על החיים ועל המוות

"אבל הדבר הנורא מכול היה קולו של מקס ממן, הקשר במעוז חיזיון, פקיד בנק מירושלים, שהתחנן על חייו,
שיבואו להציל אותו. זעקותיו בקשר שברו את כולם: 'תצילו אותי, בואו, איפה חיל האוויר',

עד שקולו נדם. מי שהיה שם ושמע את קולו, זה הקול שילווה אותו עד יום מותו....״

איתן הבר כותב על דוד שלי, הקשר של מוצב חיזיון,

שקריאותיו לעזרה בקשר, מסמלים יותר מכל,

את ההפתעה, את החורבן, 

את האסון של המלחמה ההיא.

פעוטה בת שלוש הייתי אז,

עיניים חומות סקרניות, מלוכסנות, תלתלים סוררים, 

עולם דמיון מפותח, ושפה עשירה במיוחד.

חווית ילדות וסרט צילום שנצרב אצלי בזיכרון,

זכרונות דהויים, בשחור לבן וצבעים עמומים, 

בליל קולות, שיחות מבוגרים, סיפורי משפחה, 

רסיסי זיכרון מהולים בשיכחה,

מה שבאמת חוויתי, מה שלמדתי אחר כך, ההשלמות של עכשיו.

שנות השבעים, שירי כוורת ברקע, הגששים, ילדות חילונית בחולון,

שיכונים בני ארבע קומות, בתי רכבות, המולת ילדים,

גינות ציבוריות, חיים בשכנות, מדינה בהתהוות. 

תמונות של נשים במיני קצרצר תספורות נפוחות ומשקפי שמש גדולות,

גברים בחולצות עם הדפסים צעקניים, פתוחות כפתור, פיאות עבות,
מבוגרים במשקפיים עם מסגרות כהות,

סוסיתות כרמל דוכס, מפיברגלאס חבוטות, וגם סקודה ופיאט בכבישים וברחובות,

פשטות, משפחתיות, תמונות עם שוליים מזוגזגים, מצהיבות, קטנות, מטושטשות,
תמימות וציונות.

ארבעים שנה חלפו מאז.

יום כיפור, עבורי הוא יום של חשבון נפש,

ושם קוד למלחמה הארורה, המלחמה ההיא,

שאיימה להכחיד אותנו, שלימדה אותנו מהו חטא האופוריה והיוהרה,

שתפסה אותנו לא מוכנים, שהולידה ועדת חקירה, ששינתה סדרי מדינה,

שלקחה חיים של צעירים רבים, בינהם הדוד שלי.

זכרונות דהויים ראשוניים וחיים של פעוטה, 

שלובים במה שקראתי ולמדתי על התקופה.

טראומה של ירידה למקלט חשוך, של האפלה, 

של חודשים ארוכים במחיצת אימי וחברותיה.

רק נשים היו אז בסביבה, נרתמות לעזור זאת לזאת,

להחזיק את העורף, לתמוך במשפחות שנשארו מאחור.

אחוות נשים, שחולקות געגוע, דאגה, הישרדות.

ימים ארוכים נטולי אבות וגברים, כולם מגויסים.

תמונה של אחי התינוק, תכול העיניים בסלקל פלסטיק לבן,

נישא בבהלה למטה למקלט, רק בן חודשיים, וכבר חווה מלחמה.

זכרון משעשע שלי ושל רינתי, ישנות חבוקות במגירת מצעים נשלפת מתוך מיטה.

ושל אילו (החברה הכי טובה של אמי ואמא של רינתי מהפעוטון),
כירסה בין שיניה אצלנו בדירה.
על כוס קפה, יושבות שתי נשים צעירות ושזופות, 

מהסות זאת את זאת, ועוברות במיידי לשיחה ערה באידיש,

משדרות עסקים כרגיל,
׳הכל בסדר׳, הן אומרות, ׳אתן איתנו כאן בטוחות׳.

לילות של אזעקה, רגליים קטנטנות מטופפות להעיר את אמי, 

הלומת שינה, מותשת מעבודה ותינוק קטנטן, היא לוחשת לי,

׳לא נורא, נרד באזעקה הבאה...׳

ושוב קולות סירנה, עולים ויורדים, והיא נחפזת לאסוף בקבוקים וחיתולים, 

אילו אוספת אותי ואת רינתי, מושיטה לנו יד איתנה, 

בפיג׳מות צבעוניות, אנחנו נחפזות במדרגות האינסופיות, לאור נרות,

למקלט הטחוב והצפוף עם שכנים מבוהלים.
שעות ארוכות, נים לא נים, עירנות חלקית, ורחל השכנה המרוקאית,

מקוננת, בוכה, סוערת, זועקת ומתפללת לשלום חיילי צה״ל בחזית.

׳שאלוהים ירחם עליהם״, היא נושאת תפילה במבטא, 

ולא יודעת שתחינתה לא נענתה,

שהמלחמה הארורה הזאת, עלולה לשנות גם אמונה.

 
ועוד תמונה, הפעם מהאלבום המשפחתי, 

עם דודה מישל ואוסי, בת דודתי בת החמש,

ביום כיף בספארי, טרם ידעה שהיא יתומה.

שתי אמהות צעירות, בנות עשרים פלוס, אופנתיות ויפות,

חובקות ילדות, ואני ואוסי מרוצות במיוחד מתשומת הלב,

שמורעפת עלינו והחוויה, נהנות מהפוגת המלחמה.

ועדת אגרנט, גורודיש, גולדה, דדו ודיין עם הרטיה,
אריק שרון בשיא אונו עם תחבושת גדולה,

לחישות של דאגה ושיחות מהוסות של המבוגרים,

על מה שקרה למקס, עכשיו כבר כולם יודעים, הוא נעדר.

שבועות ארוכים של טלטלה בין ייאוש לתקווה,

של הפסקת אש, של החלפת שבויים, של ׳כאן קול ישראל מירושלים׳,

של שדרני חדשות חמורי סבר, של עיתונות קודרת, 

ופניה של ממה, מוכת האסון,

כשהבינה, שבתה הצעירה, הפכה בן לילה, לאלמנה.

