בגלגול הזה

׳שרוני, את יודעת שראול נפטר?׳

אמא שלי אומרת לי באחת משיחותינו בחודש האחרון.

שנים שלא ראיתי את ראול,

חבר משפחה רחוק ואבא של אורי ורוני,

וזה צובט לי בלב.

ראול, כמו שאני זוכרת אותו,

היה יורד על סטייקים ב׳נלו׳ באמצע הלילה,

מאכיל את כל הפלוגה של אורי,
ראול, שהיה מאוהב כמו נער, באגי היפה,

ראול, שנהג להביא איתו ניחוחות חו״ל ומתנות לכל,
ראול, ש כ ו ל ם רצו בקרבתו,

ראול של עין גב, ראול אבא/סבא מדליק,

נדיב, הדוניסט, מצחיק.

מה לו ולאיש הזקן, שזה עכשיו נודע לי שהוא מת?

החודש אני מתבשרת על מיתות רבות,

אח של קרול, אח של אברהם, אבא של דפנה, 

אמא של עופרה, אמא של ארי,

דב לאוטמן, אריק איינשטיין, ספי רבלין,

נלסון מנדלה לוחם חופש ושוויון זכויות, 

דניאלה להבי, ה מ ע צ ב ת של המדינה,

ואסתר שטרייט וורצל, 

שהייתי מכורה לספריה בנעורי.

כנראה משעמם לו ליושב במרומים,

שהוא מקבץ סביבו, בזמן קצר,

כל כך הרבה אנשים מקסימים.

עוד אפשרות, שלא הייתי ממהרת לפסול,

על סמך הכרות עם הנפשות הפועלות,

שיש שם למעלה, מי שמארגן מסיבה,

פעם ראשונה שאני שמחה לא להיות קרואה;-)

אני מתבוננת בצער, בכל חברי שהתייתמו,

ומבינה, שהפכנו ׳תקליט׳, ונכנסו למועדון חדש,

בו ההורים מזדקנים, וברפרטואר,

יש מחלות, לוויות ושיבעות.

המוות הוא חלק מהחיים, לא?

וכמה שזה נשמע נורא, 

דווקא בזכותו יש טעם להיותינו כאן.

זה רק משום ש׳חיים רק פעם אחת׳,

יש לחיינו על פני האדמה, טעם ועוצמה.

ועוד תובנה, מתיישבת לי אי שם חזק,

בכל גיל זה עצוב להתייתם.

ואיך על אף שכולנו יודעים שאנחנו בני חלוף,

עדיין הסוף מכה בנו פתאום,

כאילו ללא הכנה, בלי שהסכמנו,

בלי ששחררנו, מבלי שאמרנו מילה אחרונה.
כמה חשוב לומר שבחו של אדם בפניו,
בטרם יהפוך הספד, כפי שכותב,
יצחק שלו.

אז לכל החברי׳ה העליזה,

שעלתה בחודש האחרון אל על,

תחגגו שם ב׳פרטיה׳ יוצאת מן הכלל,

שימו את ראול על האוכל,

את דניאלה על הסטייל,

את אריק על המוסיקה,

וריבלין על הצחוק,

ותשמחו שם למעלה,

כי הייתם, ועשיתם, והשארתם בנו חותם,

ותחגגו שם בשמים, כאילו אין מחר....

ואנחנו מבטיחים להמשיך לחגוג כאן ועכשיו.

 "שירו נא למתים בטרם ימותו" / יצחק שלו

 

שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם

לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין

אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם

בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה

הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי

שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי-תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.

כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי-נֵצַח

וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם - חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת

הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד

הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי

שָנָה - אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה

רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא

הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,

וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם

הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון-רִגְשֵיכֶם, - כִּי אָז חֲזָקִים

שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא-בודְדִים הָיוּ

בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!

דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי-הַמָּחָר.

הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא

עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,

אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה -

לָהֶם הוּא!

שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ, כִּי אַחֲרֵי מותָם

גַּם לַעְצור בְּעַד שֶטֶף שִבְחֵיכֶם הַפּורֵק כָּל גִּדְרֵי הָאֱמֶת -

לא יוּכְלוּ, וְגַם הוכִיחֲכֶם עַל פְּנֵיכֶם עַל הַפְרִיזְכֶם

וְהַעְתִירְכֶם דְּבָרִים אֲשֶר לא כֵן ... שִירוּ נָא בְּעודָם, לְמַעַן

יִבָּחֵן דְּבַרְכֶם בְּהַבִּיטָם אֵלָיו דּוּמָם, כִּי אַחֲרֵי מותָם -

לא יוּכַל עוד מֶבָּטָם לְהַאְדִים אֶת פְּנֵיכֶם מִבּוּשָה ...

שִירוּ, שִירוּ נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ ...