בראש טוב

  

את ראש פינה אני אוהבת עוד מקדמת דנא,

מימים במדי צבא, קורס חוו׳יה, קורס קצינות, סדרות חינוך והדרכות, 

עת השתחררתי, נהגתי להדריך שם קבוצות מטיילים,

כעבודה (חלטורה) של אחרי השירות הצבאי.

אחר כך נשבתי בקיסמה, כיעד לטיולים חורפיים רומנטיים בשניים,

עם חברים וכאמא צעירה עם פעוט במנשא.

כל כך שמחתי לשוב אליה עם הילדים, לספר את סיפורה.

ראש פינה מעוררת בי התרגשות רבה, 

כי יש לה סיפור, אותנטיות וסטייל.

כי להבדיל ממתחם התחנה ושרונה,

בהם שיחזרו כל כך יפה, 

ואחר כך מיקמו רשתות מסחריות,

והרסו את הקסם במחי יד.

בראש פינה, נשאר עד היום טעם של אז.

שרידי המושבה, בתי הראשונים, מבנים ציבוריים, 

שכיות חמדה טובלים בשיחי בוגונווילה, גרניום וירוק עד,

לצד אומנים ואמנים בני המקום, שעדיין חיים כאן,

ויוצרים במבני אבן בחדווה וברינה,

מלאכת השימור כאן הצליחה לאין שיעור,

בעיקר כי הופחה רוח חיים חדשה,

במושבה נושנה.

אנחנו מתחילים את הסיור שלנו בחזיון האורקולי בבית הפקידים.

אחר כך יתבדח בני בכורי על חזיונות אורקוליים במולדת,

על האנכרוניזם, המיתוס והפאתוס, וחוק ההתיישנות שאמור לחול עליהם.

אני אחייך, וכמדריכה מנוסה, אוביל את בני משפחתי,

(הכוללים את א׳ הציניקן, שני מתבגרים וילדה אחת), 

אחר כבוד למדרגות מוצלות, צופות על בית הקברות.

שם, בנוף פסטורלי ירוק, בשקט ובניחותא,

נספר על הישוב החדש והישוב הישן, ומה שבינהם,

על העליה לקרקע, על ההיאחזות והדבקות באדמה,

נדבר על הקשיים הכלכליים, על המלריה והיתושים, על השכנים הערבים,

על המתח שבין הישובים, על הביצות, על אדמת הטרשים והתנאים הקשים.

על הברון הנדיב המושיע ופקידיו הקשוחים.

(באופן מפתיע או לא... גם היום מתמודדים עם אותם הקשיים...)

נקרא מקור ראשוני מספרו של זאב ענר,

(׳לטייל עם הסיפורים׳, פק״ל חדש אצלי בתרמיל ;-)

עד שהציניות של א׳ והמתבגרים תכניע אותי,

ונעבור לתחנה השניה, היא בית הכנסת, 

מקבלים מפתח ומסיירים לבד, 

מציצים בחלונות אל הקברים והמדרון,

ארון הקודש והפרוכת, אוירת קדושה,

ואופס, אנחנו כבר בתחנה הבאה.

הפוגה קטנה ב׳שוקולטה׳ לקפה ועוגה,

הבנות מתענגות על שוקולד נפלא, מסתבר שמייצרים ממש כאן,

אבל המלצרית אומרת בחוסר סבלנות ׳לא עכשיו... ׳

ואני רק מפנטזת, איזה נחמד היה לו היינו מתנסים בעבודה מתוקה.

לסטודיו של אפרת, מוליכות אותי רגלי כמעט מעצמן,

קרמיקאית מקסימה, דור שישי למייסדי ראש פינה! 

כלי אירוח שובים בכחול ואבן טבעית, מחירים בהחלט שפויים,

של יצירה כל כך ארצישראלית, אני מתמוגגת... 

יש משהו בחומר החם, שכבש את ליבי די מזמן.

אני פוצחת בשופינג שמח, כלים לזיתים ולחרצנים, 

פמוטים לשבת, קעריות חינניות,

תבנית אפיה, ועוד מתנה...(רותי, את ברת מזל!)

אחר כך תסביר לי רונית, שהאסכולה החביבה על קרמיקאים גליליים,

מוצאה בתל חי, ואני משיבה לה שכך או כך, אני פשוט אוהבת קרמיקה!