אחר כך ישמיע משרד הבטחון  לדודתי,

קטעי הקלטות, של זעקות השבר והקריאה לעזרה,

קטעים מצונזרים, עדיין לא חושפים את המחדל.

תמונות, תמונות, של אבא שלי בזקן מוזנח, בא הביתה אחרי שבועות בתעלה,

מהתופת, מהקרבות והדם, ריח הגופות השרופות באפו, הוא מניף אותי אל על.

ושחר אחי התינוק, בוכה למראה הזר הדוקרני, שמכריז עליו אבהות מידית.

סיפורי הקרבות, התעלה, הגשרים, הדוברות, שובכי היונים, תעלות המים המתוקים,

תמונות מאובקות של לוחמים פרועי שיער במדים, של מדבריות סיני,

של טנקים נטושים ונגמ״שים, של ׳שלום ולא להתראות אפריקה׳.

רק כשאגדל, יספר לי אבא על חיילנו וחללנו, על המכה שחטפנו,

אבל גם על השבויים המצרים, המפוחדים, הפצועים והמותשים,

על החסדים הקטנים שעשה איתם, כי אדם הוא אדם,

וצריך לשמור על הצלם, גם במלחמה.

מדליה לצולחי התעלה, לאבי החובש הקרבי, תעטר שנים רבות את המזנון בבית הורי.

אני עדיין נתקלת בה כל ביקור, היא מונחת אחר כבוד באותו המקום, זכר למלחמה ארורה מאוד.

הרדיו ימשיך להשמיע שירי נכאים עוד תקופה ארוכה, 

׳לו יהי׳ יהפוך להמנון המלחמה.

בשש אחרי המלחמה, תערך בדירתנו הצנועה, ארוחה.

סבי וסבתי הפולנים, ניצולי השואה, ה׳אודים העשנים׳, 

יבואו להתענג על הנכדים, לחבק, יחלקו שוקולד פרה עבה במיוחד, יגרגרו לשחר, 

ויזכירו לכולם, שהוא נקרא על שם יששכר, בנם הצעיר, ששכלו רק לפני שלוש שנים.

׳עד ששחר יגדל, כבר יבוא שלום׳, יסכימו כל המבוגרים, בנאיביות יתירה ואופטימיות ללא תקנה.
ובינתיים, יחלפו שנים, וההקלטות של מקס, ידלפו בהדרגה,

בהתחלה, מצונזרות, מדודות, אחר כך,

יותר מפורטות, קשות לשמיעה, 

משהו יספר על מקס, מזמר קטעי חזנות ליום כיפור, על גדות התעלה.

אוסי תחכה לאבא שלה, תחפש אותו בבית הספר, בצבא, בכל מבוגר,

וכולנו, כל הבני דודים, נתבקש להיות יותר סבלניים איתה,

כי את היקר לה מכל, היא נתנה למדינה.

כשאגדל, כבר אשמע במו אוזני את ההקלטה מסמרת שיער, 

של הקשר של מוצב חזיון זועק לעזרה, של הדוד שלי הולך אל מותו,

ומבין שהמדינה הפקירה אותו.

כקצינה צעירה בצבא, אתקל במורשת הקרב של החווה הסינית,

של עמק הבכא, של כח צביקה, כבר אהיה מבוגרת דיי להבין, 

את המאורעות הרעות, שנפתחו על ארצנו הקטנה מצפון ודרום.

ושנים רבות אחר כך, 

כשאקרא בנסיבות אחרות, את ׳אישה בורחת מבשורה׳,

אתקל בהפתעה, בסצנה המחרידה של מקס ממן מתחנן על חייו.

ארבעים שנה חלפו מאז,

אחרי עשורים של בדידות, זכתה דודה מישל באהבה שניה, בדמות המלאך מיכאל (נפלאות דרכי האל...)
היא עדיין חזקה, נערצת, אהובה ונדיבה, ובעיני, היא, אלמנות צה"ל ויתומיו, הם, הם הגיבורים של המלחמה.

אוסי גדלה להיות אישה מרשימה, בחרה בחיים, בחיוך, והקימה משפחה מקסימה. 

את ההקלטה של מקס ממן, הקשר של מוצב חזיון, אפשר למצוא בגלגול בייתי בגוגל, או בסרט הדוקו, 'מלחמה במצלמה ביתית'.

אילו ואמא שלי עדיין חולקות אחוות נשים מיוחדת במינה והרבה חוויות וסודות, בשפה שרק שתיהן מבינות.
את רינתי, אני אוהבת לנצח, חברתי מהפעוטון, שותפתי לשינה טרופה של פעוטות מבולבלות בלילות אוקטובר שבעים ושלוש.
אלון, נולד כבר אחרי, קסם של ילד, היום הוא איש עסקים, נשוי ומוצלח ביותר.
שחר הלך לצבא, למרות התחזיות, שעד שיגדל כבר יבוא שלום. הוא אחז נשק ולגאוות אבא שלי וכל המשפחה, היה לקצין מאוד מוערך.
יגידו ש'ניצחנו' במלחמה ההיא, ואני אחשוב שהרבה גם הפסדנו. כל כך הרבה חיים, אובדן של נעורים.
'הרווחנו' תחושת נכאים וטראומה של מדינה, שתפסו אותה 'בלי התחתונים'. בתודעתנו הלאומית, נצרבה תחושת חוסר אונים, הפתעה, תסכול ומועקה. בין לבין, הפעוטה שהייתי, והאמא שאני היום, אני עדיין מוצאת את עצמי שואלת,
אם אפשר לברוח מבשורה? מגורל? ולנוכח רוחות המלחמה, שמנשבות ממש עכשיו מהשכנה הצפונית,
אני מקוה, באותה הנאיביות חסרת תקנה, שעוד יבוא שלום עלינו.
לחיינו, לזכרם.

It's still burning, Man!

׳את? ל'Burning Man'? זה כל כך לא מתאים לך....!׳

היא עומדת מולי, פותחת זוג עיניים נדהמות, זוקפת גבות ובשיפוטיות אומרת לי את זה המשפט,

ואני, אני קצת מגמגמת, קצת מתנצלת, מנסה להסביר ותוך כדי מחפשת תרגום בגוף הסרט ( או הstatement ),
כיצד אני נתפסת, מה זה אומר עלי, מה לא....הקביעה הזאת היא עלבון או מחמאה? לא כל כך ברורה לי התשובה, ואולי בכלל זה המקום, להפסיק ל׳חשבן׳ לאיך שזה נראה..... והלא זה חלק מה׳עשה׳ שמתקיים פעם בשנה בלב המדבר.

כשאני חוזרת מהפעם הקודמת, בהתרוממות נפש, שכמוה מעולם לא ידעתי, אני מגלה, שכולם סקרנים לשמוע על החוויה, לראות תמונות, מקשיבים בעירנות לסיפורים ומעשיות, אבל בין השורות, וגם ב׳רחל בתך׳, שואלים אותי עלי.
מה עשית שם? על אילו איסורים עברת? היית לבושה? כמה רחוק הלכת? את מי פגשת? הם היו ערומים? 'מתודלקים'? מהוגנים? ניסית סמים?

יש בפסטיבל הזה מציצנות, 

יש כאן סקס חופשי, סמים ואלכוהול,

אבל בעיני ועבורי, זה לא העניין,

הוא יותר עמוק,

יותר מורכב. 

מה גורם לי לארוז חצי בית, לותר על יום הורים בתיכון לבכור (ובכן חברים, אני לא ׳אם השנה....אבוי לבושה;-),
לשדל בייביסיטר לימים ארוכים, להשיג בלהטוטנות כרטיסים בדקה התשעים, שהבטיחו שיחכו לנו בקופת הכניסה, ורק השד יודע, אם לא נפלנו קורבן לתרמית קטנה.... (כזאת שאנו עלולים לגלות אחרי יום נסיעה....), מה גורם לנו לשלם מחיר מופקע ולא הגיוני בעליל לקראוון?  מה גורם לנו לנהוג שמונה שעות ולהמתין דומם משך חמש שעות רק כדי להיכנס לאתר? המשטרה הכריזה השנה מלחמה על הפסטיבל, הדרך מתארכת, ועל אף הכל, ולמרות הכל, הנה אנחנו כאן.

בפעם הקודמת אחר high של ימים קסומים, חזרתי עם דכדוך קל לעמק המשמים. עמוסת חוויות, נרגשת ונסערת מקורות הBurn, בחנתי כליות ולב וניסיתי להבין מה היה בו במקום, שהלך עלי קסמים. מה היה שם ששבה את ליבי?  החופש? האוירה? העירום? הארוטיקה? רוח המדבר או היצירתיות המתריסה?  מה היה שם שגרם לי להתאהב?

לקחו כמה ימים של שגרה מבורכת להבין ועוד כמה חודשים אל תוך השנה, כשביני לביני, אני נזכרת בחיוך בקורות הפסטיבל. ידעתי אז מיד עם שובי לציביליזציה, לשלווה, שזוהי תחילתה של מסורת וידידות מופלאה. כתבתי בסערה את הפוסט הכי נקרא והמחשבות לא הניחו לי עד השנה.

את הפוסט הזה כבר אכתוב מכאן, במדבריות נאבדה מחוץ לקרוואן, על כוס יין תוסס וצונן בבגד ים שובב, אני מנסה להבין מה יש במקום הזה, שאותי כל כך מסעיר. איך יתכן, שדווקא במציאות כל כך הזויה, כל כך שונה מסגנון חיי, רחוקה מהילדים, מה comfort zone (תרתי משמע!) אני מרגישה הכי אותנטית ושלווה אבל גם הכי מרוגשת, מסוקרנת, תאוות חיים ובעלת נפש סוערת. 

בבגרותי, הייתי כמו כולם, צפויה, קונפרמיסטית, מהוגנת, חובבת שגרה ידועה. נוספו לי (כמו לכולנו) תפקידים רבים, שמחייבים ארגון, אחריות, שמרנות, סדר ומשמעת. אני רעיה, אני אמא, אני אדם בוגר, אני חלק ממשפחה, מקהילה, כל תפקיד כזה מחייב כובד ראש ומחשבה. כל תפקיד כזה, בכל שנה מחיי הבוגרים, איבק והצפין את הילדה שבי, אותי.
וזה אגב, נכון לגם לבן זוגי ולקשר שלנו.

בוקר עולה במדבר, חולצה לבנה דקיקה, כובע רחב שוליים, ושנינו חיש מהר על האופניים. אני שועטת אל הלא נודע ברכיבה, לא רוצה להחמיץ דבר, מרחיקה לכל המיצגים, מנהלת שיחה עם עוברים ושבים, נעצרת למרגריטה, לקונצרט על עוגב בכנסיה מאולתרת בלב הפלאייה, מחייכת לכל עבר, נועצת עיניים בכל אבר, ובכל אקט, מרגישה חופש ושחרור. 

כאילו יד נסתרת, חדרה לי לחדרי חדרים, איוררה את צפונות נפשי,

פתחה חלונות שטופי שמש והאירה, את מה שפעם הייתי, 

היינו, אני, הוא,

אני והוא, אנחנו.

המקום הזה גורם לנו לשחק, להשתובב, להעיז ולגלות עולמות חדשים, הוא מאפשר הפוגה אמיתית מהיומיום, מהטכנולוגיה והמטלות. הוא מאפשר שיחות אל תוך הלילה תחת חופת כוכבים, כמו בסיני של ימי הנעורים. הוא מזמן חזרה לבסיס, לטבע, למי שאני, למי שהיינו. המקום הזה בפשטותו, גורם לי להתאהב בו, כמו פעם לפני שנים.
הוא מזכיר לי למה בחרתי בו מכל הבנים.

המדבר צהבהב, רק חול וחול ושממה, אין פה חיים, אין אפילו חרקים, אי אפשר להתקיים בכאלה תנאים. ודווקא העובדה הזאת רק מחדדת עבורי את ה׳יש מאין׳. את העיר הענקית שקמה פה לשבוע ימים, את הדרקונים יורקי האש, את הכנסיות, המקדשים, את ספינות המדבר, את החרקים המנצנצים ממאדים, את גן השעשועים הענק, את החלליות, את מצנחי הרחיפה, את האבירים והפיות, את השדים והמלאכים, את המוסיקה המרטיטה, על הכל ניצח ביד אמן, האדם. אני חושבת כמה כח ויצרתיות יש בנו, שנבראנו בצלם, ולאן אפשר להגיע כשמחליטים 'make love, no war...'.

