התפילה של גיורא

השבוע, תסלחו לי, 

לא יכולה לכתוב.

צער כבד אחז בי עם הידיעה על החיל ההרוג הראשון,

מועקה גדולה וכאב בימים האחרונים,

כשהבנתי שמדובר ברבים, בחיילים הרוגים.

ההכרה, שאין מוצא, שהמבצע, המלחמה הזאת,

הכרחית לבטחון המולדת ואזרחיה.

איך קמים עלינו לכלותינו, מבטן האדמה, מהאוויר והים.

וגרוע מכך, שאף אחד לא יכול להבטיח לילדתי הקטנה,

שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

שנחיה על חרבנו כל החיים, כל הזמן.

תחושה כבדה, שכבר היינו בדיוק בסרט הזה,

ואכזבה מהצד השני, שהביא את זה על עמו,

שעולל כך לעמי שלי.

קצתי בפרשנויות, 

באותן התמונות המרצדות על המסך הלוך ושוב,

בוויכוח בין שמאל לימין,

מאסתי בתוכניות ׳מעגל׳ דביקות,

במניפסטים המתלהמים ברשתות החברתיות,

וקטונתי, ונאלמתי דום.

אבל אז, ריצדה לי הודעה מגיורא בפיד,

זה היה שיר.

גיורא פישר היה קולגה שלי בתיכון איזורי באר טוביה,

בן מושב אביגדור, רפתן, איש חינוך ומורה לתנ״ך.

גיורא לימד מקרא תוך כדי בחינה, התרסה וביקורת.

בנימה מתבדחת, באיזה ציניות מתחכמת,

הוא לימד את תלמידיו לשאול שאלות,

ולא אחת נקלע לוויכוחים נוקבים.

במבצע ׳חומת מגן׳, שכל גיורא את בנו מרום,

מרום היה ילד יפה תואר, קסם של ילד.

רק שירתו של גיורא פישר,

חודרת בימים אלה את ליבי, 

היא נוגעת, מרגשת, כנה ואמיתית.

במינמליסטיות, בדיוק,

בהיותה שירה ארצישראלית,

כל כך לא מתנשאת ולא יומרנית, 

שירה עכשווית, שעוסקת כל כך בפשטות,

כמעט בבוטות, בעניינים מורכבים.
ענייני דיומא, עיר, כפר, משפחה, אהבה,
נגיעות תנ״ך, חיים בשיריו.

שני ספרים פירסם גיורא,

׳אחרי זה׳ ו׳צירי חיים׳

אחד כבר אצלי על המדף,

השני בדרך.

תפילה/ גיורא פישר

מִי יִתֵּן

וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן

מְבֻלְבָּל.

אִם אָז אֶשְׁאַל:

לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?

אַל תֹּאמְרוּ:

אֲבָל, הוּא נָפַל

לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן.

אִמְרוּ:

הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל

וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.

כינים או טילים

אם אפשר היה לסכם בשתי מילים,

קיץ ישראלי, הרי שזוהי התמצית,

בין ה׳אשכנזים׳, ניצת ויכוח נוקב על מה מפחיד יותר,

פה אחד/ת הכריזו בנות המשפחה, שהכינים, מלחיצות אותנו במיוחד.

א׳ אדיש למראה היצורים הקטנים,

אותו הרבה יותר מדאיג הקונפליקט הנצחי.

אני, שהבנתי שידי קצרה מלהושיע בחזית הפלישתנאית,

את הכינים, אני לפחות מנצחת ועוד איך...!

בלי כיפה, בלי האל, בלי נשק וברזל,

צדקה הסנדויצ׳ית, כשהכריזה עת סירוק,

׳אמא, הכינים לא יודעות עם מי הן הסתבכו....׳

ואתכם הסליחה, כשפתחתי פה והכרזתי חמס, 

והודעתי קבל עם וכינה,

שאני מעדיפה שבוע בממ״ד,

על סשן כינים וטיפולי מניעה,

מודה ומתוודה,
אני אשמה. 

כינים

שבוע אחרי הגעתנו, הקטנה כבר מתגרדת, מתלוננת,

וכמעט מבקשת, ביקור של נחמה, הסקרנות אוכלת אותה.

והיא, הלא כמו אמה, מעריצה של מאיר שלו וסיפוריו.

אני, שצלחתי כמעט שמונה עשרה שנות אמהות,

ללא אף ביקור מנחמה, בודקת היטב, ולא מבחינה בדבר.

