ויאטנם

 Hanoi האנוי Hà Nội 

כבר בשדה התעופה, אני חשה עצבנות קלה, פקידי ההגירה במדים ירוקים, עם נגיעות אדומות חמורי סבר,
'one by one', הם צועקים, באנגלית במבטא חזק.

למחרת, תתבהר לי התמונה. ויאטנם על אף שמגדירה את עצמה; ׳מדינה סוציאליסטית׳, סובלת מעכבות קומוניסטיות, וזה גורם לאי נוחות ותחושת עירנות מוגברת.

אנחנו פותחים את היום עם ספייק, מדריך בן העיר, צעיר חדור ׳גאוות יחידה׳.

הוא לוקח אותנו בארשת חשיבות לתחנה הראשונה, המאוזוליאום של הו צ'י מין. אגב, הוא מספר שלסיאגון קוראים היום, הו צ'י מין, ואני מיד עורכת את ההקבלה ללנינגרד... עוד דקות ספורות, נבין כולנו כמה מתבקשת ההשוואה.

Ho Chi Minh Mausoleum, המוזילאום הוא מבנה בטון גדול הנמצא בכיכר "באו די" במרכז העיר, ברובע הצרפתי. בצמוד למאוזוליאום, נמצא מוזיאון הו צ'י מין, המוזיאון נבנה בהשראת פרח הלוטוס, במקום בו היה ביתו של המנהיג הנערץ. ברקע, ברמקולי רחוב ענקיים, משמיעים שיר לזכרו של הו צ'י מין.

אחרי בדיקה בטחונית קפדנית, אחרי שהשארנו תיקים, מצלמות ומים עם המדריך, אנחנו מתבקשים ללכת 'two by two' בכיכר בטון עצומה, מלווים בחיילים במדים ירוקים ושוטרים במדים לבנים. זהו, לא צריך יותר, שקט משתרר וכולנו דרוכים ביותר.

הו צ'י מין, אבי האומה הויאטנמית חנוט בארון זכוכית, חי (מת) טוב, הודות לטיפול רוסי שהוא מקבל פעם בשנה למשך חודשיים. הרוסים הם שסייעו לעצב את הכיכר המרשימה והמאיימת בהשראת הכיכר האדומה. המוזילאום הוא מבנה מלבני עצום ואפור, משדר חוזק ועוצמה, אפסות האדם מול גדולת המשטר. בקומה התחתונה הארון, בקומה העליונה, מרפסת שמשמשת את הפרלמנט בטקסים ואירועים, צופה מלמעלה על ההמון. שני שלטי תעמולה עצומים באדום, מהללים את האיש, הבנתם את הטון.

מסביב בתים קולוניאלים צהובים עם תריסים ירוקים, עדות לתקופה הצרפתית מהווים ניגוד מושלם. כמה סימבולי! ההתבוננות בכיכר באו די" שבתוך הרובע הצרפתי, מלמדת על המתח שבין מערב למזרח, שבין דמוקרטיה לדיקטטורה, שבין קפיטליזם לסוציאליזם.

ספייק המדריך חדור האמונה מספר על הו צ׳י מין בהערצה. לזכותו של המנהיג, עומדות בעיני העם הויאטנמי שתי תמורות חשובות: שחרור את ויאטנם מעולה המכביד של צרפת והנחלת הקומינזם כדרך חיים במדינה. אני מקשה על ספייק, בשאלות רבות על ממשל ופוליטיקה, חינוך, תרבות ורפואה, על יחסים דפלומטים, על מזרח ומערב.

הוא מדגיש שבויאטנם מתקיימות בחירות פעם בחמש שנים וכן...  יש רק מפלגה אחת. לדידו, זה מקל במידה רבה על קבלת ההחלטות. הוא מספר לי בגאווה על התמיכה של ויאטנם באיראן, כשאני זוקפת גבות בתימהון, הוא מסביר, ׳יש לנו שותפות גורל, של עמים שידעו סבל של מלחמה׳. אני שואלת על הפייסבוק והאינטרנט, ׳עובד׳, הוא אומר ׳אבל חלש ואיטי׳ ולא, זה לא במקרה (ואז הוא לוחש, שבתי המלון יודעים להתגבר על כך...) רפואה וחינוך יש רק למי שידו משגת, אני מקשה ואומרת שזה רחוק מלהיות סוציאליסטי, וספייק מסביר שויאטנם מדינה עניה, שעדיין סובלת מהמלחמה ההיא. ועכשיו, כבר נפתח לי הפיוז הסקרני , ואני לא מרפה... וא׳ אומר שאני מגזימה, ואוטוטו יעצרו אותנו בגין גידוף האומה.

ספייק מספר על הגנרל מקיין, שנפל בשבי הויאטנמי במלחמה, ואיך העניקו לו טיפול מסור בבית כלא כאן, הוא מראה לי את פסלו (על גדת הנהר האדום), את המקום בו יירטו את מטוסו ואת בית הכלא. ואני שומעת נימה צינית ותיעוב בקולו, לאמריקה, למערב. עכשיו אנחנו עוברים לשפת האם ומקיימים דיון מעמיק, בערך החופש, משווים את המשטרים, ומרגישים ברי מזל יותר מתמיד. 

ההסטוריה של ויאטנם, מאופיינת במאבק מתמיד לעצמאות, מהסינים, מהמונגולים, שוב מהסינים, מהצרפתים, מהאמריקאים. מלחמת וייטנאם, התנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והווייטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לבין דרום וייטנאם וארצות הברית. (אגב, המלחמה מכונה גם מלחמת הודו-סין השנייה, ובווייטנאם היא ידועה בשם ׳המלחמה האמריקאית׳). האמריקאים התבוצצו והתפוצצו פה במלחמה עקובה מדם קרוב לעשרים שנה. רק ב1975 הסתיימה מלחמת ויאטנם באקורד צורב של תבוסה למעצמה. מלחמה זו נחשבת לחוליה בולטת במלחמה הקרה בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי. האמריקאים כאן, כמו בעיראק ובאפגניסטן, טועים בכל דור מחדש, להלחם בשדות זרים על פי אמות מידה וסגנון אמריקאי. 

בני בכורי מעיר, שבפרספקטיבה של זמן, ויאטנם אולי זכתה בקרב, אבל הפסידה את המלחמה, שכן ברה״מ בסופו של דבר נפלה ושלטון דמוקרטי הוא יציב ולדורות. ואני שוב תוהה כמה אנחנו לוקים בשיפוטיות ולא מבינים עד הסוף את עוצמת רוסיה ורוחות המזרח. וכמה הילדים שלנו הם תוצר חינוך ליברלי, מערבי, ואיזה מזל....

מלחמת ויאטנם, היא ללא ספק צלקת בהיסטוריה המקומית, ועוברת כחוט השני, לאורך כל הטיול שלנו.

נראה שגם עם צרפת, יש למקומיים יחסי שנאה אהבה. מחד, השפעת שנות הכיבוש ניכרת היטב בארכיטקטורה, בבניה, בגדרות המפורזלות ירוק וסככות בסגנון הארט דקו, כמו בפריז בכניסה למטרו. בתי מידות צהובים (שמשרתים היום את הממשל), ריבוי בתי קפה, שפה שהשתרבבה, בית האופרה המפואר, ואפילו הנהר האדום מזכיר קצת את הסיין.... אבל  אולי התגלית הכי מפתיעה עבורי, הייתה שאייפל בכבודו ובעצמו עיצב את אחד הגשרים בהאנוי. כשמתבוננים בגשר, אי אפשר להתבלבל, הוא נושא את החותמת של בית היוצר. מאידך, ויאטנם אינה שייכת למערב. התרבות היא אסייתית, הכתובות רק בויאטנמית, אין אף שלט באנגלית, את המנהגים והמסורת, זר לא יבין.

התחנה הבאה היא Temple of Literature  מקדש זה שמש מקום מושבה של האוניברסיטה הראשונה בהאנוי, דמותו של החכם הסיני, קונפוציוס מציצה מהשער. חמש חצרות סימטריות וחמישה שערים מרשימים. בסוף, קונצרט מקומי ותערוכת צילום מ ק ס י מ ה, ממש הפתעה!

למעלה ממאה צילומים מרהיבים בשחור לבן, סדורים בשורות ארוכות. ומהווים קינוח מיוחד למקום. תמונות, תמונות מנופיה הקסומים של ויאטנם, מהכפר והעיר, הסוחרים והחקלאים, המקדשים והארמונות, החיים בביבים וברחובות, תלבושות חג, בלויי סחבות, שדות האורז, והמפרצונים, טעימות, טעימות, של ארץ מגוונת מאוד.

ארוחת צהריים אנחנו אוכלים בסגנון מקומי. ספייק מחליט שבויאטנם, יש לאכול כבני העם. מסעדת פועלים, שבחיים לא הייתי נכנסת אליה אילולא, ה׳לא נעים׳ השתלט עלי ונצח...;-)  והריח, אגב, ממש לא משכנע. ארוחה שהיא כולה על טהרת המטבח הויאטנמי. ספרינג רולס, ומרק ירקות עם נודל׳ס ועוף, ועוד בין בצקיות מטוגנות (שזוכים אצלנו לכינוי ׳ספנג׳ שהתייבש;-), אם טובלים במרק, זה משדרג את הטעם בהחלט.  וזכרו את הארוחה, כי היא רמז אפי מפענח לבאות, ועוד תזכורת להקשיב לאינטואיציה....

ועכשיו לעוד מקדש Quán Thánh Temple, מקדש תיאואיסטי מן המאה האחת עשרה לספירה. ספייק מסביר לנו על הקרבת קורבנות והמנהג לשריפת כסף מזויף כסמל להקרבה. הוא עורך הבחנה מעניינת בין מקדש, שמוקדש לאנשים או דמויות מעוררות השראה לבין פגודה, שמוקדשת לאלים או דמויות מיתיות. כמעט תשעים אחוזים מן האוכלוסיה המקומית הם בודהיסטים, לוח השנה הוא לונארי, ספייק מספר שהוא נוהג לפקוד את המקדשים פעמיים בחודש, בתחילתו וביום מילוא הלבנה, סופסוף מצאנו משהו משותף, גם ביהדות ראש חודש (יום מולד הלבנה) הוא יום חג.

בחוץ, אני מתפתה לרכוש כרטיסי ברכה, עם אורגמי ומגזרות ניר, עבודת אמנות לכשעצמה, אני מתקשה לבחור ולהחליט, ויוצאת במזכרת נהדרת. עכשיו נותר רק להמתין בציפיה, לאירוע הבא שיתרחש עלינו לטובה. חכו תראו איזה כרטיס ברכה תקבלו:-)

Thang Long Water Puppet Theatre לא נראה שיש ברירה אחרת מלבד לבקר במופע תיאטרון הבובות. גם המדריך מתעקש שמדובר באחת האטרקציות של העיר, גם trip advisor, התנ״ך, מעניק ציון גבוה.... וגם הקטנה כבר מצביעה ברגליים, צריך עצירה, ישיבה, באולם חשוך ואוירה רגועה. תיאטרון בובות בתוך המים, בדיוק כמו הכותרת והתיאורים. ברקע קונצרט חי ויאטנמי של נגינה ושירה. תיאטרון שכולו תרבות המקום, ואני, שלא יכולה להפסיק לצחוק... תפס אותי התקף הלצה, אולי זאת השפה או הבובה המצחיקה, ואני פשוט על הרצפה, גם א׳ והגדולים, שבוחרים להתמקד בקהל. ורק הקטנה מתעניינת נורא, עושה הקשרים, מעלה נושאים לשיחה. ובכן, גם זאת חוויה;-)

ועכשיו לגולת הכותרת של היום, סיור cyclo ברובע העתיק של האנוי!

אנחנו עולים על תואם ריקשה/ טוק טוק בסגנון ויאטנמי. רוכב אופניים מאחורינו ואנחנו על עגלה פתוחה.

רחובות האנוי הם מתקפה קשה על כל החושים, העיר סואנת, סייקלונים, אלפי טוסטוסים עמוסי סחורה, אופניים, מכוניות, פיח וצפירות, בין לבין רוכלים ורוכלות עם כובעי קש מחודדים, נושאים מוט ארוך כמו משקל מאזנים שבצידיו סלסלות פירות, בצידי הדרכים חנויות, סוחרים, ומגוון רב של דוכנים, פירות, ירקות, פרחים, סלסלות קש קלועות, צעצועים זולים, קישוטי חג, אהילים סיניים. לא ייאמן מה אפשר להעמיס על אופנעים, תבניות ביצים, כלובי ציפורים, עצים להסקה, משפחה שלמה....

עוברים ושבים המונים בתנועה מתמדת, רמקולי ענק ברחובות משמיעים מוסיקה מקומית, אנשים סועדים את ליבם על המדרכות בשרפרפי פלסטיק קטנים, ספרי רחוב מעניקים תספורת ותגלחת, נשים פולות כינים, ילדים במסכות צבעוניות נגד זיהום אויר, בהחלט חוויה אינטנסיבית. בכל דקה על הcyclo נראה כאילו תאונה איומה מתרחשת ובאה עלינו, ואחר כך כמו צפירת הרגעה, השקט שאחרי הסערה ולפני זאת הבאה......מן אנדרלמוסיה מוחלטת של אנשים וכלי תחבורה מאובקים, עיר דינמית ותוססת, החושים שלי עובדים שעות נוספות, וזאת מבלי לתאר לפניכם את מגוון הריחות....! לחצות את הכבישים הרחבים, זאת סכנה של ממש, אין רמזורים ברובע העתיק, לא מכבדים פה מעברי חציה, וגם המסלולים הם בגדר המלצה בלבד. ברכת הגומל מתבקשת אחרי חצייה ונסיעה:-) 

עם כל האווירה, והרעלת האורז והנודלס׳, חשקה נפשי בארוחה צרפתית....וכהרגלי, אני פונה להמלצת מקומיים. בציפיה ורעב, אנחנו מגיעים למסעדה, Green Tangerine. מתיישבים בחצר קסומה למרגלות דלת קולוניאלית בטורקיז בוהק נושאת את התאריך 1928. צמחיה, גרם מדרגות חיצוני מתעקל מברזל, עכשיו סף הצפייה רק שלי עולה. הארוחה נחמדה. על קו הרצף האנוי - פריז, היא קרובה יותר לראשונה, אוכל מתחכם, מתיימר, וקצת חוטא למקור.
אבל האווירה מלבבת, והשיחה מרתקת.

את בוקרו של היום השני בהאנוי, אנחנו חווים כמו מקומיים, משכימים קום ויוצאים לדרך בארבע וחצי, לחוות את האנוי מתעוררת ליום חדש, את השווקים בפעולה. לא ייאמן שבשעת בוקר כה מוקדמת, כשחשכה מסביב, העיר כולה הומה, סואנת ורוחשת, וסכנה לחצות את הכבישים ממש כמו אמש.

התחנה הראשונה מלבבת, שוק הפרחים, שוק הפצה של פרחים בשלל זנים ומינים, חמניות, כלניות, ורדים במגוון צבעים, אורכידאות, ופרחי עץ האפרסק, שמיוחסת להם בתרבות המקומית, סגולת מזל מיוחד במינה. טוסטוסים עמוסי פרחים נחפזים בין הרוכלים, ואנחנו מנסים לפלס לנו דרך בצפיפות והמולת הסוחרים, חוויה של פעם בחיים. שוק הפירות והירקות בהמשך, הוא גם התנסות מעניינת, גזרים, תפוחי אדמה, ירקות שורש, קלמנטינות והמון המון בננות לצד פירות אקזוטיים כמו פרי דרקון (שנראה כמו סושי;-) , ליצ׳י, פסיפלורה, מנגו, פאפייה, גואייבה, אננסים , והמון...! הכל פרוס על המדרכות בסלסילות שטוחות ורחבות. הרוכלים בכובעי קש, נושאים על גבם משקל כבד, נחפזים להגיע ליעדם. האנוי מתעוררת לשיגרת יומה, לעמל כפיים, לעבודה קשה. 

בשוק הבשר, לא ירדנו לצפות, המראות היו קשים גם לחובבת סטייקים כמוני.....

ממשיכים לעבר הנהר, לחבורת מתרגלי טאי צ׳י (נשמע יותר מרשים, בפועל זקנים ומקועקעים מניעים את האגן לחימום...) בדרך מקומיים בארוחת בוקר בצידי הרחוב, בתפריט: נודל׳ס וחלזונות. 

עוד תחנה מקסימה, Hanoi Ceramic Mosaic Mural, קיר פסיפס בן חמישה קילומטרים מעוטר בציורים מרהיבים, מגוון נושאים וסגנונות, מתנת העם השוודי לחגיגות אלף שנה לכינונה של האנוי כעיר הבירה. על האמנות, אמנים מקומיים והיצירה נכנסה בשמחה ובששון לספר השיאים של גינס. אנחנו חולפים על פני הקיר המקושט כמה פעמים ביום, ברגל, באוטו, בcyclo, בכל פעם אני מגלה בו סיפור חדש ומוצאת בו עניין רב.

כל יציאה אל הרחוב, מרגישה כמו מלחמה ממש, נדחקים בין המונים, מחרפים את נפשנו בחציית כבישים, ושומרים היטב על הבנות, שהן כאן בבחינת אלות, כולם רוצים לגעת בהן (אנחנו מתלוצצים שפתחנו פינת ליטוף... אבל באיזה שלב קצת מאבדים את הסבלנות) 

חוזרים למנוחת בוקר מאוחרת במלון Sofitel Metropole . מלון קולוניאלי מימי הכיבוש הצרפתי שיושב על שני רחובות עם שני מבנים, מבנה הסטורי בא בימים ומבנה חדש, מסביב חנויות יוקרה, בתי קפה ומסעדות, ומסעדה אחת מקסימה ב Glasshouse, חממת ענק צופה לפאטיו מקסים. ארוחת צהריים אנחנו אוכלים בTerrace, והפעם, אכן צרפתי ומאוד טעים.

אחר הצהריים סבוב קסום ברובע העתיק של האנוי, הליכה על הגשר האדום, הצצה לפגודה וחזרה ברגל לרובע העתיק לכל ההמולה והצפיפות האותנטית. עכשיו אנחנו נחפזים לחזור למלון, לארוז ולהמשיך ברכבת לילה לSapa, לכפרים הויאטנמים על גבול ויאטנם סין, לטרסות האורז הציוריות, לכפריים הצבעוניים, לטרקים בטבע, לשוק המגוון בבקעה...

אלא שכמו שסבתי עליה השלום הייתה אומרת, ׳האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק...׳, זה בדיוק מה שקורה. כשעה לפני היציאה, מתרגשת עלינו ובאה מחלה, חום גבוה, ועוד מיחושים, שעות נוספות בשירותים, תקלות של החיים, ואנחנו בצער רב, משנים את התוכניות לטובת עוד שני לילות בהאנוי. 

בבוקר, אצא עם בת המצווה ליום בילוי של בנות, לבד. היעד: מוזיאון הנשים.

המוזיאון מרתק, בנוי סביב נושאים: נישואין, לידה, משפחה, נשים בכפר ובעיר,  אלת האמהות, פולחן ודת, נשים במלחמה ואיך אפשר בלי.... נשים ואופנה.

צילומים מרהיבים וסרטי תעודה, שמלמדים על מציאות קשה של חיי הנשים בויאטנם. אנחנו למדות, שהנשים שפגשנו בשווקים וברחובות האנוי, עשו את דרכם מהכפרים, לעבודה בעיר לתמוך בבני משפחתם. הן חוזרות לכפר מדי שבועיים עם הכנסה דלה. אנחנו למדות על מסורות, אמנות תפלות (גם כאן יש מקום של כבוד לשום) ומוסד הנישואין. אבל אולי החלק הכי מעניין, מתייחס לנשים במלחמת ויאטנם. על התפקיד שמלאו משני צידי המתרס, בדרום ובצפון. מי ששיתפה פעולה עם האמריקאים ומי שנלחמה עם הווייטקונג, בחסות סין וברה״מ. מעבר ללחימה, שלקחו בה חלק, מלאו הנשים תפקיד חשוב במלחמה, הן טיפלו בפצועים, עסקו בחקלאות ודאגו לפרנסה ולשיקום העורף. 

המוזיאון מעניין במיוחד ומזמן לנו שיחה אינטימית של אם ובת על גורלן של נשים בעולם, על מה השתנה ומה טעון שיפור, על לימודי מגדר ובכלל.