אני נדהמת איך בהעדר סדר וחוק, בתוך האנרכיה והשיגעון, מתקיימת איזה הרמוניה מפתיעה, של כבוד, שיתוף והכלה.
אין גבולות, אין חוקים ויחד עם זאת לא ראיתי כאן שום מפגן אלים וחשתי בטחון גם באופן יחסי, לכל מקום בו דרכה אי פעם רגלי. די מפתיע לא? כמה סייגים, גדרות וחוקים אנחנו שמים עלינו על מנת להגן ולשמור אבל באופן פרדוקסלי,
כל אלה קמים עלינו לכלותינו, חונקים את הנשמה, מעיבים על השמחה הפשוטה.

למה דווקא כאן אני ניעורה לחיים? אולי בגלל הלא נודע, אולי בגלל שאין לי פה באמת שליטה, על מה שאראה ואיזה רגש יתעורר, ואולי כי דווקא כן יש לי שליטה, לחוות את המקום בדיוק כמו שאני רוצה.
אולי בגלל שהפסטיבל הזה ממציא את עצמו מחדש בכל שנה.

אני והוא מציצים, נפתחים, חווים ומגלים חדש, כמו פעם מזמן, חוויה של גילוי, של הפתעה, של הרפתקה גדולה. בחוש הומור, בהשתובבות, בשמחת נעורים, החיוך מרוח לי היטב על הפנים. אני מונה את כל המקומות שכוחי האל, שביקרנו בחיינו כדי לראות פלאי תבל, כדי לספוג אוירה, כדי ללמוד תרבות חדשה. הפסטיבל הזה מאפשר חוויה אמיתית של נוף, תרבות ואוירה מרדנית, של אנשים צבעוניים, של טרוף ושפיות, של דמיון חסר גבולות, אבל באופן מפתיע, הוא מאפשר גם התבוננות פנימית, מעמיקה ועניינית, של מי אני, האם אני מאושרת, מהו אושר, מהי אהבה ובאילו ערכים אני מאמינה.

מזג האיר הקשה, סודק את העור, מיבש ומאבק. שכבת חול מדברי מלבינה את הכל, האופניים, הקראוון, את הכיסאות, את השיער, בקמטי הפנים, בחריצים, אנחנו כבר לא צעירים. ׳תסתכלי על עצמך׳ הוא אומר לי, כששכבת אבק, נותנת לשערי, מראה שזרקה בו שיבה,  והקמטים מעולם לא בלטו יותר. אם הוא אוהב אותי כך..... זוהי אהבה, אני אומרת ומרגישה כמו לכלוכית מהאגדות בזוהרה. המדבר גורם לנו לחדש ימינו כקדם, כבר לא כל כך צעירים, כבר לא כל כך יפים, אבל הרבה יותר חכמים.

 בכנסית הchurch of the jerks, אנחנו שותפים לחתונה הזויה, גם וודי אלן ואלמודבר לא יכלו לביים סצינה כל כך משעשעת, ובהפוך על הפוך, גם עמוקה. אורחים כמו מסרט קרואים, לא קרואים ולגמרי ׳קרועים׳. הכלה שתויה, ה׳כומר׳ שנון ומקסים, קתדרלה גותית בשחור לבן בלב המדבר, עם בר וויסקי במרכז הבזיליקה, חלונות ויטראג׳ים, שנדליר ארט דקו, שעת בין ערביים, שבועת עולמים שהיא כולה הומור וגסויות ללא מעצורים, הקהל שותף בטקס, מרים לחיים, מפר את השקט בקריאות כמו בבר אירי מצוי. ביציאה, אש ותימרות עשן וחגיגה שמחה, מימי לא ראיתי כזאת חתונה.

אחר כך ירד הלילה ונשכב תחת כיפה עגולה עצומה, שלובי יד, עם מוסיקה קלאסית מרגיעה, הכיפה תלבש שלל צבעים בהרמוניה מפתיעה עם המוסיקה , 'Lucy in the sky', אני מזמרת לעצמי, וכל ההארות והמחשבות, הם נטו שלי.
מדי פעם נעצר, לgem sessions , על גג אוטובוס נטוש, עם זמר נשמה שחור ופסנתרנית מוכשרת, חשופת חזה, נעכז ישבנים בדיסקוטק כזה או אחר. נשעט אל המרחבים האינסופיים, הצהובים כאילו אין מחר,
וננסה להבין, אם זה כל כך מקסים, מעורר ומהנה, למה בחרנו לחיות באופן כל כך שמרני ואחר? או כל כך דומה?
(גם כאן, תלוי באיזה כיוון מסתכלים על זה...)

מעולם לא ראיתי המון כה רב, שמאפשר אנונימיות, מעולם לא פגשתי אדם בתא טלפון ציבורי מדבר עם בוראו ברצינות כל כך תהומית, מעולם לא פגשתי במגוון אינסופי של ציצים. קטנים, חצופים, קופצים, זקופים, מתריסים, לבנבנים, שחורים, ורודים, כבדים, שמנים, נופלים עד הברכיים, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה שדיים....
מעולם לא הציע לי זר, סם, ואחר כך באותה נשימה, מקל דבש או חטיף בריאות, אורגני כמובן. מעולם לא חשתי כזאת בלבלה מבולבולים חשופים......(אוי "גוועלד", תיצלנה האוזניים והעיניים!), מעולם לא שמעתי בליל כזה של שפות, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה תחפושות, מעולם לא נכחתי במסיבות שונות ומגוונות, לגמרי ׳out of the box' באותו הבלוק. מעולם לא התהלכתי ימים ארוכים עם שיר בלב וחיוך מטופש ונצחי על פני, 

אח...! נשגבות דרכי האל וה Burning Man!

נסענו שוב לסדום ועמורה, הפעם בביטחון וללא מורא.

