טלטלה

׳הימים הנוראים׳ של חילונית גמורה ומאמינה אדוקה שכמוני,

הם הימים שבין יום השואה, ליום הזיכרון לחללי צה׳ל,

ליום העצמאות, ליום שבו הם הלכו לעולמם,
הכי אהובים, הכי יפים, הכי טובים,

לאותו יום ארור, שבו המריאו אל השמיים, לבלי שוב,

לאותו יום מבורך, שבו ילדתי בדמעות את ביתי הקטנה.

דרכים עקלקלות יש לו לעצב, שעה שהוא מתגנב לליבי,

כאורח לא קרוא, הוא קורא אותי לעצמי.

תוקף אותי בשעה טובה, כשהכל לכאורה בשיגרה.

זה יכול לקרות באמצע טיול הליכה של ימי אביב בראשיתם, 

כשרוח נעימה ושמש מלטפת אותי מלווה,

או בשעה מתוקה, כשאני מתענגת על כוס קפה ועוגה, 

במופע, בפגישה, בהרצאה או במסיבה,

דווקא אז, כשהכל נראה כל כך נפלא,

והחיים יפים, תרתי משמע, 

דווקא אז, כדי להכעיס,

מר אבל משתלט על השיחה,

בתחכום רב, הוא מעניק לי ׳אות׳, ׳סימן׳,

ריחות פריחה, חולצה לבנה, מטבע לשון, 

תמונה, שביב זכרון, שיר ברדיו, חג, נר, יזכור.

ואני, אני מוצאת את עצמי צוללת לתוכי, 

לתוכו, לנבכי נשמתי, לזכרון, לגעגוע, 

למה שהחמיצו הם, למי שהיו, 

למה שלעולם כבר לא יהיו,

למה היה קורה לולא....

למה שהייתי אני, לפני.

ואז, הם באים לביקור חפוז ועמום, 

בדיוק כמו שעזבו ביום ההוא,

כפי שנחרטו בזכרון, בתמונות המשפחתיות, 

סבי וסבתי, ניצולי השואה,

דודי היפים והאמיצים, 

חברי ילדות, הקומונר החתיך, תלמידים,

כל חללי צה׳ל הפרטיים שלי, 

ונאווה ונחום, שמתפרצים בשמחה,

לדלת פתוחה בצחוקה המתגלגל של הקטנה. 

בימים האלה, אני לפתע מגלה,

כאילו להכעיס עוד יותר,

שהזכרון הוקהה, 

שאני מתקשה לזכור אותם,

את חיתוך הדיבור, 

את המבטא, את צלילי הקול,

את הריח, את הצחוק,

את מגע הידיים, את הנשיקה, 

את החיבוק, את חום הגוף.

כשאני מתעוררת ביום רביעי בבוקר,

ונר הזכרון, שהדלקתי אמש, 

עומד יתום על אדן החלון,

הפייס שלי כבר צבוע בהרבה לבן וכחול,

באווירת מסיבה אחת גדולה,

שטרם הגיעה אלינו, אלי.

הפרשי השעות בין ישראל לקליפורניה,

אולי יותר מכל, מחדדים את הסמיכות,

את פלטת הצבעים שמרכיבה את החיים,

וגולשים בה ומתמזגים, 

באופן כל כך טבעי,

וכל כך גם לא,

חגיגה עם יגון,

שכחה עם זיכרון,

עצב ושמחה,

מוות ולידה.