Halong Bay הלונג ביי  Hạ Long Bay

עוד לא לגמרי החלמנו, אבל אנחנו יוצאים לכוון Halong Bay. 

הדרך מעניינת ומשעממת כאחת. רגע אנחנו צופים בשדות אורז ושוורים רתומים לעגלות, בכפריים עם כובעי קש מחודדים ומטפחות על הפנים עובדים את האדמה, חזירים, אווזים, ובתים פרטיים צרים במיוחד מקושטים בקיטש וצבעוניות מרשימה.

ורגע, ניגלות לעיננו ערים כעורות שסר חינן מקושטות בשלטי תעמולה בשפה לא נהירה. כרזות ענק עם תמונות כמו משנות החמישים, ציורים נאיביים ומילטנטיים של משפחה, האם אוחזת ערימת חיטה, חיל במדים, הדגל הקומינסטי, הצדעה, רובה, ילדים מלוכסנים ומסביב הרבה דגלים אדומים ודגלי המדינה.

מדי פעם בינות הבתים העלובים והעגלות המאובקות, אנחנו נתקלים בבניה קולניאליסטית מרשימה או בתמונה סוריאלסטית, בנהג טוסטוס מרכיב שור! כן, כן, קראתם נכון....

אני נזכרת בדבריו של ספייק, הצפון נשאר קומינסטי בהוויתו בעוד הדרום יותר קפיטליסטי, בדיוק כמו יחסי הכוחות במלחמה, זה בהחלט ניכר גם היום.

את היומיים הבאים נבלה בשיט בסירה קטנה במפרץ. איונים קטנים וצוקים מתחדדים בלב מים בצבע טורקיז, נוף עוצר נשימה ומרגיע במידה רבה. אנחנו שטים למערת ההפתעה Hang Sung Sot, Surprise Cave. טיפוס בכמאתיים מדרגות מוביל אותנו למראות קסומים, למערת נטיפים עצומה, עם תצורות נוף כמו פסל אמן באבן קיר.

ועוד עצירה לקייקים מ Ti Top Island, מפליגים בין האיים, סירות המפרש ורוכלים בסירות זעירות, העין אינה יודעת שובע, ירוק וטורקיז סירות עוגנות, כפרים צפים, השמש מנצנצת מבעד לאיים, מצילה על ההרים והג׳ונגלים ונותנת תחושה של חלום, אני צובטת את עצמי. התוכנית האמנותית כוללת שיעור בישול ויאטנמי, יין אל מול שקיעה, ארוחת ערב חגיגית, טאי צ׳י של בוקר, שיט בסירת משוטים למערת אי, וארוחת בוקר. ואני, שלא כמו עצמי, איני חפצה בדבר, רק מתבוננת בנופים הנפלאים, שוקעת בקריאה, ומנסה לנצור את הרגע, בו באמת הייתי רגועה. אגב גם המקום החלומי הזה, פועל בחסות אונסק״ו ואין זה מקרה.

הוי אן  Hội An

הוי אן היא ללא ספק הדובדבן, ה׳קיוטו׳ של ויאנם. עיירת נמל ציורית וצבעונית לחוף ים סין הדרומי ושפך הנהר, שידועה במלאכות היד שלה. תור הזהב של הוי אן התקיים בין המאות ה16-18, המסחר שקק בעיר הנמל, שחיברה בין הצפון לדרום, עם גישה למערב. סוחרים סינים, יפנים, הודים סחרו פה בטובין, ואחר כך בעידן הקולוניאליסטי הצטרפו הספרדים, הפורטוגזים, ההולנדים והצרפתים לחגיגה, וההשפעה ניכרת בכל פינה. הוי אן ירדה מגדולתה בסוף המאה השמונה עשרה.

בשנת 1999 הוכרזה העיר על ידי אונסק״ו כאתר מורשת עולמית. ייחודה של העיר בשילוב מעניין בין סגנון הבנייה המקומית לבניינים שנבנו בהשפעה זרה.

בילוי של יום בעיר הוא ממתק אמיתי. שני גשרים עתיקים, פגודות צבעוניות ומקדשים. שוק ססגוני ותוסס, סמטאות ציוריות מלאות כל טוב. פנסים סיניים בשלל צבעים, חייטים וסנדלרים. חנויות לתיירים, בתי מלאכה, גלריות, בתי קפה ומסעדות, העיר הזאת היא חגיגה בלילה וביום.

מה עושים כאן? 

אפשר לתפור חליפה או שמלה, במחיר מציאה, בהתאמה אישית ולקבל למחרת...!

לשוטט ברחובות, לדגום חנויות, גלריות, מקדשים ופגודות.

לשוט בנהר, להרכין ראש תחת הגשרים המקסימים.

לערוך סיור בcyclo מקומי, 

להשיט פנסים על המים בשעת ערב.

לסייר בבית מהמאה השבע עשרה, שמתגוררת בו עדיין אותה המשפחה!

להשתתף בהכנת אהילים בבית מלאכה,

להשכים קום לסדנת צילום עם הזריחה,

לרכב על אופניים להכיר את הסביבה, 

לפקוד ספא למסאג׳,

או פשוט לנפוש בחופים ליד.

אנחנו עשינו קצת מפה וקצת משם, בעיקר התאהבנו בעיירה המקסימה.
ארוחת צהריים של שעות ארוכות אכלנו בDa Trang והתקשנו לעזוב.... אוכל ויאטנמי מתוחכם בקומה מעל משקיפה אל רחוב שוקק, כוס יין ומי צריך יותר....אבל גולת הכותרת של היום, תאמר לי אחר כך ביתי, היא התשורות הקטנות שחילקנו לילדים המקומיים. כשישים הפתעות (ערכות צביעה ומדבקות של דיסני) חולקו בין ילדי העיירה, הם שמחו בהם מאוד, ואנחנו שמחנו אפילו עוד... :-) שנה טובה איחלנו זה לזה, ואת החיוכים אי אפשר למחוק עד לרגע זה.

ביום השני שלנו בהוי אן נכונה לנו חוויה מיוחדת במינה. שש וחצי שעות של סיור אל הכפרים, החוות, ערוצי הנהרות והחופים. farming & fishing קוראים לסיור. Jack Tran הוא המדריך והבעלים של Hoi An Eco Tour.

אנחנו פותחים את היום בטיול אופניים משפחתי אל הכפרים והחוות, לומדים על מחזור זריעת האורז, כשלושה חודשים ועשרה ימים, מהזריעה ועד הקציר, שדות מוצפים, חקלאים בכובעי קש, אפרוחי אווזים, ערוגות ירקות ושיטת השקיה אופיינית למקום. שני משפכים על מוט עץ, וכן, אנחנו מתנסים גם בזה. האמיצים עולים לסיור על בפאלו באגם, האמיצים פחות רק עוצרים לתמונה. שעות של רכיבה בטבע, בין תרנגולות, כפריים, דרך לא דרך, מהמורות, בורות, בוץ ותעלות. אחר כך נמשיך בסירה, נצא לדוג בסירות דיג קטנות, נתאמן בלפרוס רשתות. נמשיך בסירה גדולה יותר, לתעלות הדקלים,  ג׳ק יספר לנו על ימי המלחמה, ועל המקום הפסטורלי שאנו נמצאים בו היום, איך היה אז זירת קרבות. בגלל מיקומה, ניטשו בהוי אן קרבות עקובים מדם, כשהויאטקונג, מוסווה בין הבמבוק והדקלים, בצמחיה העבותה בתוך המים, מנהל מלחמה אכזרית, בעוד צבא ארצות הברית מפגיז מהאוויר . 

עכשיו, אנחנו יורדים בסירות עגולות, סלי ענק, קצת כמו ׳משה בתיבה׳ לסיורים בערוצי הנהרות, מרגיש כמו מחבואים במבוך. עוגנים בחוף טרופי קסום, לומדים על עוד שיטות דיג, דווקא סיניות. רשת ענק, יושבת על קרקעית הים למשך הלילה וביום בעזרת גלגל שיניים ענק וחבלים מנפים את הדגה בבקרים. ארוחת צהריים טעימה ודשנה, על טהרת הגינה והדגה, נאכל על הסירה.

אנחנו חוזרים לשיטוט ערב בהוי אן, סיור פרידה. פנסים סיניים מנצנצים בשלל צבעים, פנסי נרות להשיט בנהר מוכרים ילדים, חנויות, בתי קפה ומסעדות, אוירה קוסמופוליטית קסומה, להקה מקומית מנגנת ושרה, אנחנו מהלכים בין הסמטאות ומתקשים לעזוב. גם הארוחה וגם הקינוח הם אכזבה, כולל הקשקוש שהקטנה בקשה. 

ואז בתבונה ותום ששמורים לפעוטות היא תאמר לי ׳לפעמים דברים נראים כל כך טוב מרחוק.... אבל בעצם הם לא׳.

בבוקר, שוב נשכים קום לתפוס את הטיסה לסיאגון, הו צ׳י מין.

לכאן, אני כבר מגיעה נטולת כוחות. העיר מעניינת ומייגעת בו זמנית, מלון מקסים בכיכר עם ניחוח צרפתי, מוזיאונים ואתרים. א׳ לוקח את הגדולים למוזיאון המלחמה, ולכולנו מרגיש, שסגרנו מעגל.

סיכום ומסקנות:

1. ויאטנם ערוכה למטיילים וקלה לטיול, שירותי התיירות מיומנים, דייקנים ומסבירי פנים.
וזה הזמן להודות לתמי וללימי על ההמלצות!

2. כדי לתור את הארץ המרתקת הזאת, יש להשתמש בכל אמצעי התחבורה, רכבות, מטוסים, סירות מכל הסוגים,
אופניים ו cyclo, לרבות בפאלו.

3. ויאטנם היא ארץ קסומה ומגוונת, כולנו מצאנו בה עניין, גם המתבגרים והקטנה.

4. כל פעם מחדש, מפתיע אותי כמה אנחנו למדים בטיולים, על המקומות, ההסטוריה, התרבות והמנהגים,
אבל גם על עצמנו והדינמיקה המשפחתית.

5. אין מנצחים במלחמה, רק מפסידים. ולא, זה לא מקורי שלי.
נדהמתי לגלות כמעט ארבעה עשורים אחרי, את הצלקות, האנדרטאות, הגדמים, והפצעים הפתוחים.