מול הסטודיו של אפרת,  עוד חנות מטריפה, ׳בדבדים׳, 

מקום שכולו בד, תיקים, צעיפים, סינרים וארנקים קטנים,

חגיגה של צבע ומרקם. ויש כאן צעיף שרוצה ללימי, 

אז אספנו אותו תכף ומיד...

ועוד חנות חיננית לאהילים מניר ממוחזר, 

העין אינה יודעת שובע ואני עוד סקרנית לטעום ולהתנסות,

וכבר נושאות אותי רגלי בעקבות השלטים והריחות, 

אל ׳הבאר׳, גלריה לאומניות וטעמים.

ריבות, ממרחים, ליקרים ורטבים, הכל בכל,

יבול גלילי ותוצרת מקומית.  

סיגל עשת מעודדת אותנו לטעום ולדגום, מה הפלא ששוב ידי מלאות.

עכשיו אני למדה, שאפשר להזמין אונליין לפני חג או חגיגה,

וסיגל תשלח מתנה בדואר ישראל, באריזה יפה.

ובכן, רשמו לפניכם וזכרו את זאת ההצעה לראש השנה הקרב ובא.

עוד קרימקאית מוכשרת בשם ענבר, שמוכרת יופי של דברים,

ועורכת סדנאות קדרות נפלאות לזוגות ומשפחות.
לא רחוק, החנות הנפלאה של נטע רמון, רונית עורכת לי הכרות,
עם אישה יפה, יפה. שנים על הקו, הודו- סיני,
הולדו מעצבת מוכשרת אוהבת סביבה ואדם.
עיצובים ישראליים, בדים- משובחים.
ואני מתחדשת בשימלה לבנה מאוד מחמיאה. 

עוד צורף אומן, הצצה לפסלים של נגה הררי אורן,

וכבר נושאות אותנו הרגליים בעקבות הריח לנילי והסבונים,

 Nili Soap נילי מסבירה לנו על תהליך ייצור הסבונים הרפואיים, 

היא נותנת לקטנה להריח, לחוש את הדונג מהכוורות,

ממש סיור hands on, וגם ממנה אני יוצאת ברכוש רב,

סבון פילינג, חמאת גוף, סבון לאקנה, ושתי סבוניות 

קרמיקה מ ק ס י מ ו ת! 

אבל גולת הכותרת של הביקור, הם ההסברים, 

הריחות והצצה לנילי כותשת צמחים לסבונים שלה.

בדרך החוצה, אנחנו נעצרים ב׳כרים׳.

מתפרה ססגונית לכריות וארנקים. 

שפע בדים וחוטים במבנה אבן משכבר הימים,

עכשיו כבר יש לי רעיון... יום של סדנאות ויצירה

בראש פינה החיננית, שוקולד, קדרות, סבונים,

יין ונרות, ציור חי במושבה או סדנת צילום, 

יום שכולו הסטוריה ואמנות.

ועוד רעיון מבליח לי בדרך חזרה, שרק משמות הרחובות,

ניתן להרכיב סיור מעמיק ואחר, למשפחות נטולות ציניות.

עוד עצירה בגלריה, צילום בצל התאנה, שריגי גפנים,

אוירה קסומה ואנחנו חזרה למלון להפוגה קלה.

על ׳אחוזת תמרין׳ המליצו בחום הגבירצמנים,

מלון בוטיק מדוגם בן שבעה חדרים, 

צופה לנוף על גבעה, בהרחבה החדשה של ראש פינה.

בריכה קטנה, מטבח עם ניחוחות אפיה,

פירות העונה ושתיה קרה, מוצעים לאורחים לאורך כל שעות היממה.

אנחנו מתמקמים לשלושה לילות בחדר רחב ידיים, כולנו,

מתרגלים עיקרון הרצף וגיבוש משפחתי,

חוויה לגמרי חד פעמית.

ארוחות בוקר דשנות אנחנו סועדים בצוותא בסלון הביתי בתמרין,

עם מרפסת רחבת ידיים, משקיפה לנוף ציורי.

מוכרחה להודות, שהיה עדיף לו היה במבנה משוחזר,

או עם הסטוריה וסיפור, אבל אין על הפינוק...

שלוש ארוחות ערב הזדמנו לנו כאן, 

אפשר למקם אותן על קו רצף של מחיר וסטייל.