באותו הערב, אנחנו מארחים שתי משפחות אהובות,

ארוחת ערב, קינוח, ביחד נפלא ושיחה עירה,

שניה לפני שע׳ נפרדת ממני, בשעת לילה מאוחרת.

אני מעיזה, ׳תעשי טובה, תסתכלי בראש של הקטנה....׳

ובכן, ע׳ (גם מקסימה ואחרת מהע׳ המקסימה הקודמת),

היא חברה יקרה, אמא אווזה, אשת חינוך וחזון,

זוכת פרסים, מנהלת מוערכת ביום,

ופולת כינים מקצועית בלילות.

היא מיד מוצאת אותן, בודקת את כולנו, 

אני משותקת מההלם, המבוכה והפחד שאחזו בי,

נזכרת באימי לפני כשלושה עשורים, כשהיא מגלה שנדבקתי, 

נלחצת, יוצאת מהבית, ומשאירה אותי בידיים הסובלניות של אבי.

הוא מסרק על ציפה לבנה, פולה, מועך בעזרת ציפורניו, 

דה ז׳וו קל פוקד אותי עכשיו.

כעבור שעתיים, כל המצעים והמגבות בהרתחה, 

וכל ה׳אשכנזים׳, יושבים נזופים ברצפת חדר האמבטיה, 

עם חומר מניעה על הראש, 

חלקנו, עם סיבה,

חלקנו, רק ליתר בטחון.

אני מהרהרת בליבי, ועכשיו גם בקול....

רק בישראל, רק ע׳, בכמה אהבה וכמה סבלנות,

אף אחד לא היה עושה זאת עבורי,

ותוך כדי שואלת את עצמי, הייתי עושה זאת עבור חברתי? 

היא מלמדת אותי איפה לחפש, איך לסרק,

איזה תכשיר לרכוש ואיזה מסרק.

למחרת על הבוקר, אני שולחת לה טקסט, 

׳מתה עליך! אין כמוך!

אגב, בגיזרתנו, עדיין קרבות עזים ניטשים....׳

שבועיים אחר כך, היא מגיעה לביקור,

בעיצומו של מבצע ׳צוק איתן׳,

אנחנו מוצאות את הזמן לבילוי מהנה עם הילדים,

וגם קצת בלי (לקוראות הנאמנות, המלצות על פדקיור מדהים!),

שוב אותו התסריט, יום קסום בצוותא, 

ובסופו, לקינוח, בדיקה ומשוב,

הראשים נקיים,

ע׳ מעניקה לי את אות הכבוד....!

טילים

אני חושבת שהכי קשה לי במבצע הנוכחי,

אובדן השליטה על התוכניות והזמן שלי.

אני יודעת שלנוכח ההרג, ההרס, החורבן, הפחד של הילדים,

זה בטל בשישים....

ובכל זאת, הנסיון למצוא חוקיות, להכניס לתבנית ראציונאלית

את המצב, מכניס אותי לסחרחורת קלה ולתסכול מה.

אני מנסה לחשב, מה בטוח יותר, לנסוע בעין הסערה,

כשאזעקות בין יישובי הסביבה,

או לעצור בצד הדרך, חשופה למכוניות, לרסיסי היירוטים,

לסכן את השמלה החדשה הלבנה? או את עצמי?

מה יותר נכון? מה פחות שורט? לשלוח את הקטנה לקייטנה? 

לתת לה להיות עם בני גילה? לשדר עסקים כרגיל? 

או שאזעקה אחת בקרבת ילדים בוכיים תסב נזק רב יותר?
וגם במיקרו, לא ברומו של עולם,
אם סוף העולם כבר הגיע, אולי אפשר פרוסת עוגה משמינה?
אולי זה בדיוק הזמן לחיות, להגיד, לעשות,
כאילו אין מחר?

קונפליקטים ושאלות הזויות,

רק כאן, רק במולדת,

לא רק היום.

Through her eyes....

On Tuesday night, it started with a barrage of rockets.

Terror is approaching from the south.

Sirens, Bombs ,A Shower of missiles in the sky. 

And a five year old who is terrified.

Her heartbeats are intense, 

She is shaking and telling me how worried she is,

'Mommy please don't leave me..,'

'They really hate us, right?'

'Iron Dome will save us, right?'

'You said they can't reach us...'

'How do you spell missiles in English?'

'Will we hear the bombs?'