5. סדרי המדינה ה׳סוציאליסטית׳, יצרו אצלי איזה אי שקט תמידי, אפילו הרגיש לי שהאח הגדול קרא מה שכתבתי בבלוג;-) 

5. אין מחיר לחופש! זה נכון פוליטית ורוחנית. ככל שתהרהרו במשפט הזה עוד, תמצאו רבדים ותובנות.

קמבודיה, יומן מסע

 ׳למה אתם גורמים לי שוב דאגות...? חסרים מקומות לבקר בעולם? שוב את מדירה שינה מעיני....׳

אומר לי אבא שלי כשאני מספרת לו שהטיול הבא של משפחתי הוא לקמבודיה וויאטנם. 

בסיומה של הטיסה הארוכה, כשלקטנה מיחושים בבטנה, כבר יש לי הרהורי חרטה.

אולי הוא צודק אבא שלי, אולי אני צריכה למצוא לנו יעדים יותר שמרניים, 

אולי די כבר עם התזזיתיות שלי. 

אבל בתוך שעה ליום הראשון שלנו כאן, אני יודעת שצדקתי, כשנופי המזרח מעירים לי זכרונות רדומים, של טיול מוצ׳לארוס של זוג נאהבים צעירים. זה היה מזמן, עשרים ואחת שנים עברו מאז.

אנחנו חוזרים למזרח בטיול בורגני, משפחה עם מזוודות, בתי מלון מאורגנים מבעוד מועד כמו גם תוכנית מתוכננת מראש לפרטים. אני מספרת לילדים איך טיילנו פעם, טרום ימי האינטרנט, ה trip advisor, הבלוגים, ה reviews, אתרי התיירות, טרום ימי הטלפונים הניידים, המחשבים הנישאים. איך ישבנו בהרצאות ב׳למטייל׳, קראנו בשקיקה את התנ״ך, הLonely Planet, איך מצאנו את עצמנו לא אחת עם רדת ערב, מחפשים אכסניה להניח בה את הראש... ובעודי משתפכת, אני הופכת מושא לבדיחה, בסגנון ׳אנו באנו׳ ואיך חיו בתקופת הפרה הסטורית קריא, השרונית.

יום ראשון:

משכימים קום באנגקור. ארוחת בוקר מהסרטים אנחנו אוכלים על נדנדת עץ ענקית, ליצ׳י, פאפייה, מנגו, פסיפלורה, ו׳מיני׳ בננות, מככבים בצלחות, עם חביתות, גבינות ושלל מאפים. ברקע בריכות תכולות, עיצוב מודרני סימטרי וחם, בודהות מודפסות על אריגים אפורים, כריות ומזרונים מפוספסים, חבצלות מים, לוטוסים ודקלים, עונג מושלם בHayatt Park . 

שלושה ימים בקמבודיה, באיזור המקדשים, שלושה מדריכים שונים זה מרעהו, עם סיפורי חיים דומים, מסייעים לנו להרכיב פסיפס, סיפור אישי משולב בזה של המדינה.

סאפוט המדריך לוקח אותנו לגולת הכותרת של קמבודיה. לאנגקור ואט. הוא מנסה לדחוף הסטוריה בת אלף שנים ביום טיול, ואני מוצאת את עצמי מבולבלת מהאינפורמציה. ההסטוריה של קמבודיה משולה לרכבת מתמשכת במנהרות חשוכות של החיים. אנגקור ואט מסמלת אולי את שיא התרבות והבניה, אבל מאז, ידעה קמבודיה, מלחמות, הרס, חורבן, רעב ורצח עם.

במהלך הנסיעה, מסב סאפוט את תשומת ליבנו, למבנה גדול, שעל פתחו צובאים עשרות ילדים. הוא מספר בעיניים נוצצות ובהערכה גדולה על 'קרן האור של העיר'.  Beat Richner (או בשם החיבה שלו Beatocello) הוא רופא ילדים שוויצרי ונגן חובב צ'לו. האיש המדהים הזה, הקים כאן בית חולים מערבי לילדים. מעבר לטיפול הרפואי המסור, שניתן כאן חינם אין כסף, מקיים האיש הנפלא הזה, קונצרטים למשפחות. הכניסה לילדים חופשית, למבוגרים, בתרומה קודש למפעל חייו.
רחובות Siem Reap מלאים בתוקתוקים מעושנים, משפחות דחוסות רכובות על טוסטוסים מקרטעים, נערות מלוכסנות עיניים בתלבושת אחידה וכובעי קש על אופניים, יערות עבותים, קופים, פרות לבנות שחונות בצידי הדרך, חזירים, שוורים רתומים לעגלות, תרנגולות, קופים וכלבים חולים, עצי קוקוס, שיחי היבסקוס, אגמים מלאכותיים, שדות אורז מוצפים וביצות עם חבצלות מים.

הנוף הזה, גורם לי להרגיש כאילו אני חלק מסרט, מספר טוב. והנה אנחנו מתקרבים, לעיננו נגלית אנגקור ואט בזוהרה, פנינה ארכיטקטונית בת יותר מאלף שנה.

בין המאה התשעית לספירה ועד המאה החמש עשרה היתה אנגקור בירת האימפריה הקמרית. במאה החמש עשרה היא ננטשה ומעטה הג'ונגל כיסה את המקדשים והעלים את סיפורם. אנגקור ואט (Angkor Wat), המקדש המרכזי והגדול ביותר במתחם, נבנה במחצית הראשונה של המאה השתים עשרה, יצירת מופת נעלה של האמנות הקמרית. המקדש נבנה על ידי המלך סורייאוואראם השני, לכבוד האל ההינדי וישו, וכדי לשמש לבסוף כמקום קבורה למלך. המלכים הקמרים לא התגוררו במקדשים, המקדשים נבנו לאלים, מקדשי ענק מרהיבים ביופיים, חצובים באבנים אפורות מההרים הסובבים את אנגקור. אבנים עצומות מלבניות, מסותתות בדיוק מושלם מרכיבות את המקדשים. המלכים התגוררו בסמוך במבני עץ. שביל האבן המקשר בין המקדשים מייצג את הגשר שבין עולמנו לעולם האלים, וחזיתם של מרבית המקדשים פונה לכיוון מזרח, המייצג את החיים ואת הכוח.

הכניסה למקדש היא בשביל מרוצף ארוך החוצה את הבריכה שלרגליו. בקצה השביל יש חומה חיצונית המוקפת בחפיר וממנה צצים חמשת מגדלי המקדש הגבוהים והעצומים. למספרים אי זוגיים משמעות מיתית של מזל, מסביר לנו המדריך ומוביל אותנו אחר כבוד לראות את החומה והמגדלים המשתקפים באגם. חבצלות מים ורודות מוסיפות טאץ׳ סופי לתפאורה, ואנחנו עוצרים לתמונה.

קשה לתאר בכתב את עוצמת המקדשים, את הגודל ותחושת האינסופיות, את הסימטריות של הבריכות, את ההשערים המרשימים, את התגליפים והתחריטים, המשורטטים בדייקנות, את כתב היד הסנסקריסט הכתוב בצפיפות, את הסיפורים שמתוארים בציורי קיר ענקיים, את הנחשים, האלות חשופות החזה הבתולות. האמנות הקמרית הושפעה מהאמונות ההינדית והבודהיסטיות כמו גם מתפיסה קוסמולוגית ואמונות מאגיות ודתיות. המקדשים נבנו לאלים ההנדים אבל עברו תהליך של ׳בודהיזציה׳, כך גם האמונה הדתית הרווחת בקמבודיה, משלבת היטב את שתי הדתות. אנחנו מסתובבים במתחם שעות ארוכות, עולים לנקודות תצפית, העין לא יודעת שובע. ילדים ופעוטות בבלויי סחבות מחזרים אחרי המון התיירים, לקנות גלויות ומזכרות, ׳הכל בדולר׳ במדינה הזאת. 

אנגקור ואט מרשים בעוצמתו, ואין זה מפליא שזהו אחד המראות המזוהים עם עיר המקדשים. חשיבותו של המקדש לעם הקמבודי כה גדולה, עד כי ציורו מופיע על דגל המדינה, ונאסר לבנות לגובה יותר ממימדיו של המקדש. שני מליון תיירים פקדו את המקדשים בשנה האחרונה, ועוד היד נטויה.

רק כשנצא מהמקדש, ירמוז לנו סאפוט המדריך, שהאתר עבר עבודת רסטורציה ושימור. ורק בתחנה הבאה, נבין את כוונתו. עכשיו כולנו כבר נופלים אל ויכוח נוקב, בדבר שיחזורים והמקור, מזויף? חוטא למציאות? האשכנזים חושבים שכן....

אנחנו עוצרים בצד הדרך לארוחת צהריים חביבה, Palmboo, קוראים למסעדה, שיושבת על מה שהם קוראים ה׳בריכה׳, אגם מלאכותי שיותר מזכיר ביצה:-) אורז מטוגן עם ירקות מרק נודלס ועוף, סטאי עוף ושייק פירות. שום עיצוב או סטייל אבל טעים במיוחד.

משם לעוד מקדש, (Ta Prohm), שנבנה גם הוא באותה התקופה. זהו מקדש בודהיסטי גדול, ששוכן בתוך צמחיית ג'ונגל סבוכה. עצי ענק ושורשים מתפתלים חובקים את אבני המקדש בסמביוזה מושלמת, עד שלא ניתן לדעת מי אוחז במי, ומה יפיל את מה.  תחריטים ותגליפים של נשים חושניות חשופות חזה וראשי נחשים. בתוך המקדש, מבוך קסום של מסדרונות ושל אבנים. ברקע, קולות עבודות הבניה והשחזור, סאפוט מספר לנו על עבודת השימור, ממיספור האבנים, עבודת פאזל קפדנית, מלט בין האבנים, וידי אמן על התחריטים. ושוב אנחנו נופלים לאותו הדיון על חשיבותה או טעותה של עבודת הרסטורציה, מהי אומנות ומהי אמנות. א׳ מעלה  את הטענה, שעבודת השימור מכניסה כסף לקופת המדינה ומבטיחה את קיומם העתידי של המקדשים, יש בכך, אני חושבת לעצמי.