עמבורגר - מסעדה עממית יחסית למטה בקניון, אוכל טרי וטוב,

כל אחד מוצא את מבוקשו, אבל ברקע טלוויזיה ומונדיאל, 

מה שמוריד מיד את ניקוד האווירה...

ג׳עוני- בבית אבן מקסים עם חצר חיננית, ארוחה מאוד טעימה,

לכל המשפחה, בלי פינפונים ובלי עניינים 

ועם משחקי חשיבה, שמרתקים את הילדים.

מוסקט- במלון מצפה הימים, מלאת חשיבות עצמית, 

הכל אורגני, גידולים מקומיים, יקר להחריד, אבל מוכרחה להודות,

שאנין וטעים והנוף, פשוט מרהיב....!

סטייקים עסיסיים, תמנון עם פלפל חריף, דג בגריל,

ולקינוח מוס קפה טעים ביותר. א׳ חולק על ההמלצה,

העניק לג׳עוני את הכתר והבכורה.

ורונית אהובתי, חברתי / אחותי המקומית
ממליצה על

סיציליאנו הקטנטנה לפיצה טעימה, 

על מסעדה מזרחית משובחת בצומת עמיעד,

אבו סאלח, סעדנו שם איתם בשנה שעברה,

היה נ ה ד ר!

חומוס אוסול- לחובבי הז׳אנר,
חסכתי את המידע הזה מא׳:-)

פשוט כי ידעתי שאין ברירה,
ונאלץ לפקוד את המקום לפחות פעם אחת....

רונית גם המליצה על ג׳עוני,
מוסקט האנינה, ועל פתפותים,
קפה מאפיה בבית אבן,

בית המכס הישן, 

ומיד אני שמה פעמי לזאת האחרונה,

עם הבנות מתיישבת על כריות ורודות, 

הן על מאפה תרד וגבינות,
ולקינוח כדורי שוקולד,

אני מצטיידת בתערובת דגנים לסלט, בקרקרים כוסמין,

ובעוגת שוקולד, רק תבואו לבקר,
עם הקרמיקה, הרטבים,

הריבות והמאפים,
כולי ערוכה לאירוח בראש טוב,

תוצרת ראש פינה האחת והיחידה....

מי מצטרף לכוס יין לעת שקיעה?

על החמצה והעצמה

ביטלתי בקיץ הזה חמש הופעות בזאפה,

שלוש הצגות,

הקייטנה לקטנה, בוטלה,

מחנה הקיץ של הגדולה, קוצר,

דחיתי קפה עם חברות,

התחמקתי מנסיעות ארוכות,

החמצתי את בר המצווה של נדב,

(וזה גרם לי עצב רב...)

בערב הכניסה הקרקעית,

כשמטחי רקטות שוגרו אל השפלה,

לא אכלתי ארוחת שישי במטבחה מלא כל הטוב של אימי,

(פשוט כי התברר לי שראשל״צ הפכה זה מכבר לאיזור ספר....)

לא קיימתי פגישת מחזור עם חברות ילדות אהובות,

לא נסעתי לבאר טוביה לבקר את מיקי, רחל וחווה,

לא ביקרתי את ענת בתימורים, וזה בהחלט היה לי בתוכנית.

לא הסנפתי את התינוקת של שחר באשקלון,

(כי הבנתי שאם ראשל׳צ היא איזור ספר,

אשקלון היא סכנת נפשות של ממש...)

לא פגשתי את רינתי, 

לא פגשתי את מיכל,

לא פגשתי את עירין,

לא פגשתי את שלומית,

גם לא את טל, 

לא נסעתי עם גילת לתערוכה,

לא עליתי לירושלים ליום בבירה,

לא שוטטתי כהרגלי ביפו, בשוק הפשפשים,

לא גנבתי עם א׳ לילה בעיר הגדולה,

את יום הכיף שארגנתי לאבא שלי, ביטלו מעיריית תל אביב,

ואת החופשה המשפחתית השבטית, דחינו לימים טובים, 

בעיקר, לא, 

לא עשיתי.

בהתחלה, כי הופתעתי ונלחצתי מהאזעקות והטילים,

אח׳כ כי איבדתי את החשק, 

ונחמץ ליבי על מותם של חיילים.

ולכמה שבועות, איבדתי את שמחת החיים, 

וכבה אצלי היצר החברתי.

