...כשאת אומרת לא

מוכרחה להודות שאני עוד עובדת עליו,

על שריר ה׳לא׳,

כי חינכו אותי, כמו את כולנו,

לרצות, להתנחמד, להיות בסדר,

להגיד כל הזמן ׳כן!׳.

והאמת היא שלמה לא? למה לא להגיד כן,
כשאפשר, כשמתאים, כשרוצים.

לפעמים זה מצריך מאמץ, לפעמים אני פנויה רגשית למאמץ גדול, 

ובשמחה אומרת ׳כן׳.

ולפעמים לא.

חינכו אותי למצוות ומעשים טובים, לנתינה כמעט בלי גבולות,

שלא על מנת לקבל, שעל מנת לתת. ואני שמחה על כך מאוד.

אבל קורה שלא מתאים לי, ומתאים לי דווקא להגיד ׳לא׳. 

איך אומרים ׳לא׳?

לפעמים בחיוך, לפעמים בצחוק מלא ברצינות,

הרבה פעמים בכנות,

לפעמים, כשאין ברירה, עם תירוץ,

וכשמעצבנים אותי, בבוטות. 

כשאני אומרת ׳כן׳, הלב שלי מתרחב,

כשאני אומרת ׳לא׳, יש לי לצד הקלה, 

גם תחושת מועקה, שאכזבתי, שפגעתי.

אני מוצאת, שאין זה משנה כמה פעמים בחיי אמרתי לאדם ׳כן׳,
כמה פעמים יצאתי מגידרי לשמח,
תמיד תיזכר לי הפעם האומללה הזאת, בה אמרתי ׳לא׳.

לפעם הזאת יהיה משקל סגולי כזה,

שעולה על כל הפעמים בהם הנהנתי בחיוב,

או עשיתי טוב בכלל מבלי שהתבקשתי.

קונפליקט כזה או אחר תמיד מביאים אותי להרהר על כן ולא,

ומה שבין המילים ההפוכות ובעיקר, איך הן נתפשות.

וגם על חינוך הילדים, איך מלמדים הקשבה ומודעות עצמית?

איך מלמדים אותם לסרב כשנדרש? בנימוס כמובן?

איך מתנתקים מדי פעם מהמטען הגנטי המרצה כל כך?

ואיך אלמד אותם לומר לא, כשלי כל כך קשה לומר ׳לא׳...?

(שלא דבר על לקבל ׳לא׳;-)

ובעודי מהרהרת הרהור עמוק, ותוך כדי מפגשים עם הורים למתבגרים,
ושיחות על אתגרים בחינוך,

שלחה ליסי, את הכתבה הזאת,

מומלצת לכל הורה, לכל ילד מתבגר, לכל סבתא, לכל סבא,

לכל מי שינק עם חלב אימו את הסלידה מהמילה, ׳לא׳.

http://momastery.com/blog/2014/06/11/conversation-save-teens-life-and-ow