ביציאה, נלך בעקבות המוסיקה לקונצרט קמבודי בחיק הטבע. להקת קטועי גפיים על כלי מיתרים, מיטיבה לנגן ולשיר. אנחנו למדים שרק לאחרונה, ניקו חלק משדות המוקשים, שריד מהימים החשוכים של הקמר רוז׳. הנכים כאן הם תזכורת כואבת לימים שחורים. 

בחזרה, יורד האסימון, אנחנו מבינים את הארכיטקטורה וההשראה של עיצוב המלון, אנגקור ואט, כמובן. 

המלון מודרני בלבן ואפור עם נגיעות של ירוק, סימטריה מדהימה, בריכות, שערים ומבואות והפנים כמו החוץ, מרגיש כאילו האדריכל עבד עם שלל מראות, בדיוק כמו במקור. אבל עוד עניין לא נותן לי מנוח, הפער בין המלון הנוצץ והנקי לאיך שחיים כאן האנשים, תנאי הטיול שלנו, של התיירים מול היומיום של האזרחים, ומה זה אם לא קולוניאליזם....

דיוויד המדריך יעשה לי קצת ׳סדר בבלגן׳ בסגנון אפוקליפסה עכשיו. הוא נולד בשנות השבעים בקמבודיה, ומספר על התקופה החשוכה בהיסטוריה. ההסטוריה  של קמבודיה היא סיפור של מדינות שכנות שלוטשות עיניים לגבולה (ויאטנם ותאילנד), של קולוניאליזם מכוער ומלחמת עצמאות עקובת דם עם צרפת. של התבוצצות מלחמת ויאטנם וצבא אמריקאי מפציץ אך גם תומך ומחמש את השכנה. של מאבק המעצמות ארה״ב וברה״מ, מאבק בין המערב למזרח, בין דמוקרטיה לקומוניזם, בין קפיטליזם לסוציאליזם. סיפור חשוך של הקמר רוז׳, שלטון טרור ואימה, שנים של ׳טיהורים׳ ׳חיסולים׳ ומלחמת אחים. שנים של רעב ומחלות, שנים בהם הידלדלה אוכלוסיית קמבודיה ב1.7 מליון ויש הטוענים שהקף ההרג והתמותה עלה על ארבעה מליון, שואה.

גם היום נשמעת ביקורת נוקבת כלפי ראש הממשלה, שמכהן בתפקידו כמעט שלושה עשורים, נתמך על ידי ויאטנם, יוצא הקמר רוז׳ לשעבר. בקמבודיה מתקיימת מונרכיה קונסטיטוציונית, סימבולית. למלך בן השישים תפקיד סמבולי בלבד, בחירות נערכות אבל הציבור קטן אמונה ומאמין שהשחיתות פושה בכל, גם בשלטון . קמבודיה, היא מדינה נחשלת, מהעניות בעולם. בימים השחורים של שלטון האימה של הקמר רוז׳, הוצאה להורג השכבה המשכילה, התושבים הוכרחו לעבור לכפרים ולייסד חברה חקלאית, כך איבדה קמבודיה במחי יד את המשכילים, העירוניים והיזמים. העדר השכבה החברתית המשכילה כמו גם מערכת החינוך הכושלת, מהווים היום מכשול להתקדמות והצלחה.

יום שני

את היום השני אנחנו פותחים בשיט תעלות בערוצי המקונג, להכרת הכפרים הצפים. Floating Village , דיוויד מספר לנו שיש כמאה ושבעים כפרים כאלה, שחיים על המים ממש, בעוני מחפיר ובתנאי מזג אויר קשים של גאות ושפל. בתים, בתים מטים לנפול על כלונסאות, וככל ששטים בערוץ הנחל, פוגשים עוד צריפונים ופחונים, ואלה ממקומים ממש על המים. מנזרים, בית קברות  ומצבות בשלל צבעים, נזירים בכתום, פעוטות וילדים בלויי סחבות בסירות מאולתרות, תלמידים בסירות בדרך לבית הספר בתלבושת אחידה, דייגים מנפים דגים עפים ברשתות צפופות, חוואים על סירות מוכרים מרכולתם, כובעי קש, תחנות דלק מאולתרות פזורות על הנהר, עוני מחפיר נגלה לעיננו ומזמן שיחה מעניינת על כמה נמוך אפשר לרדת.

אנחנו למדים על שפת הקידות, גם שם אין שוויון.  ככל שהיד עולה, כך יש יותר כבוד וכוונה בקידה. הקידה העליונה ביותר לאל, ויש גם אחת אנשי דת, למורה, לבוס, להורה, לאח בכור. דיוויד מספר לנו שהחברה הקמבודית  היא מסורתית, נישואי שידוך עדיין מקובלים.

משם אנחנו ממשיכים ל Beng Mealea, מקדש עוצר נשימה, שטרם שוחזר. נחשים בעלי שבעה ראשים מברכים אותנו לשלום. מצידנו שלטים, המלמדים, שמשימת נקוי המוקשים נעשתה בחסות הגרמנים. המקדש הזה הוא חוויה אותנטית במיוחד, אנחנו צועדים בין הריסות, אבנים עצומות שחורות, מוליכות אותנו להרפתקה של ממש. אנחנו מטפסים, עולים במדרגות ומגלים את קסם המקום. הקטנה כולה התלהבות מצחיקה במיוחד, כשהיא מספרת לנו שאנחנו ממש עכשיו ב׳temple run'. והאמת לא רחוקה... הסרט של דסני 'Two Brothers' צולם כאן כמו סרטי אינדיאנה  ג׳ונס, שצולמו באנגקור ואט, וסרט של אנג׳לינה ג׳ולי, שמאז אימוץ מדוקס בנה הפכה כאן לסוג של אלה מושיעה.

את היום אנחנו מקנחים בקפה מתוק במיוחד, The Glasshouse , קוראים לפיטסרי הקטן, שלבש כולו חג לכבוד חג המולד. גלידה ביתית, אספרסו איכותי ושלל מאפים, ממתיקים שעת אחר הצהריים.

יום שלישי

משכימים קום כשעוד חשוך בחוץ... בחמש לפנות בוקר, אחרי שהצטיינו בקפה ומאפה, אנחנו יוצאים לדרך, לחוויה קסומה, לחזות באנגקור ואט בזריחה. המוני תיירים חמושי מצלמות כבר ממתינים לבאות, שעה ומחצה של המתנה שווה, התמונה מתחילה להתבהר באיטיות מחשכה מוחלטת לעלטה, אפלה, אור ראשון, השמיים נצבעים באדום, והנה גברת חמה זורחת באור בוהק, בוקר על המקדש, מנצנץ. השתקפות המקדש בבריכה (ביצה;-) עם חבצלות מים והמוני תיירים, גורמים לנו להנות לא פחות מהנוף האנושי, אנחנו מסתובבים לצלם את הקהל המצלם, ונשבים ברגע הצבעוני. נזירים בכתום בוהק, פלשים מאירים, מצלמות בשלל גדלים, חוויה של פעם בחיים.

משם לעוד מקום מרשים, Angkor Thom, אנגקור תום, מרחק קילומטרים ספורים מאנגקור ואט. אנחנו מגיעים בשעת בוקר מוקדמת לפני המון התיירים ולמדים, שבמתחם הזה שנבנה במאה השתים עשרה, חיה משפחת המלוכה. כניסה בשער מלכותי מאבן כשמצידיו זוגות פסלי אלים (אחד מחמישה), מבשרים את הבאות, אנחנו בדרך לבאיון Bayon, מקדש מפואר. 

במקור היו בבאיון כארבעים ותשעה מגדלים מעוטרים מארבעת הצדדים בפניו המחייכות של בודהה, המשקיף ממרום מושבו אל המבקרים. כיום, נשתמרו שלושים ושישה מגדלים. עיניו העצומות / פקוחות / מחויכות של בודהה עוקבות אחרי שלל התיירים ומביטות מכל זוית וכל חלון, נראה כאילו הוא שם איתנו בכל מקום. רואה ונראה, משכין שלום ושקט על העולם, גדול מכולם. עכשיו אנחנו פוסעים לחוויה נוספת ומהנה, רכיבה על פילים, ומי שמיטיב להכיר אותי, יודע שזה בהחלט יציאה מה comfort zone שלי .

על דרגש עץ מקושט עיטורי זהב ומרופד בקטיפה אדומה, יושיבו אותנו אחר כבוד לטיול מגובה פיל. אנחנו פוסעים בג׳ונגל, רכובים על פיל, מתנועעים לקצב החיה העצומה והעדינה הזאת. ברקע, נופי הבאיון, פרצופו של בודהה מברך אותנו לשלום, וקופי יער רבים, משתובבים ומשחקים. נחלוף על פני שער בן מאות שנים, נחייך לתיירים המצלמים, נרגיש לרגע כמו ׳סלבריטאים׳. כשנגיע לתחנה נפנק את הפילים האמיצים בארוחה, אננס טרי מהעץ, יחלקו הילדים לפיל המקסים, החדק הארוכה תישלח בנימוס ועדינות, את הפרי הוא יפריד מהענף ויאכל בשמחה, העיניים יחייכו אלינו בהכרת תודה. 

לי, המדריך שלנו, יפה עיניים ונעים הליכות מספר לנו על משפחתו, משפחת דייגים, שמתגוררת בכפרים הצפים, בהם טיילנו אתמול. הוא מעולם לא עזב את קמבודיה, גם לא למדינות השכנות. כשאנחנו שואלים מדוע, הוא משיב במבוכה, שאין לו דרכון. מחיר הנפקת דרכון בקמבודיה, הוא יקר המציאות... עוד דרך שמצאה לה הממשלה לכפות על אזרחיה חיים בתחומה.

בדרך לשדה התעופה בסיומם של שלושה ימים מרתקים ומהנים, נראה את קמבודיה בעיניים אחרות. מדינה מוכת אסונות, שקמה על רגליה הקטועות רק בתשעים ואחת. מדינה ללא תשתיות, בלי כבישים, עם מערכת חינוך כושלת, מערכת בריאות רעועה, מטבע חלש, ממשלה מושחתת. ונשאל את עצמנו, מה עתידה, מה מזמנות לה השנים הבאות, איזה עתיד יש לילדים ברחובות, והאם האחריות היא על המערב, אנג׳לינה ג׳ולי יש רק אחת.

בשבוע הבא, ויאטנם, המסע שאחרי...