כן

כן, הבנתי בקיץ הזה, כמה אני מחוברת ואוהבת את הארץ הזאת,

כן, הרגשתי את כאב המשפחות, שהשכול התדפק על דלתם,

נכנס כאורח לא קרוא לביתם,

נזכרתי בעיניים דומעות בסבתי מחכה לבן זקוניה, שישוב מן הצבא,

משוחחת איתו בשטיונה.

כן, גיליתי בפעם האלף, כשהתחילו להגיע הפנים והשמות,

שכולם מכירים את כולם, ואיך אנחנו ארץ קטנה, תרתי משמע.

כן, הייתי כאן, לגמרי כאן. 

כשכל עצבי חשופים, בכאב גדול, באהבה אין קץ,

מחבקת ומחובקת בחברים קרובים ומשפחה.

כן, הרגשתי חלק ממשהו גדול, ועוצמתי, מעם ישראל,

על פניו היפות, שנגלות במלחמה. 

כן הבנתי שהלב שלי לנצח, כאן, 

שאהבת מולדת וציונות, נרכשים כך,

בדם, ביזע, בדמעות,

עוזבת ומתפללת, 

שכל חיילנו יחזרו בשלום.

התפילה של גיורא

השבוע, תסלחו לי, 

לא יכולה לכתוב.

צער כבד אחז בי עם הידיעה על החיל ההרוג הראשון,

מועקה גדולה וכאב בימים האחרונים,

כשהבנתי שמדובר ברבים, בחיילים הרוגים.

ההכרה, שאין מוצא, שהמבצע, המלחמה הזאת,

הכרחית לבטחון המולדת ואזרחיה.

איך קמים עלינו לכלותינו, מבטן האדמה, מהאוויר והים.

וגרוע מכך, שאף אחד לא יכול להבטיח לילדתי הקטנה,

שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

שנחיה על חרבנו כל החיים, כל הזמן.

תחושה כבדה, שכבר היינו בדיוק בסרט הזה,

ואכזבה מהצד השני, שהביא את זה על עמו,

שעולל כך לעמי שלי.

קצתי בפרשנויות, 

באותן התמונות המרצדות על המסך הלוך ושוב,

בוויכוח בין שמאל לימין,

מאסתי בתוכניות ׳מעגל׳ דביקות,

במניפסטים המתלהמים ברשתות החברתיות,

וקטונתי, ונאלמתי דום.

אבל אז, ריצדה לי הודעה מגיורא בפיד,

זה היה שיר.

גיורא פישר היה קולגה שלי בתיכון איזורי באר טוביה,

בן מושב אביגדור, רפתן, איש חינוך ומורה לתנ״ך.

גיורא לימד מקרא תוך כדי בחינה, התרסה וביקורת.

בנימה מתבדחת, באיזה ציניות מתחכמת,

הוא לימד את תלמידיו לשאול שאלות,

ולא אחת נקלע לוויכוחים נוקבים.

במבצע ׳חומת מגן׳, שכל גיורא את בנו מרום,

מרום היה ילד יפה תואר, קסם של ילד.

רק שירתו של גיורא פישר,

חודרת בימים אלה את ליבי, 

היא נוגעת, מרגשת, כנה ואמיתית.

במינמליסטיות, בדיוק,

בהיותה שירה ארצישראלית,

כל כך לא מתנשאת ולא יומרנית, 

שירה עכשווית, שעוסקת כל כך בפשטות,

כמעט בבוטות, בעניינים מורכבים.
ענייני דיומא, עיר, כפר, משפחה, אהבה,
נגיעות תנ״ך, חיים בשיריו.

שני ספרים פירסם גיורא,

׳אחרי זה׳ ו׳צירי חיים׳

אחד כבר אצלי על המדף,

השני בדרך.

תפילה/ גיורא פישר

מִי יִתֵּן

וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן

מְבֻלְבָּל.

אִם אָז אֶשְׁאַל:

לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?

אַל תֹּאמְרוּ:

אֲבָל, הוּא נָפַל

לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן.

אִמְרוּ:

הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל

וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.

כינים או טילים

אם אפשר היה לסכם בשתי מילים,

קיץ ישראלי, הרי שזוהי התמצית,

בין ה׳אשכנזים׳, ניצת ויכוח נוקב על מה מפחיד יותר,

פה אחד/ת הכריזו בנות המשפחה, שהכינים, מלחיצות אותנו במיוחד.