'Is it connected to the fire in Jerusalem...?׳

'This is my first war, it will bring me nightmares, I know...'

'Mom, when you were a little girl in Israel... Were you afraid of the war? Did someone you know die'?

'Are those people really bad, you said that bad people exist only in movies and that they are not real....'

'Did you hear that noise? What is it?'

I'm smiling and thinking to myself how naive she is, her perception of war is so unclear.

She is insisting on holding me close & hugging me. 

She wants to spend the night in the shelter. 'We might not make it in time...' she says

She is attached to TV screen, as if she is expecting signs of hope.

'I'm scared' she says,

'Me too'

I answered quietly.

As I'm experiencing these moments of dark skies,

I can't stop thinking about mothers from Sderot, the South of Israel,

This has been their reality for more than a decade.

How the fear silences the joy of children on both sides of the conflict.

How this fear scars their souls and creates a cycle of hatred.

בעיניה

ביום שלישי בערב, כבר התחיל המטח,

מדרום נפתחה עלינו רעה גדולה.

אזעקות, בומים, נפילות,

ובת חמש אחת מפוחדת מאוד.

הלב שלה דופק בעוצמה, 

היא רועדת ואומרת לי באנגלית,

׳אני מודאגת... אל תעזבי אותי...׳

׳הם ממש שונאים אותנו, נכון?!׳

׳כיפת ברזל תציל אותנו, נכון?!׳

׳אבל אמרת שזה לא יגיע לכאן...׳

׳איך כותבים missiles ...באנגלית?'

׳הפיצוצים יגיעו גם אלינו?׳ היא שואלת,

׳נשמע אותם?׳ ׳מה זה היה הרעש הזה? שמעת את זה...?׳

׳האנשים האלה באמת רעים... ואת אמרת שאין אנשים רעים, 

שזה רק בסרטים...׳

׳זאת המלחמה הראשונה שלי, אני יודעת שאחלום בלילה חלומות רעים...׳

׳כשאת היית קטנה, גם הייתה מלחמה? ומשהו מת?׳

ואני מחייכת לנוכח הנאיביות והתום,

וחושבת לעצמי, שאפילו המינוחים שלה,
לא עד הסוף נהירים וממש לא מדויקים.

היא מתעקשת לחבק אותי, לאחוז בידי,
לישון בממ״ד.

׳אולי לא נספיק להגיע בזמן...׳

היא מבקשת לצפות בטלוויזיה,
כאילו משם תבוא לה איזושהי ישועה.

׳אני פוחדת׳, היא אומרת לי, 

׳גם אני׳, אני עונה חרישית....

ואני, שחוויתי כרגע אנקדוטה קטנה של עננה,

לא יכולה שלא לחשוב, איך מרגישה אמא משדרות,

שזוהי מציאות חייה כבר שנים.

איך הפחד אוחז בהם בילדים משני הצדדים,

מצלק נפשות רכות ויוצר מעגל אלים.

טעימות שרוניות

אם יש דבר שאני אוהבת הכי,

זה את חדוות הגילוי של מקום חדש.

את הפעם הראשונה, שבה נסעתי בדרך לא סלולה,

את איך שהרגשתי, כשקראתי רומן ביכורים,

את הצליל של שיר בוסר ששוחרר לרדיו, ממש לפני דקה,

את הטעם והריח של מקום שלא היכרתי,

את הסקרנות שמפעמת בי בדרך לארץ אחרת,

לפגישה עיוורת, לחוויה עלומה, שטרם הייתי בה.

בהיותי היסטוריונית ונוסטלגית,

יש בי גם שמחה אמיתית, 

בחזרה למקומות מוכרים ואהובים,

בהתרפקות מליצית על נופים מן העבר, 

תמיד אשוב למסעדה אהובה לטעום את אותה המנה,

אצעד בנופי ילדותי בהתרגשות יתירה,

כי אצלי,

החדש והישן,

המוכר והזר,

השיגרה וההפוגה,

הם הם, החיים עצמם,

והקסם, מצוי בתמהיל הזה,

של טעמים מפתים לצד כאלה ידועים.

אני מתאהבת באיזור השרון, בשדות ירוקים מלוא העין,

ריחות הים והרפתות, עולים באפי,

אני עוצמת עיניים שיכורה מחבל הארץ הזה היפה כל כך,

ורוצה לתור אותו, לגלות את המקומות הקטנים, 

האלה, נו אתם יודעים... המיוחדים.