הפעם השניה, היא לעולם שונה, אני כבר לא בתולה, גם הוא לא, הסערה חלפה. ואני מזכירה לעצמי, לא לחטוא בהשוואה. אני מתאהבת בי מחדש, בו, בנו. אנחנו חוגגים כאן בלב המדבר, שני עשורים של נישואין ועוד שנים רבות של חברות אמיתית. ואני אומרת לו, לאיש שלי, שאין מקום אחר בו הייתי רוצה לחדש את שבועת אהבתנו. כאן, במדבר שאנחנו אוהבים כל כך, ביצירתיות, בפשטות, באהבה. ועכשיו נשאלת השאלה הגדולה מכולן, מה ניתן לייבא מהרוח המדברית אל החיים בפרבר בורגני, בעמק יפה בין כרמים ושדות, לשיגרה מבורכת מאוד.

ובכן, זה הכל יקירי, סיפור קצר על אהבה בסוף הקיץ,
רוחות סתיו מנשבות,
החג אוטוטו פה,
הולכת לערוך שולחן,

להתראות בשנה הבאה.

כמעט מושלם

שעת בין ערביים, יום שישי, שקיעה נוגה וצבעונית.

חוה קסומה לחוף הים, כבשים, אלפקות וטלאים צעירים.

חברים, רוח צחוק ואוירה, ארוחת ערב תוגש בעוד כשעה.

עולים לאסם משוחזר, שולחן עץ מגולף ושישה עשר כיסאות,

מעשה ידי אמן. תיקרה גבוהה ושנדליר, מלא נוכחות והדר.

חלון פתוח למרפסת משקיפה על שדות מעובדים

וערמות חציר, ריח של טבע ואמא אדמה.

עכשיו, כבר מגישים אפירטיף ומנות פתיחה, 

שיחה קולחת ומוסיקה נפלאה.

כוסות מקישות, מרימים לחיים, מברכים.

יושבים לשולחן, פוצחים בסעודה אנינה, 

כל מנה אורגנית ומעוצבת במיוחד,

שלא לדבר על הטעם והריח, והכל, לעילא ולעילא.

אלא שאז, ברגע של התרוממות הרוח, של שמחת הנפש, של עדנת החיך,

קולטות עיני החדות, חולדה משוטטת להנאתה על קורות העץ.

בשניה, אני מאבדת את התיאבון, וחושבת בליבי, נגוז החלום.

"אין מושלם", אני משלימה באנחה, 

ותוהה עד כמה העיוורון עוזר להפוך מציאות לחלום,
וזה אגב, נכון לכל יום.
ועוד תובנה "בגרוש" מבליחה לי לתוך המחשבה, 

אם אין מושלם,

אפשר להירגע מהחיפוש והשאיפה,

אולי צריך להפוך את המטרה,

"להכי טוב שאפשר....",

ובנימה אופטימית זאת,

שנה טובה 

ומושלמת קמעה:-)
 

הסיפורים שאנחנו בוחרים לספר

הם לא בהכרח אמת. 

הם אריגה מורכבת של מחשבות, ערכים, תקוות,

שאיפות ומאויים, של מה שקרה, 

ומה שאנחנו חושבים שארע,

מלווים בפרשנות משלנו, בניתוח, בפענוח,

בזכרון, בדמיון, בהשלמה, בכעס, 

בטינה, בקנאה, לפעמים בעלבון,

בהנחת טוב או בהנחת רע.

הם שלובים כל כך יפה, בתחכום 

וביצירתיות של המח האנושי,

עד כדי כך שלעיתים קרובות, אנחנו מתבלבלים.

בשנים של עיסוק בהיסטוריה, 

התאמצתי לפשפש בסיפורים, 

לבחון מקורות ראשוניים ומשניים,

להטיל ספק, לשאול שאלות, לערער על הכל,
להרהר בקול, להקשיב קשב רב, לאינטונציה ולמה שלא נאמר.

להפריד בין עובדה לסברה, 

לערוך את ההקשרים, לנתח את המצב,  

ובסופו של דבר, בניגוד למדע,
להעניק לאינטואיציה, משקל רב. 

לפני מספר חודשים צפינו בסרט דוקו, שמספר סיפור קטן, מזוויות אישיות, 

ובכך פותח פריזמה רחבה ואמינה.

חינניות הסיפור כמו גם הסרט,
נעוצה בנקודת מבט אישית של כלל המרואיינים למאורעות ולאירועים. 

סרט רגיש וקטן על סודות משפחה,

שהזכיר לי שוב ושוב, 

שה׳אמת׳ היא דיפוזית ולא מוחלטת, 

בדיוק כמו שבהיסטוריה, יש עובדות, גרעין אמת,
וכל השאר השערות...

זהו, בוחרת לעצור בתיאור שלי כאן,

יותר לא מגלה, לא רוצה להיות ספויילרית, או מדליפה.

 'The Stories, We Tell', קוראים לסרט,

על האקרנים, בסינמטקים ובתי קולנוע מובחרים.

(אגב, הסרט מזכיר מיוחד את "פוטונובלה" הישראלי, עוד אחד נחמד:-)

וזה הסיפור שבחרתי לספר בפוסט הנוכחי,

ואם קראתם בין השורות נכונה, 

קבלתם הרגע,

המלצה 

תמונות פריזאיות

בשבוע שעבר השתפכתי לבן על גבי שחור והתוודתי קבל עם ובלוג, על אהבתי הגדולה לעיר האורות. והפעם, תמונות פריזאיות. המקומות שלי לעיר, 

לא סוקרת בפניכם הכל, רק מה שאני אוהבת במיוחד, באחת הערים אם לא היפה בעולם.

ומאחר, ופעם מורה, תמיד מורה.... אני מאמינה גדולה בהכנה.

קריאה של כתבי ויקטור הוגו, ׳עלובי החיים׳ ו ׳הגיבן מנוטרדם׳, צפיה בסרטים הנ״ל 

ו/או ב׳איש בעל מסכת הברזל׳, הסרט על אדית פיאף או קוקו שאנל,  Hugo , סרט נאיבי ומקסים על ילד שמתגורר בתחנת הרכבת במונטפרנס, או סרט מופת שנכנס לי ללב, ׳הנאהבים מפריז׳,  Les Amants Du Pont-Neuf, שמציג באופן עגמומי ורומנטי את החיים בביבים, מתחת לגשרים. הכנה כזאת או אחרת, ספר או צפיה בסרט, יעשו היטב את העבודה, יגרו את בלוטות הטעם,  יעוררו את הסקרנות, יזקפו את האוזניים, ואחרי הכל ככלות הכל, אין טוב ממראה עיניים.