א׳ אדיש למראה היצורים הקטנים,

אותו הרבה יותר מדאיג הקונפליקט הנצחי.

אני, שהבנתי שידי קצרה מלהושיע בחזית הפלישתנאית,

את הכינים, אני לפחות מנצחת ועוד איך...!

בלי כיפה, בלי האל, בלי נשק וברזל,

צדקה הסנדויצ׳ית, כשהכריזה עת סירוק,

׳אמא, הכינים לא יודעות עם מי הן הסתבכו....׳

ואתכם הסליחה, כשפתחתי פה והכרזתי חמס, 

והודעתי קבל עם וכינה,

שאני מעדיפה שבוע בממ״ד,

על סשן כינים וטיפולי מניעה,

מודה ומתוודה,
אני אשמה. 

כינים

שבוע אחרי הגעתנו, הקטנה כבר מתגרדת, מתלוננת,

וכמעט מבקשת, ביקור של נחמה, הסקרנות אוכלת אותה.

והיא, הלא כמו אמה, מעריצה של מאיר שלו וסיפוריו.

אני, שצלחתי כמעט שמונה עשרה שנות אמהות,

ללא אף ביקור מנחמה, בודקת היטב, ולא מבחינה בדבר.

באותו הערב, אנחנו מארחים שתי משפחות אהובות,

ארוחת ערב, קינוח, ביחד נפלא ושיחה עירה,

שניה לפני שע׳ נפרדת ממני, בשעת לילה מאוחרת.

אני מעיזה, ׳תעשי טובה, תסתכלי בראש של הקטנה....׳

ובכן, ע׳ (גם מקסימה ואחרת מהע׳ המקסימה הקודמת),

היא חברה יקרה, אמא אווזה, אשת חינוך וחזון,

זוכת פרסים, מנהלת מוערכת ביום,

ופולת כינים מקצועית בלילות.

היא מיד מוצאת אותן, בודקת את כולנו, 

אני משותקת מההלם, המבוכה והפחד שאחזו בי,

נזכרת באימי לפני כשלושה עשורים, כשהיא מגלה שנדבקתי, 

נלחצת, יוצאת מהבית, ומשאירה אותי בידיים הסובלניות של אבי.

הוא מסרק על ציפה לבנה, פולה, מועך בעזרת ציפורניו, 

דה ז׳וו קל פוקד אותי עכשיו.

כעבור שעתיים, כל המצעים והמגבות בהרתחה, 

וכל ה׳אשכנזים׳, יושבים נזופים ברצפת חדר האמבטיה, 

עם חומר מניעה על הראש, 

חלקנו, עם סיבה,

חלקנו, רק ליתר בטחון.

אני מהרהרת בליבי, ועכשיו גם בקול....

רק בישראל, רק ע׳, בכמה אהבה וכמה סבלנות,

אף אחד לא היה עושה זאת עבורי,

ותוך כדי שואלת את עצמי, הייתי עושה זאת עבור חברתי? 

היא מלמדת אותי איפה לחפש, איך לסרק,

איזה תכשיר לרכוש ואיזה מסרק.

למחרת על הבוקר, אני שולחת לה טקסט, 

׳מתה עליך! אין כמוך!

אגב, בגיזרתנו, עדיין קרבות עזים ניטשים....׳

שבועיים אחר כך, היא מגיעה לביקור,

בעיצומו של מבצע ׳צוק איתן׳,

אנחנו מוצאות את הזמן לבילוי מהנה עם הילדים,

וגם קצת בלי (לקוראות הנאמנות, המלצות על פדקיור מדהים!),

שוב אותו התסריט, יום קסום בצוותא, 

ובסופו, לקינוח, בדיקה ומשוב,

הראשים נקיים,

ע׳ מעניקה לי את אות הכבוד....!

טילים

אני חושבת שהכי קשה לי במבצע הנוכחי,

אובדן השליטה על התוכניות והזמן שלי.

אני יודעת שלנוכח ההרג, ההרס, החורבן, הפחד של הילדים,

זה בטל בשישים....

ובכל זאת, הנסיון למצוא חוקיות, להכניס לתבנית ראציונאלית

את המצב, מכניס אותי לסחרחורת קלה ולתסכול מה.