אני פונה לחגית אברון (ראו פוסט ה׳בלוגריה׳) לספר, ׳ימים טובים׳, 

מראיינת חברות, שואלת את פז יפתי המקומית, 

את דלית לביא (זוכרים את הפוסט, ׳גברת עם סלים׳?) , 

יעלי שלי מגניבה לי טיפ, 

וכך אני מלקטת מידע, 

ואוספת לי ימים עם הפתעות, טעימות שרוניות.

גרציא- בנופי קיבוץ העוגן, בין המספרה למגדל מים, יושב בית הקפה הזה,

שנלקח כמו מתמונה חיה של קיבוץ בשנות החמישים.
על הדשא, אמהות צעירות בלוק טיבעי ותינוקות סמוקי לחיים,

אנחנו מתיישבים וסורקים את הנוף בעיניים, 

ארוחות בוקר נפלאות מוגשות כאן,

יינות ישראלים, עוגות ומאפים, מוצעים למכירה,

תענוג שבפשטות של אוירה!

החנות של קרן נפטלי, היא ממש שם,

יופי של בגדים, קוים נקיים ומאד ישראליים.

תכשיטים גדולים ומרשימים, שמשלבים יסודות מן הטבע,

ואפילו המחירים סבירים יחסית למדינת תל אביב,

אני מתחדשת בגופיה נהדרת ובמכנסיים מחמיאות במיוחד,

ומרגישה על גג העולם!

משם לכפר ויתקין, בדרך יפה של טבע ונוף.

לוויבערס- חנות יד שניה, חפצים, חפצים, בגדים, אקססוריז, תיקים וארנקים, מוצעים למכירה בעירבוביה חיננית,
וינטאג׳, זה שם המשחק.
ואני, שחובבת שווקי פשפשים, תוהה ביני לביני, איך ייתכן, שחפצים משומשים כל כך יקרים, כאן במולדת...

והאם האבק והלכלוך הם חלק ממדיניות שיווק.

ויחד עם זה, יש משהו סנטימנטלי בחפצים עם סיפור,

ואני יודעת היטב, כמה זה הספור שלי.

אנחנו צועדות במרץ בדרך מול הים, מתענגות על נופי המושב,

הרפת וניחוחה, חצרות הבתים המקושטות, בית הכנסת,

בית הספר. כאן קיר מוזאיק מקסים, שם פסלים וגמדים,
חוות סוסים וריח אדמה.

אני בוחנת את ההבדלים הארכיטקטוניים,

וסיפורו של המושב בציר הזמן, 

מבתי סוכנות, לכאלו עם מפלסים של שנות השמונים,

ה׳עאלק׳ מודרניות של שנות התשעים והקוביזם של עץ ובטון מודרני ועכשוי.

מתמסרות לשקט ולשלווה, אנחנו מתאכזבות לגלות,

שBack Yard ו Be Longins, נסגרו עד להודעה חדשה....

אבל נלהבות לגלות את ׳פרחי תבור׳, זוכרים את ה׳טיפ׳ של יעלי?

שוק האנגרים, על פניו לא חינני כלל וכלל,

אבל למי שיש עין טובה, ימצא במחיר מציאה,

כלי מטבח מקסימים, צלחות זכוכית על קומות, כוסות קפה, כמו ממגזין... כריות, תמונות, שעונים, כלי אירוח חד פעמיים, נרות, אהילים וסרטים,

במחירים שווים באמת לכל נפש,

חויית קניה לא משהו... אבל חויית מציאה מיוחדת במינה, אחלה מקום לפני אירוח וחג.

מאפיית בן עמי הנהדרת,

נולדה ממש כאן, כך סיפרה לי פז האהובה,

כשציידה אותי בביקור האחרון בשתי קופסאות עם גודי׳ס נפלאות,

האחת עם מקלות מלוחים, להגיש לצד גבינות וזיתים,

והשנייה עם עוגיות חמאה נימוחות בפה,

ודיאטיות במיוחד... ;-)
גם Seed נראית חנות מבטיחה במיוחד,
ואני מבטיחה לעצמי לשוב אליה במהרה.

אנחנו מקנחות את היום, במקום אהוב,

בבני ציון.
גוז׳ ודניאל, 

קוראים למסעדה, שכבר הזכרתי אותה כמה וכמה פעמים בעבר.

׳מסעדת הבית׳, אני קוראת לה עכשיו,

נוף כמו בטוסקנה או פרובאנס,

מנות נפלאות, שחבל על הזמן....