מוזיאונים

פריז מלאה במוזיאונים, גלריות ותערוכות מתחלפות, מסקרת רק את אלה שאהבה נפשי, רק את אלו שגורמים לי חשק לחזור, שוב ושוב, לראות מחדש את הישן. המוזיאונים הבאים קבלו בסולם שרון douze points.

ה Musée D'Orsay קבל את ליבי זה מכבר, והוא עבורי המוזיאון הכי יפה בעולם. אוסף מיוחד של האימפרסיוניזם, רנואר, חבצלות המים וקתדרלת רואן של מונה, מאנה, ואן גוך, סזאן וגוגן, חדר שלם של טולוז לוטראק והרקדניות היפות של דגה, זה ועוד במבנה מרשים במיוחד, שהיה בעבר תחנת רכבת לאורליאן, ואחר כך בימי המלחמה ולאחריה, תחנת מיון דואר. שעוני קיר עצומים, פסלים עשויים בשלל חומרים, שתי מסעדות גורמיה ואוסף אמנות מקסים במיוחד, תצפית לגדה, ללובר ולגלגל הענק, קצר, קולע, ה מקום לסיור עם ילדים. הם יקבלו טאבלט עם הסברים ומשחקים מבדרים, מה שהופך מיד את המוזיאון מסיור מכביד לחוויה עכשווית.

את מוזיאון רודן, Musée Rodin אני אוהבת במיוחד, בגלל האוסף המרשים של פסלים בחוץ ובפנים, חצר משובבת ואוירה נהדרת. גם למי שמבקר מהעמק, ומכיר היטב את העבודות המוצגות בסטנפורד, מדובר בחוויה של ממש, את עבודותיו כמו את ביתו ב Hôtel Biron, תרם האמן הנערץ, לממשלת צרפת בתנאי, שיקימו בה מוזיאון לכבודו.

מוזיאון קלוני Musée de Cluny, הוא מוזיאון קטנטן לאמנות ימי ביניים  Musée National du Moyen Âge, במה שהיה בעבר, מנזר, אתר ארכאולוגי של מרחצאות רומיים, קפלה דתית של הסורבון ואפילו מעון של נציגי האפיפיור, כל כך הרבה שימושים החליף המבנה שבא בימים. שטחי קיר של הגבירה  וחד הקרן, ממצאים מהתקופות האופל, ספרי תנ״ך מאוירים, וראשי הפסלים, של כל מלכי יהודה, שנכרתו במהלך המהפכה מקדרלת נוטרדאם, על ידי המון זועם. הכל ועוד, ממש כאן. והבונוס, חנות מתנות מתוקה עם הפתעות לילדים, חצר מוצלת, ופטיו פנימי. 

הקונסיג׳רי, Conciergerie, הוא בעיני המקום לספר את סיפור המהפכה. מה שהיה הארמון של מלכי צרפת בין המאות העשירית למאה הארבע עשרה לספירה. חלק מהארמון הוסב לבית סוהר בשנת 1370, לאחר שננטש על ידי שארל החמישי ויורשיו. בית הסוהר של הקונסיירז'רי נחשב בזמן שלטון הטרור כמקום ההמתנה להוצאה להורג. מעטים יצאו ממנו לחופשי. המלכה מארי אנטואנט נאסרה בו בשנת 1793 לפני שהוצאה להורג. זה המקום לספר על לואי התשיעי, פיליפ היפה, מארי אנטואנט, דנטון ורובספייר, במבנה מרשים ביותר.

מוזיאון ׳קה בראנלי ׳ Musée du quai Branly , הוא מוזיאון לאתנוגרפיה ולתרבות אפריקה, אסיה, אוקיאניה ואמריקה הממוקם ברחוב רציף בראנלי, ברובע השביעי בסמוך למגדל אייפל. המוזיאון הוקם ביוזמת שיראק ונפתח לציבור הרחב ב2006. אני מציינת את המוזיאון על אף שהתערוכות שבו פחות מדברות אל ליבי.... בעיקר בגלל, ׳הקיר החי׳, שאורכו 200 מטרים והוא כולל מתקני השקיה המאפשרים את צמיחת הצמחים שעליו. 

מוזיאון שעווה, Musée Grévin . אם אתם מטיילים עם ילדים, זה המקום. אולי הוותיק, שבמוזיאוני השעווה, נוסד ב1882, מאות פסלי שעווה בגודל מקורי, סלין דיון, מייקל ג'קסון, שארל דה גול, ג'ימי הנדרקיס, צ'רלי צ'פלין, מרלין מונרו, ג׳וליה רוברטס, וספיידרמן, לצד, תמונות הסטוריות, סדנאות יצירה וסיורים מאחורי הקלעים.

Musée de l'Orangerie

מוזיאון קטן ומפתיע בקצה גני טולרי, המציג עבודות מראשית המאה העשרים, ביניהן עבודות של סזאן, של רנואר, ואת שני ציורי חבצלות המים הגדולים ביותר של מונה. אני אוהבת אותו במיוחד, אחרי או לפני פיקניק קטן.

ארמון האינווליד, Hôtel des Invalides, קומפלקס מרשים של בנייני מגורים, מוזיאונים וכנסייה. כאן קבור נפוליאון בונפרטה. לא אתר הכרחי... רק ששווה לבדוק, כי לפעמים סביב הארבעה עשר ביולי, בשבוע חגיגות העצמאות, נערכים קונצרטים תחת כיפת השמיים עם תהודה שיוצרת ארכיטקטורה מיוחדת. ספק אם היזם, לואי הארבעה עשר שהחל בבניית האינווליד בשנת 1671 כמעון לוותיקי מלחמות ונכים, (ומכאן שמו) , דמיין לעצמו בחזונו, מופע מרשים בין כתלי האינווליד.