אני מנסה לחשב, מה בטוח יותר, לנסוע בעין הסערה,

כשאזעקות בין יישובי הסביבה,

או לעצור בצד הדרך, חשופה למכוניות, לרסיסי היירוטים,

לסכן את השמלה החדשה הלבנה? או את עצמי?

מה יותר נכון? מה פחות שורט? לשלוח את הקטנה לקייטנה? 

לתת לה להיות עם בני גילה? לשדר עסקים כרגיל? 

או שאזעקה אחת בקרבת ילדים בוכיים תסב נזק רב יותר?
וגם במיקרו, לא ברומו של עולם,
אם סוף העולם כבר הגיע, אולי אפשר פרוסת עוגה משמינה?
אולי זה בדיוק הזמן לחיות, להגיד, לעשות,
כאילו אין מחר?

קונפליקטים ושאלות הזויות,

רק כאן, רק במולדת,

לא רק היום.

Through her eyes....

On Tuesday night, it started with a barrage of rockets.

Terror is approaching from the south.

Sirens, Bombs ,A Shower of missiles in the sky. 

And a five year old who is terrified.

Her heartbeats are intense, 

She is shaking and telling me how worried she is,

'Mommy please don't leave me..,'

'They really hate us, right?'

'Iron Dome will save us, right?'

'You said they can't reach us...'

'How do you spell missiles in English?'

'Will we hear the bombs?'

'Is it connected to the fire in Jerusalem...?׳

'This is my first war, it will bring me nightmares, I know...'

'Mom, when you were a little girl in Israel... Were you afraid of the war? Did someone you know die'?

'Are those people really bad, you said that bad people exist only in movies and that they are not real....'

'Did you hear that noise? What is it?'

I'm smiling and thinking to myself how naive she is, her perception of war is so unclear.

She is insisting on holding me close & hugging me. 

She wants to spend the night in the shelter. 'We might not make it in time...' she says

She is attached to TV screen, as if she is expecting signs of hope.

'I'm scared' she says,

'Me too'

I answered quietly.

As I'm experiencing these moments of dark skies,

I can't stop thinking about mothers from Sderot, the South of Israel,

This has been their reality for more than a decade.

How the fear silences the joy of children on both sides of the conflict.

How this fear scars their souls and creates a cycle of hatred.

בעיניה

ביום שלישי בערב, כבר התחיל המטח,

מדרום נפתחה עלינו רעה גדולה.

אזעקות, בומים, נפילות,

ובת חמש אחת מפוחדת מאוד.

הלב שלה דופק בעוצמה, 

היא רועדת ואומרת לי באנגלית,

׳אני מודאגת... אל תעזבי אותי...׳

׳הם ממש שונאים אותנו, נכון?!׳

׳כיפת ברזל תציל אותנו, נכון?!׳

׳אבל אמרת שזה לא יגיע לכאן...׳

׳איך כותבים missiles ...באנגלית?'

׳הפיצוצים יגיעו גם אלינו?׳ היא שואלת,

׳נשמע אותם?׳ ׳מה זה היה הרעש הזה? שמעת את זה...?׳

׳האנשים האלה באמת רעים... ואת אמרת שאין אנשים רעים, 

שזה רק בסרטים...׳

׳זאת המלחמה הראשונה שלי, אני יודעת שאחלום בלילה חלומות רעים...׳

׳כשאת היית קטנה, גם הייתה מלחמה? ומשהו מת?׳

ואני מחייכת לנוכח הנאיביות והתום,

וחושבת לעצמי, שאפילו המינוחים שלה,
לא עד הסוף נהירים וממש לא מדויקים.

היא מתעקשת לחבק אותי, לאחוז בידי,
לישון בממ״ד.

׳אולי לא נספיק להגיע בזמן...׳

היא מבקשת לצפות בטלוויזיה,
כאילו משם תבוא לה איזושהי ישועה.

׳אני פוחדת׳, היא אומרת לי, 

׳גם אני׳, אני עונה חרישית....

ואני, שחוויתי כרגע אנקדוטה קטנה של עננה,

לא יכולה שלא לחשוב, איך מרגישה אמא משדרות,

שזוהי מציאות חייה כבר שנים.

איך הפחד אוחז בהם בילדים משני הצדדים,

מצלק נפשות רכות ויוצר מעגל אלים.