ואני, שסקרנותי אינה יודעת שובע, מסיימת את היום לבדי, ומגלה להפתעתי את מונה, ברחוב הרימון במושב חרוצים,

חנות יד שניה של בגדי מעצבים, טובלת בירק ושיחי גרניום אדום, חנות קטנה ומטריפה.

טעימות שרוניות מוצעות כאן לפניכם,

בתיאבון ולחייכם!

...כשאת אומרת לא

מוכרחה להודות שאני עוד עובדת עליו,

על שריר ה׳לא׳,

כי חינכו אותי, כמו את כולנו,

לרצות, להתנחמד, להיות בסדר,

להגיד כל הזמן ׳כן!׳.

והאמת היא שלמה לא? למה לא להגיד כן,
כשאפשר, כשמתאים, כשרוצים.

לפעמים זה מצריך מאמץ, לפעמים אני פנויה רגשית למאמץ גדול, 

ובשמחה אומרת ׳כן׳.

ולפעמים לא.

חינכו אותי למצוות ומעשים טובים, לנתינה כמעט בלי גבולות,

שלא על מנת לקבל, שעל מנת לתת. ואני שמחה על כך מאוד.

אבל קורה שלא מתאים לי, ומתאים לי דווקא להגיד ׳לא׳. 

איך אומרים ׳לא׳?

לפעמים בחיוך, לפעמים בצחוק מלא ברצינות,

הרבה פעמים בכנות,

לפעמים, כשאין ברירה, עם תירוץ,

וכשמעצבנים אותי, בבוטות. 

כשאני אומרת ׳כן׳, הלב שלי מתרחב,

כשאני אומרת ׳לא׳, יש לי לצד הקלה, 

גם תחושת מועקה, שאכזבתי, שפגעתי.

אני מוצאת, שאין זה משנה כמה פעמים בחיי אמרתי לאדם ׳כן׳,
כמה פעמים יצאתי מגידרי לשמח,
תמיד תיזכר לי הפעם האומללה הזאת, בה אמרתי ׳לא׳.

לפעם הזאת יהיה משקל סגולי כזה,

שעולה על כל הפעמים בהם הנהנתי בחיוב,

או עשיתי טוב בכלל מבלי שהתבקשתי.

קונפליקט כזה או אחר תמיד מביאים אותי להרהר על כן ולא,

ומה שבין המילים ההפוכות ובעיקר, איך הן נתפשות.

וגם על חינוך הילדים, איך מלמדים הקשבה ומודעות עצמית?

איך מלמדים אותם לסרב כשנדרש? בנימוס כמובן?

איך מתנתקים מדי פעם מהמטען הגנטי המרצה כל כך?

ואיך אלמד אותם לומר לא, כשלי כל כך קשה לומר ׳לא׳...?

(שלא דבר על לקבל ׳לא׳;-)

ובעודי מהרהרת הרהור עמוק, ותוך כדי מפגשים עם הורים למתבגרים,
ושיחות על אתגרים בחינוך,

שלחה ליסי, את הכתבה הזאת,

מומלצת לכל הורה, לכל ילד מתבגר, לכל סבתא, לכל סבא,

לכל מי שינק עם חלב אימו את הסלידה מהמילה, ׳לא׳.

http://momastery.com/blog/2014/06/11/conversation-save-teens-life-and-ow

לפני ישראל to do list

1. לרדת חמישה קילו לפחות:-)

2. לעצור את הדואר

3. לקנות מתנה לאמא ולאנני

4. ויטמינים לאבא

5. סנדלים לבנות

6. סבוב בGAP לנגי וליובל הקטנות

7. לשלוח מייל לשכנים

8. להזמין בזאפה כרטיסים להופעות

9. לחדש מנוי לקאמרי

10. מתנות למורים לסוף השנה

11. להזמין עדשות מגע

12. פדקיור

13. סידור לליאו (אגב, בתמונה, טיה, סלב המשפחה:-)

14. לבטל את העוזרת

15. לעצור את המנוי לג׳ים

16. לבטל שיעורי פסנתר, עברית, צרפתית ופילאטיס

17. לשלם חשבונות

18. לצבוע את השיער
19. לקבוע תור לרופאת שיניים כשחוזרים

20. לארוז...הרבה קרם הגנה, שמלות אוריריות, כובע רחב שוליים וחדוות נסיעות!

להתראות בקרוב!