תזכי למצוות

״תזכי למצוות ומעשים טובים׳

הוא אומר לי, מאז שהייתי ילדה קטנה,

כשהבאתי מתנה, כשהצלחתי במשימה,

כשסיפרתי לו על מחווה טובה.

זאת התגובה של אבא שלי.

במקום להגיד לי תודה, לתת לי מחמאה, 

הוא מברך אותי,

שאזכה למצוות ומעשים טובים.

שנים, היה זה המשפט, מושא לבדיחה, 

להלצה משפחתית, 

לחיקויים משעשעים במבטא צרפתי.

לאחרונה, משבגרתי ואני באה בימים,

(וגם בלילות, אבל אף פעם לא כמצוות;-)

אני מוצאת הרבה עומק ואמת בזה הפתגם,

שמקורו יהודי והוא לא שם אותי במרכז.

״תזכי למצוות ומעשים טובים״,

תרווי נחת מעשיה ונתינה,

כמה חוכמה וזכות במשפט קצר אחד.

בעידן שכולו ׳אני׳ ו׳אני׳, ׳לי׳, ׳לטובתי׳,

׳רצוני׳, ׳צרכי שלי׳, ׳בשבילי׳, 

מכילה האמרה הזאת בתוכה, 

ערכים, שכבר פסו מן העולם.

ואין ראויה מזאת הברכה,

לברך את כולנו לרגל השנה האזרחית החדשה,
הבאה עלינו לטובה.

׳שנזכה למצוות ומעשים טובים׳,

ונאמר:  אמן! כן יהי רצון!

יצא לי פוסט נאיבי משהו,

תודו על האמת, 

רק כך ניתן לברוא עולם טוב יותר.

אמהות ובנות בעיר של מלאכים

אני חושבת שהאתגר הכי גדול שלי בהורות (אם לא בחיים בכלל....),
הוא להיות ברגע.
להיות קשובה עד הסוף בשיחה עם הילדים,
להנות משעת משחק, מקריאת סיפור, מיצירה,
בלי הסחות, בלי שיחות טלפון נכנסות, בלי לקרוא מיילים,
בלי לסמס תוך כדי...

פשוט להיות. 

ועוד אתגר, לא קטן, הוא להיות שם בנפרד, אחת על אחד/ת.

להתחלק, לתת לכל אחד מילדי תחושה, שהוא יחיד ומיוחד,

שיש לנו מערכת יחסים נפרדת, עצמאית ובלתי תלויה.

וזה לא תמיד עובד, למען האמת, רוב הזמן זה לא עובד.

אבל יש פעמים, רגעי הזדמנות נדירים, של זמן איכות מיוחד.

ועם השנים נוכחתי לראות, שזה לא בהכרח מצריך מאמץ,

לא צריך להיות יקר, לא חייב להיות רחוק.

אבל כן מתבקש לפנות לכך זמן ומקום,

להגדיר על הלוח זמן לבילוי, לחסום עניינים אחרים.

וכך, לקראת יום ההולדת של הסנדויצ׳ית המתוקה,

ארזנו את עצמנו ליומיים של פסק זמן ב LA בעיר הגדולה.

(בדיעבד, יכולנו לעשות את זה גם בSF השכנה, או בתל אביב האהובה)
התמקמנו בסנטה מוניקה, במלון קוקטי על חוף הים עם בריכה קטנה ואוירת חג.

לא נוצץ, לא מנקר, אך שובה את הלב.

עיצוב מודרני חם עם נגיעות קליפורניות, צדפות וים.

מסעדה ובליבה, מטבח פתוח ומזמין, שמגיש ארוחות בוקר מלכותיות,

עם ניחוח ביתי, רענן ובאוירה נינוחה במיוחד.

כעבור דקות כבר התחלנו לתור את השכונה.

שדרות דקלים, טיילת לאורך הים, חוף חולי רחב במיוחד,

מסעדות, בתי מלון, שמש מלטפת,

ונשות LA, שנראות כאילו פסעו החוצה מתוך איזה סרט.

מוקפדות, לבושות, מנותחות, מבליטות, על עקבים מעכסות, 

ה מ ק ו ם, לpeople watching, אחת ההנאות הכי גדולות לבנות!

התיישבנו ב Blue Plate Oysters , לארוחה פותחת.

(תודה סולי על ההמלצה, כמו תמיד, בסטייל ואנינה)

שיחה אינטימית של בנות קצת הא ודא והרבה תובנות.

משחקים שטותיים, אנחנו בונות סיפור, מילה למילה, משלימות תמונה.

מדמיינות את ההפך הגמור מנפשנו התאומה וצוחקות ללא הפסקה.

משם לLA, לחויה מקומית, במוזיאון הGrammy המדליק.

שלוש קומות שמספרות סיפור, על התפתחות מוסיקלית, זרמים והשפעות.

אנחנו לומדות על gospel music, בלוז וג׳אז, מתנועעות לקצב הפופ והדנס.

מלחינות, מתופפות וגם מתקלטות, במוזיאון חוויתי עד מאוד.

הכל, הכל Hands On, אינטראקטיבי וקיצבי. 

ולקינוח, פתיחה של תערוכה לזכרה של וויטני יוסטון 

עם כל המי ומי, שאינני מכירה, ובכל זאת נקלענו לחגיגה.

ואת ההמלצה הזאת, נזקוף לזכותם של הזוג ברילקה,

וזאב, שכבר מזמן הוא מכונה בפי ״ז׳ נסיעות״,

ואני רק מחכה ליום שבו יפתח משרד תיירות משלו.

עכשיו להוליווד, לשדרת הכוכבים המשמימה,
וכמה מפתיע, מצלמים כאן סרט.
הרחובות סגורים, אמני רחוב לצד הומלסים, צפיפות, פקקי תנועה.

סקרנים מתקבצים, שוטרים עייפים.

וכל ההמולה בהחלט שוה את המאמץ,
אנחנו בדרכנו לצפות ב Cirque Du Soleil  המפורסם.
לא, זאת לא פעם ראשונה, אבל בכל פעם מחדש אני מופתעת מהעוצמה.
 Iris כך קוראים למופע, וכיאה, לבירת הקולנוע העולמי,
מופע על חושי, שמספר על הולדת הקולנוע ועולם הסרטים.

לולינות מרשימה, דמויות גרוטסקיות, משחקי אור וצל,
סרט מוקרן לצד משחק על במה, אקרובטיקה ופעלולים,
תלבושות מרהיבות ומוסיקה איכותית. 

ועוד ביקור בMOCA, מוזיאון אח לMOMA, אמנות מודרנית, 

במבנה מרשים, פסל סביבתי וחנות מזכרות, שגורמת לנו לאבד דקות ארוכות.

מה לעשות... ? בנות!

למחרת בבוקר, אנחנו צועדות במרץ על Montana Ave,
ושוטפות את העיניים, בחנויות נפלאות, בגדים, תכשיטים,
הלבשת בית, צעצועים, מוצרי תינוקות, ניר ואריזות, מסעדות מצוינות,

בתי קפה וגלידריות...
בקיצור, כל מה שנפשכם חשקה, ממש כאן ברחוב אחד.

מאחר וקצרה היריעה מלהכיל, אמנה בפניכם רק מקומות בודדים,
לצד חנויות ורשתות מוכרות ואהובות כמו Luci, Janie and Jack, Papirus,
יש גם חנויות קטנות ורשתות בוטיק מיוחדות.

נתחיל ב RUTI, חברה מוכשרת ויזמית נועזת, שפתחה כאן את חנותה השלישית
(מאז נפתחו עוד שתי חנויות נפלאות של אופנה ישראלית לגמרי out of the box:-)
אופנה מתוחכמת ומחמיאה, שיק ישראלי, עיצוב נקי פתוח ומזמין,
והtouch של חברתי היקרה ניכר בכל פינה.

 Jonathan Adler מעצב נפלא, שביקור בחנותו, תמיד מעורר השראה.

The Quilted Monkey, חגיגה לעיניים של שטיחים וסלים ארוגים, 

הפתעות וצבעוניות מאוד יצירתית. Pom Pom והחנות של Rachel Ashwell,
סגנון Shabby Chick, שתמיד גורם לי להתרגש.
חנות נהדרת Giggle, למוצרי תינוקות ופעוטות, שעושה חשק לקנות,
(וכן, גם קצת להרות...)
ועוד עצירה ב Monalina, לקנות לקטנה מתנה סמלית מאחות גדולה.
חנויות מתוקות לבגדי ילדים כמו Peek,
וחנויות להלבשת בית ורהיטים, סתם להסתובב ולהסניף. 

ומכאן על אופניים אפשר להרחיק
לVenice Beach השכנה, 

להחליף לאוירה לא מעונבת וזרוקה,
או לשוטט ברחוב Abbot Kinney,
שהתחדש מאוד בשנה האחרונה
(אגב, עוד חנות של RUTI שם)
ורותי מספרת, שהרחוב הזה הוא כולו סצינה מסרט,
אוירה בוהמיינית עם שיק של בוטיקים מקסימים,
לדגום חנויות, ללגום קפה, לעצור ולהסניף
אורבניות זעירה בפרבר קליפורני שטוף שמש.

קצת לפני שעולים על הטיסה חזרה,
אנחנו מקנחות ב 'Bottega Louie',
מסעדה, מאפיה, שוקולדיה, מעדניה.

עוד המלצה של ליסי וזאב, שהיא כרגיל מוצלחת ביותר.

מקום ייחודי, מן Eatly NYC, בזעיר אנפין.

אוכל גורמה, עיצוב נקי,
מטבח קליפורני עם טוויסט צרפתי.

אני מתענגת על כוס יין, סלט וארטישוק על הגריל,

נהנית מכל ביס, וגם סתם מלהתבונן סביב.

ואחר כך סבוב מעוצב בחלונות הראווה, 

בשפע עוגות, מגדנות, שוקולד, לחמים ויינות.

אפשר לארוז הבייתה, לשמר את הטעם והריח,

של בילוי אמא ובת, משגע!

על כביש מספר אחד must

לפעמים, כשהשמש זורחת על כרמל ושורה עלי הרוח,

אנחנו אורזים סל פיקניק ומחצלת, ונוסעים דרומה.

הרכב מתמלא במוסיקה וקולות ילדים, 

הרוח מבדרת את שערי וחיוך רחב על הפנים,

נופי כביש מספר אחד הולמים בי בחוזקה,
מראות Big Sur עוצרי נשימה.

