות,
כשמגיעים למקום חדש,
אני מזהה בשניה את כל הסכנות,
וכל זה מבלי להזכיר את החשש התמידי מפיגועים ומחלות....

נו, אי אפשר לעטוף את זה יפה,

אני יראה, חרדה, מהססת,
חוששת, נזהרת, פוחדת.

אני פחדנית.

כך, ששבועות ארוכים לפני הנסיעה עם הקטנה לדיסני,

אני כבר חשה מועקה.

בהתחלה היא קטנטנה, מתחבאת בקרקעית הבטן התחתונה,

כשהימים נוקפים, ותאריך הנסיעה מתקרב,

היא עולה לסרעפת, מתיישבת, ומסרבת לרדת.

הקטנה מפליאה בתיאורים על כל המתקנים הגבוהים,

ואיך נשתולל ונרקיע שחקים,

ואצלי, החרדה, כבר השתלטה על כל חלקה טובה,

ועכשיו, אני מפחדת נורא.

הכי הייתי רוצה להיות כזאת אמיצה,
כזאת שעושה קורס צניחה,

שמרחפת בתכול השמיים בגלשנים מעופפים, 

שמעפילה לפסגות, שעושה ספורט אקסטרים,

רוצה להיות אמא ׳כייפית׳ ׳קולית׳, 

מה לעשות שאני פחדנית?

שכל התנסות כזאת, עולה לי בדמים.

יומיים ליום הגדול, הילדה כבר סופרת את השעות,

ואני יוצאת להפיג את המתח, בהליכה נמרצת עם חברה טובה,

אני מספרת במבוכה, כמה אני חוששת
וכמה איני רוצה להרוס חוויה של אם ובת,

ו  Cheryl בצחוק גדול (כזה של יפות ואמיצות:-)
מציידת אותי בהנחיות הבאות:

Open your eyes, unclench your butt, quit screaming your head off and enjoy the ride

אני חוששת שאשכח את ההוראות, 
ומבקשת ממנה, שתשלח לי בהודעת טקסט,

ומיד מבטיחה לה, שאזקוף לזכותה פוסט,

רק אם יצליח הטיפ והסוד,

והיא לא מתעצלת, ועושה כן,

ותאמינו או לא, הקסם עובד.

במקום להוריד את הראש מפחד, הישרתי מבט, 

במקום לצעוק, פרצתי בצחוק גדול,

כשהבטן התהפכה, 

הרמתי ידיים אל על בחיוך רחב,

ונהנתי ביותר, וחזרנו שוב ושוב לאותו המתקן.
(עכשיו גילוי נאות, זה היה רק דמבו הפיל,
אבל צריך איפשהו להתחיל...)
התעופפתי בשמחה על אוזניו עם הקטנה,

ואז כבר העזתי לעלות את הרף.

אבל דקות אחדות אחר כך,
כשהקטנה פורצת בבכי גדול, פחד אחר ונסיבות אחרות,
אני מנצלת את ההזדמנות לדיון מעמיק בפחד והשלכותיו.
אני מספרת לה, שאמא, ממש פחדה קודם,
והתגברה, והייתה אמיצה.
והקטנה מנומך שנותיה, מעירה שזה לא ממש נחשב,
כי מה שבאמת, אבל באמת מפחיד, 
זה מה שמפחיד אותה.

ובעודי מנחמת ומחבקת,
אני חושבת לעצמי, באיזה קלילות והתנשאות,
אנחנו מבטלים פחדים של אחרים,
במיוחד, אנחנו המבוגרים.
וכמה זה טבעי לפחד, ואיך הפחד באופן מעניין, מגן.

ובתוך החיבוק החם,
כשדמעות מלוחות מתערבבות בהירהורים ומחשבות, 
אני תוהה אם הייתי יכולה לאמץ את המשפט המקסים של Cheryl לכל פחד, 
גדול כקטן,
נראה אם אני מצליחה להיגמל מההרגל של עיסוק בפחדים,
שאין לי עליהם שליטה, 
נראה אם אני מצליחה להישיר מבט לפחד הבא, לפחד המשתק מכישלון, משינוי, מדבר חדש?

האם אני מסוגלת לצלוח במבט מחויך את המהמורה הבאה, האם אצליח להנות מהדרך, בשמחה משחררת והנאה כנה?

נראה אם בפארק השעשועים הבא,
אעיז ואכנס לבית של שלגיה,
ובכן, נעשה ונשמע?