מוזיאון פיקאסו ומוזיאון דאלי, חביבים ביותר, קטנים, שווה לבדוק, אם הם פתוחים, היו סגורים לאחרונה לשיפוצים. ועל הלובר, עוד אספר בפרק על ה׳קיטש מומלץ ביותר...׳

על הלובר עוד נספר בקיטש נחמד ביותר;-)

פיקניק

הכי אני אוהבת להכנס לתמונות של מאנה, ב׳פיקניק על הדשא׳, של רנואר ב׳רוחצות׳ , להתיישב בגן פריזאי מוצל, להתבונן בילדים המשתובבים, באגם הסירות, בברווזים, ברוכבי האופניים. לנוח מהמולת העיר, לצוטט לשיחות בטלות מסביב, להביט בעפיפונים, לתת לרוח לנשוב בשערי, לפרוס שמיכה, סל פיקניק, או ארוחה קנויה, ולהתיישב לחוויה נפלאה.

זה תמיד נשמע כל כך נפלא בספרים, מצטלם נהדר בסרטים, והכי, הכי יפה, כך זה בא לידי ביטוי בציורי האימפרסיונטים. מה לעשות, שכשאני מתיישבת עם קרפ, הוא זולג לי על הג׳קט. שהקטנה מתעקשת לאכול לבד, והשוקו כבר עמוק בשמלה הלבנה, הפריזאית, החדשה....

אוהבת במיוחד את הגנים של מוזיאון קלוני Musée de Cluny, גני לוקסמבורג, Jardin du Luxembourg וגני טולרי Jardin des Tuileries והכיכר המרובעת הקסומה עם הגינה המקסימה בדה וו׳ז׳ Place des Vosges , אגב, הבית של ויקטור הוגו, נמצא ממש כאן ופתוח לציבור. ולשם אוטוטו שוב נשוב.

להצטייד אפשר על הדרך, בסנדויץ׳, בקרפרייה, בפירות או גבינות בשוק מקומי, או אצל הירקן השכונתי (שזה מכבר הפך להיות החבר הכי טוב שלי!).

והכי אנין, לעצור במעדנית  Fauchon, ב Place de la Madeleine , ובכן, במעדניה המפונפנת הזאת, תוכלו לרכוש את כל שהתאווה אליו החיך, שוקולדים, מקרון, גבינות, תה ועוד. המחירים המופקעים כיאה למותג, לעיצוב, ולטקס בישבן של כל הלקוחות והמוכרים, כולם. החנות מככבת בעיר משנת 1886. כבר יצא לי להכנס בחירוף נפש, כשבחוץ הייתה הפגנה סוערת.

כי בפריז, כמו בפריז, אוכלים עוגות ומפגינים. 

שוטטות

כששואלים אותי איפה לשוטט, אני מיד מתחילה, חייבים להסתער על איזור המארה, Le Marais, לדגום את כל הרחובות הקטנטנים שמובילים לכיכר המרובעת, Place des Vosges, לפקוד את כל החנויות הקטנטנות ( גלידה בAmorino) והכי אני אוהבת שם את Rue des Francs-Bourgeois, (חובה לעצור בגלרית הצילום המקסימה YellowKorner ובבית ספר École nationale supérieure des Beaux-Arts)

ואחר כך באותה התלהבות אני קופצת לRue Du Bac, שנראה כמו מסרט, עם חנויות מפתיעות, בתי קפה ומסעדות, הכי הייתי רוצה ממש עכשיו שם להיות ( לא להחמיץ עצירת טעימה ב La Pâtisserie des Rêves, שכשמה כן היא, מהחלומות...!) .  וגם  Rue cherche midi, שבה את ליבי. אבל חובה גם לסייר Boulevard Saint Germain ו ב Boulevard Saint-Michel, עצירה בפנתיאון ובסורבון לכוס קפה. יש מי שנפשו חשקה בשאנז אליזה, בחנויות מעצבי העל, לראות פריזאיות מטופפות על עקבים עם טעם משובח. וכיף גם לשוטט על גדות הנהר, לפשפש בספרים עתיקים, לקנות מגנטים או תמונות עם אוירת העיר. אבל הכי כיף, הוא לאבד את עצמך לדעת, להסתובב ולגלות חצר קטנה, בית קפה מתוק, או חנות עתיקות, פשוט לחוות את העיר בשיטוט ללא גבולות. כי רק כך, כשהסתובבתי בלי מטרה, גיליתי להפתעתי את  Place Dauphine, כיכר דופין היפה. מצאתי תערוכת צילומים מדהימה של ה Tour de France, מקיפה את כל גני לוקסמבורג, צילומים מרהיבים בשחור לבן וצבעים, מראשית המאה, מערים וכפרים, פשוט מקסים. וגם מתחת לגשרים ל Pont Neuf

שעל אף שמו הוא הגשר הישן, הייתה תערוכת צילומים של ה national geographic , ככה סתם באמצע היום, גלריית צילום ברחוב.

שופינג

אין על הפריזאים בשופינג אנין, ומה שיפה, שניתן להתענג על קניות בכל תקציב ולכל סגנון, אנין ויקר או יד שניה ווינטאג׳. אני אוהבת במיוחד את החנויות של BenSimon, הצטיידתי בנעליים לבנות (רבע מחיר מישראל!),

 NafNaf, Cos, Jacardi, Le Petite Bateau, תחנות שאני תמיד אוהבת בהן לעצור, גם אם אני יוצאת בידיים ריקות. 

נהנית לגלות את Bon Ton , Petit Pan, ו Plastique, המרהיבה עם מוצרים לבית צבעוניים במיוחד. כמעט בכל קרן רחוב, עצרה את תשומת ליבי איזה חנות, אבל את המציאות האמיתיות, רכשתי סתם על הרחוב, בשוק הפשפשים, או בחנויות לתיירים, צלחות הגשה, קנקן , צעיף צבעוני וזוג סנדלים.

לפני למעלה מעשור, הגעתי אליו לראשונה, לשוק הפשפשים הגדול ביותר של פריס הוא שוק קליניאקור (Clignancourt), סחבתי משם מנורות עצומות וכתומות, שעד היום יש לי כלפיהם פינה של כבוד. אם אתם חובבי מציאות ועתיקות, אל תחמיצו, רק שמרו על הילדים ועל הארנקים.