כחול עמוק של ים, מפרצונים קסומים,

צוקים מתחדדים, גשרים בני עשרות שנים,

ציפורים נדירות, צפרים חמושים במשקפות, 

יערות בירוק על גווניו, סלעים, כמו פיסל אותם אמן.

נקודות תצפית, טיילים, טרמפיסטים וכלבים,

פרות רועות, שדות חרושים, רמזור זמני אחד,

ומגדלור מיוחד.

הכביש הזה גרם לי להתאהב בקליפורניה,

ועד היום, הוא גורם לי להתפרצות רגשות,

לאהבה עצומה לטבע ונוף, 

לחברים, למשפחה, למי שאיתי,

ומי שרחוק, לחיים ולהנאות.

לפני שנדרים, נעצור לתדלק בתחנה "סלברטאית"
על כביש מספר אחד,
(מיד אחרי כרמל ושמורת הטבע
Point Lobos המקסימה, ראו פוסט),

תא טלפון אדום, חנות קטנטנה עם בגט טרי מדי בוקר,
להוסיף לסלסלה. 

ואם היטיב איתכם היום והגלריה פתוחה,
Winters Fine Art Gallery

תוכלו להכנס לתערוכה של אמנים מקומיים
ולנוח קצת בגן קטן וחינני.

ארוחת בוקר צופה על העתיד לבוא, 

נאכל ב  Carmel Highlands Inn

טרסה יפה מוגבהת משקיפה על נופי כרמל והאוקיינוס,

את האורחים מציידים במשקפת ובאווירה, 

עכשיו כבר הרשות נתונה להנאה רבה.

לפני שתפנו לצאת, הביטו במכתבי התודה מלפני שבעים שנה,

(הסתכלו בחיוך על התעריף:-)

וראו זה פלא, מה שהיה, הוא שיהיה,

נפש האדם חפצה טוב מיסודה,

טבע, נוף, ים, מסעדה משובחת, ומקום להניח את הראש,

היה נכון לאז כמו לעכשיו.

בוחרת להתחיל ב Bixby Bridge 

ובאומן מקומי, שמצייר את הגשר הזה כמעט מכל זוית.

ביקור אצלו בסטודיו הוא תמיד חוויה, גילוף בעץ וציורים צבעוניים במיוחד.

כמו כל הדברים הטובים, הוא נחבא אל הכלים וקצת קשה למצוא...
אם נוסעים לכיוון דרום,
פשוט צריך לפקוח עיניים לשלט קטנטן בצד הדרך מצד ימין,
לפני הגשר, שלט, שמזמין עצירה וכניסה.

אגב, הגשרים היפים כמו גם הכביש, נבנו במסגרת,

עבודות יזומות לשיפור המשק והכלכלה של ימי המיתון הגדול,
על יד הגשר, חובה לעצור לתמונה, כמו בשאר נקודות התצפית בסביבה.

את המבקרים מהארץ אנחנו תמיד לוקחים לאותו יום טיול,

הליכה קצרצרה למפל מקסים שנשפך לים
ב Julia Pfeiffer State Park,

מסלול קליל בטבע, ובליבו מנהרה, 

ובקצה, ׳אור׳ בצורת נוף קליפורני, מרשים מאוד.

משם, עם הסל, הפיקניק, והכלב,
אנחנו מדרימים ל Pfeiffer Beach, 

חוף סודי, שרק מקומיים מכירים, דרך לא דרך, צרה ומשובבת,
לצד נחל זורם, סוסים ובתים זרוקים, מובילה בסופה להפתעה יפה.
חוף עם קשת סלעית ענקית, יפה כמו בתאילנד ומקסיקו השכנה,
דיונות עצומות, הילדים נהנים בחול לגלוש ולהשתובב,

(מגלשות השלג בהחלט מתאימות לבילוי שכזה),

וליאו הכלב מכשכש ומתרגש. 

בצל, אנחנו פורסים מחצלת ופשוט נהנים לשבת.

ארוחת צהריים אנחנו אוכלים על גג העולם ב Café Keva
מרפסת נהדרת עם נופים כמו מסרט, פניני וסלט,

כוס יין, קפה ומאפה, ה מ ק ו ם לארוחה ולהפוגה.

שיטוט קל בחנות המזכרות, תכשיטים, צעצועים, ספרים וערסלים, בגדים,
כרטיסי ברכה, כלי בית וטקסטיל, ועוד מיני קיטש, כאלה, שאף אחד לא באמת צריך. 

למעלה, Nepenthe המסעדה,

שמהנה בעיקר בגלל תנורי אש מעוגלים בחוץ, 

ונוף עוצר נשימה, אבל האוכל, אני עדה, לא מי יודע מה....

מקום לקפה נוסף או ללאנץ׳, שנראה על פניו  לא מרשים כלל וכלל,
בסמוך לתחנת דלק וחנויות 'זרוקות',

 Big Sur Bakery &  Restaurant

קוראים למקום הקטנטן והאוכל, חבל על הזמן...!

ואת הקרדיט ניתן כמובן למיכל.

עוד נקודות משובבי נפש לעצירה,

רק שהם מצריכים תיאום והזמנה.

המגדלור Point Sur הוא הפתעה אמיתית,

טיולים מאורגנים עם עם הסטוריה ורכילות מקומית,

דרך מרשימה ופעילות גופנית בסגנון טיפוס לפסגה,

כמאה מדרגות יוליכו אתכם לפרס, נוף מרהיב במיוחד.

ב  Esalen מתקיימים סדנאות בשלל נושאים,

לזוגות, משפחות, מטפלים ואנשי עסקים. 

מסודות האהבה, ליוגה למתקדמים, אמנות, ריקוד

והמפתח לאושר העולמי.
הכל כאן בשילוב מעיינות חמים ואוירה קליפורנית צבעונית. 

והספריה של הנרי מילר, שהתגורר בביג סר שנים רבות,

משמשת היום כמרכז אמנות קטן,

המעודד יצירה ואמנים מקומיים, גלריה מתוקה וספריה מקומית.

ופעם, במסגרת ההרפתקנות ורוח הגילוי,  

ניסינו להגיע לחלק מהאתרים לא דרך כביש מספר אחד....

שכרנו ג׳יפ, ובדרכים לא סלולות, הדרמנו והרעדנו קלות, מצפים למראות.

היה חביב וחויה, אבל הלב נפתח כשגילינו מחדש,

שאנחנו בכביש מספר אחד.

וכבר כתבתי שני פוסטים על Carmel הגבירה המצודדת,

ועוד אחד על Moterey,

וגם על San Luis Obispo,

בקיצור, אם אתם תושבי העמק,

בחופש הבאה אתם מסודרים.

ואם עשיתם את כל הדרך מישראל,

קבלתם הרגע סודות של מקומיים:-)

בגלגול הזה

׳שרוני, את יודעת שראול נפטר?׳

אמא שלי אומרת לי באחת משיחותינו בחודש האחרון.

שנים שלא ראיתי את ראול,

חבר משפחה רחוק ואבא של אורי ורוני,

וזה צובט לי בלב.

ראול, כמו שאני זוכרת אותו,

היה יורד על סטייקים ב׳נלו׳ באמצע הלילה,

מאכיל את כל הפלוגה של אורי,
ראול, שהיה מאוהב כמו נער, באגי היפה,

ראול, שנהג להביא איתו ניחוחות חו״ל ומתנות לכל,
ראול, ש כ ו ל ם רצו בקרבתו,

ראול של עין גב, ראול אבא/סבא מדליק,

נדיב, הדוניסט, מצחיק.

מה לו ולאיש הזקן, שזה עכשיו נודע לי שהוא מת?

החודש אני מתבשרת על מיתות רבות,

אח של קרול, אח של אברהם, אבא של דפנה, 

אמא של עופרה, אמא של ארי,

דב לאוטמן, אריק איינשטיין, ספי רבלין,

נלסון מנדלה לוחם חופש ושוויון זכויות, 

דניאלה להבי, ה מ ע צ ב ת של המדינה,

ואסתר שטרייט וורצל, 

שהייתי מכורה לספריה בנעורי.

כנראה משעמם לו ליושב במרומים,

שהוא מקבץ סביבו, בזמן קצר,

כל כך הרבה אנשים מקסימים.

עוד אפשרות, שלא הייתי ממהרת לפסול,

על סמך הכרות עם הנפשות הפועלות,

שיש שם למעלה, מי שמארגן מסיבה,

פעם ראשונה שאני שמחה לא להיות קרואה;-)

אני מתבוננת בצער, בכל חברי שהתייתמו,

ומבינה, שהפכנו ׳תקליט׳, ונכנסו למועדון חדש,

בו ההורים מזדקנים, וברפרטואר,

יש מחלות, לוויות ושיבעות.

המוות הוא חלק מהחיים, לא?

וכמה שזה נשמע נורא, 

דווקא בזכותו יש טעם להיותינו כאן.

זה רק משום ש׳חיים רק פעם אחת׳,

יש לחיינו על פני האדמה, טעם ועוצמה.

ועוד תובנה, מתיישבת לי אי שם חזק,

בכל גיל זה עצוב להתייתם.

ואיך על אף שכולנו יודעים שאנחנו בני חלוף,

עדיין הסוף מכה בנו פתאום,

כאילו ללא הכנה, בלי שהסכמנו,

בלי ששחררנו, מבלי שאמרנו מילה אחרונה.
כמה חשוב לומר שבחו של אדם בפניו,
בטרם יהפוך הספד, כפי שכותב,
יצחק שלו.

אז לכל החברי׳ה העליזה,

שעלתה בחודש האחרון אל על,

תחגגו שם ב׳פרטיה׳ יוצאת מן הכלל,

שימו את ראול על האוכל,

את דניאלה על הסטייל,

את אריק על המוסיקה,

וריבלין על הצחוק,

ותשמחו שם למעלה,

כי הייתם, ועשיתם, והשארתם בנו חותם,

ותחגגו שם בשמים, כאילו אין מחר....

ואנחנו מבטיחים להמשיך לחגוג כאן ועכשיו.

 "שירו נא למתים בטרם ימותו" / יצחק שלו

 

שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם

לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין

אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם

בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה

הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי

שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.

כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח

וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם - חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת

הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד

הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי

שָנָה - אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה

רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא

הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,

וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם

הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, - כִּי אָז חֲזָקִים

שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ

בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!

דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.

הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא

עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,

אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה -

לָהֶם הוּא!

שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם

גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת -

לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם

וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן ... שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן

יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם -

לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה ...

שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ ... 

עסק חברתי

לפעמים מזמנים לנו החיים, חוויות מיוחדות,

קצת יותר עמוקות.

כאלה, שגורמות לי לחשוב מי אני? 

מה ייעודי? מה יישאר אחרי? איך עושים טוב?

איך משנים את העולם? זה אפשרי? לא? קצת נאיבי מצידי...?

אני מוכרחה להודות, שהנושאים הללו עדיין מעסיקים אותי,

בגילי המופלג, עדיין איני יודעת, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, 

עדיין יש לי קושי עם העיסוק האסתטי שבחרתי לי, 

שעוסק כולו בצורה ואין לו עומק,

ועדיין, בכל הזדמנות אני ׳בורחת׳ בחזרה לעשייה חינוכית,

שגורמת לי התרוממות רוח וסיפוק.

וכך, סביב ענייני קהילה כאלה ואחרים,

על כוס קפה בעמק, משדלת אותי טלי עם עיניה היפות והחכמות, 

להתלוות ליום עם IVN, היא מספרת לי על יזמות, עסקים חברתיים ועשיה טובה.
מבלי שהספקתי למצמץ, אני מוצאת את עצמי בעולם אחר.
סיור עסקיים חברתיים עם IVN , קרן, ששמה לה למטרה להצעיד קדימה, עסקים חברתיים בישראל.

 

מהו עסק חברתי?

״עסק חברתי הוא התאגדות שנוסדה במטרה לטפל או לקדם אתגר חברתי או סביבתי תוך שימוש בהתנהלות ובמתודות עסקיות. עסק חברתי מנהל שורת רווח כפולה - פיננסית וחברתית\סביבתית. מטרתו הראשונה היא קידום המטרה החברתית, ולאחריה השאת רווחים, זאת בשונה מהמגזר העיסקי המפעיל לעתים תוכניות של אחריות תאגידית בו המטרה הראשונה הינה השאת רווחים, ובשונה ממוסד ללא כוונת רווח שאין בפעולתו שום מטרה להשאת רווח״

 

קיימא

זה היה יום חול סתוי, שמיים בהירים ותכולים, 

טיפסנו אל הגבעה, לנוף הררי במבואות ירושלים,

לצפות הלכה למעשה, בציונות מן הזן החדש, 

ציונות נוסח ׳קיימא׳ בבית זית.

השם ׳קיימא׳ מתייחס לאדמה, לקהילה ולדור הבא,

כל אלו מתקיימים כל כך יפה במיזם.

קיימא היא חווה לגידול ירקות בשיתוף הקהילה,

המאפשרת תעסוקה חקלאית מלמדת בקרבת האדמה

ומסגרת תומכת לבני נוער בסיכון, שלא השתלבו בבתי הספר.

את התוצרת החקלאית, אורגנית וטרייה, 

מוכרים לישובים בסביבה.

ארגזי ירקות העונה במשלוחים טריים לבית הלקוח, 

מגיעים פעם בשבוע. ההכנסות קודש לקיום החווה, 

למשכורות, ולמקומות תעסוקה לנוער מנותק.

כך מדי יום ביומו בשעת בוקר מוקדמת,

מגיעים בני נוער, שנפלטו ממסגרות חינוכיות,

לעבודת אדמה, עבודת כפיים.

שישה חודשים של הכשרת הקרקע וסילוק אבנים,

מלחמה באדמה סוררת ועקשנית,

הולידו חווה ירוקה וחיננית.

׳אנחנו לא עובדים סוציאליים, לא מדברים על הקשיים, 

אלא בעבודת כפיים, מקנים כישורי חיים׳, אומרים יוני וארז, המייסדים.

עם כובע קש, חולצה משובצת ונעלי עבודה גבוהות מלאות בוץ,

הם מספרים על החזון והדרך. 

החזון, שלוב של נוער מנותק במסגרת חקלאית,

הקניית מיומנויות עבודה, אחריות, חריצות, דבקות במשימה, 

לצד הפרחת אדמת הטרשים של הרי ירושלים, 

וגידול חקלאות אורגנית לחינוך לתזונה בריאה לסביבה.

ואני מביטה סביב, נושמת מלוא הריאות אויר הרים צלול,

וחושבת לעצמי, החבר׳ה האלה מפריחים את השממה והנשמה,

תרתי משמע.

הבית של סוזן

הבית של סוזן הוא מקום, ששורה עליו השכינה.

אנחנו פוגשים את איל המייסד, ואת אביטל המנהל,

אנשים מיוחדים, מעוררי השראה.

במהלך הביקור, יצטעפו העיניים לא אחת.

הבית של סוזן נוסד ב 2002, לזכרה של סוזן קפלינסקי ז״ל.

את הבית יסד איל, בעלה, ששם לו למטרה להחיות את חזונה.

החזון, עזרה לבני נוער באמצעות עשייה אמנותית, מתוך האמונה,

כי לאמנות ולעבודה, סגולות ריפוי והבראה.

איך זה עובד?

אביטל ואיל, אוספים מרחובות ירושלים, נוער בסיכון, נוער מנותק,

שנפלט ממסגרות חינוכיות.

הבית של סוזן, הוא מסגרת תעסוקתית, 

מפעל יצרני ואיכותי המעסיק אמנים לצד בני נוער.

האמנים, בוגרי בצלאל, מעצבים, בני הנוער,עובדים ויוצרים.

כלי זכוכית ויודאיקה, חרוזים ותכשיטים, ופאזלים מעץ תלת מימדיים,

מיוצרים במפעל הקטן.

הנוער רוכש מקצוע והרגלי עבודה, לצד מסגרת תומכת,

ומשכורת קטנה, המאפשרת לו להתקיים בכבוד.

המוצרים, נמכרים וממנים את המקום.

בכל יום שתי משמרות עבודה, וארוחת ערב/צהריים חמה,

שבני הנוער אמונים על הכנתה.

ימי הולדת וחגים, נחגגים כאן ברוב שמחה,

כמו גם טיולים ותוכניות העשרה, אוזן קשבת וחיבוק חם,

הם חלק מהחבילה, ו voilà

כבר אמר מי שאמר...

׳כל המציל נפש אחת....׳

אביטל, בנועם הליכותיו, ובחיוך כובש,

מתאר את הנוער איתו הוא עובד.

הוא מספר על נוער בסיכון, שמגיע משכבות מצוקה,

ונאלץ להתמודד עם קשיים של חיים במשפחות לא מתפקדות או ברחובות.

׳לנוער בסיכון, אין דמויות לחיקוי, אין דוגמא להצלחה, אין חלומות...׳, הוא אומר.

הבית של סוזן, מעניק לילדים חוויה אחרת, של קהילה יצרנית,

מיומנויות לחיים, ביקור סדיר, שפה והתנהגות נורמטיביים.

לכל אלו, השפעה מיידית על הדימוי העצמי והתפקוד,

ומכאן, השמיים הם הגבול.

כששואלים את אביטל, מה נחשבת בעיניו ׳הצלחה׳,

הוא אומר ששרות צבאי, עבודה או לימודים,

הם כרטיס כניסה לחברה, 

ולפיכך, משקפים הצלחה גדולה.

את הביקור המרגש, אנחנו מסיימים בשופינג,

מגש מזכוכית לחלת שבת, חנוכיה וקערת הגשה,

כבר ארוזים למתנה בידי נערה חיננית.

במחיר סמלי, 

רכשתי לי יופי של דברים ותמכתי במיזם חברתי מקסים.

קול האישה

יוזמה ברוכה שמעניקה הכשרה ותמיכה לנשים,

להקמת עסקים קולינריים קטנים.

במטבח קטנטן בפאתי ירושלים העיר,

לומדות נשים לפתח כישורי אפייה ובישול לעסקים קטנים.

במקביל, לעבודה במטבח, מוצעים לנשים,

קורסים והכשרה במגוון נושאים, מהנהלת חשבונות ותמחור ועד להעצמה נשית.

המטבח גם מעניק שירותי הזנה לבית ספר מקומי ובית תמחוי, 

המיזם הזה מוליד, נשים עצמאיות ויצרניות.

החצר הנשית

על החצר הנשית כבר כתבתי בעבר (ראו פוסט ׳יפואית׳), 

אבל אז לא ידעתי שמדובר בטרנד,

בזרם חדש.

המטרה, העסקת והעצמת נשים מהסביבה והכשרתן למעגל העבודה.

הדרך, בגדי מעצבים חדשים נתרמים לחנות,

החנות מנוהלת בידי נשים מן הקהילה, שלומדות מקצוע,

ועוברות תהליך של צמיחה והעצמה.

וכולן מרוצות, הקונות, המוכרות, וגם המעצבים והמעצבות.

עוד עסקים חברתיים מקסימים, ששווים בדיקה ותמיכה,

׳בר קיימא׳ בתל אביב, ׳מעשייה׳ בשוק הפשפשים,

ולדעתי, גם את 'אלמינא ' (ראו פוסט יפואית),

כדאי להכניס תחת אותה מטריה, 

שכן גם כאן האג׳נדה החברתית ברורה.

דבר חדש קורה בישראל, מאז מחאת האוהלים,

אנשים עושים מעשה, יוצרים בחדווה,

עסקים, שתורמים בחזרה לחברה.

עם נאיביות והשראה, בנוסח ׳אני ואתה נשנה את העולם׳,

אבל עם רציונליות והכרה, שצריכה להיות תוכנית עסקית,

שתוביל את המיזמים הללו להצלחה.

לא תרומות, לא נדבנות, לא ׳שנור׳ של עמותות,

כי אם שירותים או מוצרים, שווי כסף,

שמאפשרים צמיחה וקיום עסקי.

ואתם קוראי הנאמנים, בפעם הבאה, כשתחפצו להתחדש,

בכלי, שמלה, תכשיט או מתנה,

כשתזדקקו לקייטרינג קטן לאירוע, או לפירות העונה,
כשתרצו לחגוג באופן שמחמם לבבות,

עשו טובה, בחרו בעסק חברתי כתחנה ראשונה, 

והנה עשיתם מצווה, ויצא שכרכם בצידה.