הקתדרלות שלי

אני אוהבת לפסוע לתוכן, להרגיל את עיני לחשכה, להרגיש את אפסותי אל מול גדולת איזה דבר, מתרשמת מהבזיליקה, מהויטראג׳ים, מהתהודה, מציורי הקיר, מהנרות המטפטפים, מריח הקטורת והשעוה, חולה על קתדרלות, כן, אני יודעת, זאת איזה מן סטייה.... ומאחר והעיר משופעת בהן, הצצה ליפות ביותר,

קתדרלת נוטרדאם Notre Dame

הסמל של העיר, הקתדרלה שחוגגת שמונה מאות שנים. הקתדרלה, שזכתה להנות ממעמד של 

הקתדרלה הגדולה של מחוז איל-דה-פרנס, בימי גדולתה, זכתה  להשפעה עצומה על חיי הדת והפולטיקה של העיר. היא ידעה מורדות ונזק כביר בימי המהפכה, שופצה בעידודו של ויקטור הוגו במאה התשע עשרה, עת נוספו לה הגרגויילים המאיימים. כדאי להגיע בשעות הבוקר, אז האור מציף את הקתדרלה דרך חלונות הוויטראז' הנהדרים, ולטפס למגדל הפעמון. ולהרגיש את משק כנפי ההסטוריה והספרות.

סנט שאפל Sainte Chapelle

קסם גותי של ויטראג׳ים אלוהיים ועצומים, עדות חיה לשושלת מפוארת של מלכים, האור הזורם פנימה צבוע באדום, כחול וזהב עמוק. ואם התמזל מזלכם וזכיתם בקונצרט, אזי לפניכם חוויה מיוחדת ביותר.

Sacré-Coeur, הכנסיה הזאת שובת לב, בעיקר בגלל מיקומה, בראש גבעה נשאת אל על. בזיליקת הלב הקדוש נחנכה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. והיא שילוב ארכיטקטוני של ארכיטקטורה ביזנטית, רומנסקית עם ניחוח מוסלמי.  ממרפסת כיפתה יש נוף נהדר של העיר. רובע המונמרט, שבליבו יושבת הכנסיה, הוא רובע קיטש של אמני רחוב, תיירים, מסעדות בינוניות, ציירי פורטרטים וכייסים, אבל יש בו קסם, 

ואולי נכניס גם אותו ל׳קיטש׳.

הכנסייה של סן ז'רמן Église St. Germain des Prés

׳אני חושב משמע אני קיים׳, אמר רנה דקרט, משפט שגורם לי עד היום להרהר ואגב כך, להרגיש חיה עוד יותר. הוא אגב קבור כאן. גם הכנסיה הזאת ידעה עליות ומורדות, לרבות חורבן גדול, גם כאן סייע הוגו בשיפוץ, גנים יפים, ואוירת ׳חושבים׳.

הנקודה היהודית 

יש ליהודים סיפור עם צרפת, סיפור של מיעוט ברכבת ההרים של החיים, הם ידעו גירוש  במאה השלוש עשרה, שריפת ספרי התלמוד, נפוליאון כנס מועצת זקנים, לבחון את זהותם הלאומית, משפט דרייפוס, היה גילוי של אנטישמיות קשה, ובתקופת השואה, נכחדה רוב הקהילה. ביקור ברובע היהודי (במארה), וברחוב היהודים, Rue Des Rosiers, מרגיש קצת כמו מסע לשטייטעל. חנויות תשמישי קדושה, צעירים עם כיפות, כתובות בעברית ותור עצום לפלאפל בקרן רחוב, שלט, שמזכיר שבדיוק מכאן נשלחו יהודי פריז אל מותם, עושה לי רע. בכלל ההסטוריה של העם היהודי, היא סיפור טרגי בכל אירופה כולה. מוזיאון השואה, Memorial de la Shoah, הוא מרשים ביותר גם מבחינה ארכיטקטונית וגם מבחינת התוכן לעומתו, המוזיאון לתולדות יהדות פריז, מעניין רק היסטוריונים, אפשר לוותר.

קיטש, קיטש שלא כדאי להחמיץ....

דווקא הלובר, Musée du Louvre לא עושה לי את זה, גדול מיד וקצת משעמם. אבל הארכיטקטורה הנפלאה של מבצר, שהפך לארמון, וראשיתו לפני אלף שנים, לצד הפירמידה החדשה של האדריכל איי אם פיי, כשהירוק של גני טוולרי, מציץ מכל פינה, הופך את הלובר לפנינה. לא חייבים להיכנס, אפשר רק להסתובב בחוץ, ולהצטלם;-)

אגב ממש ליד, בגני טוולרי, שכבר כתבתי עליהם כאן, מתקיים בקיץ לונה פארק קטן, ונופי פריז, עוד נראים קסומים במיוחד, מגובה הגלגל הענק (כך סיפרו הילדים, לאמם הפחדנית הגדולה)

שיט על הסיין, אולי הכי קיטש שיש, אבל מהמם..! נופי העיר, הגשרים, הפסלים המוזהבים, צריחי הקתדרלות, הגדות, למשפחות, לילדים, לאוהבים את החיים. וההסברים נהדרים, מן מיני סיכום או מבוא לעיר.

מגדל אייפל, דרך נפלאה לשרוף קצת קלוריות, ולהתבונן בעיר ממעוף הציפור לסקור את כל האתרים. אל תקחו את המעלית, אל תעמדו בתורים, ממש מול הכניסה ברגל, יש עוד דוכן כרטיסים, שם בדרך כלל אין תור. על המדרגות מצוין מספרן, לי זה עושה את זה (כנראה לכולם), פשוט לטפס, לשטוף את העיניים בנוף מהמם ובתחושת הישג.

Montmartre מונמרט, הציור של רנואר, Bal au moulin de la Galette

ממחיש יותר מכל רובע האמנים הקיטשי והשמאלצי ב Montmartre, לא המקום החביב עלי, אבל אין על התצפית.

הרובע הלטיני הוא אולי הכי קיטש שיש, מסעדות תיירים, חנויות מזכרות, ערב רב של טעמים וריחות. ויחד עם זאת, זאת פריז, מה לעשות? לא לפספס את הסורבון, הפנתאון, את מוזיאון קלוני ואת הקתדרלה המקסימה Saint Séverin , אגב, ממש ממול חמד של מלון, קוקטי קטן ובמחירים שפויים יחסית לעיר, שמאוד התייקרה, Hotel Parc Saint Séverin. 

שער הניצחון  ה Arc de Triomphe, והשאנז אליזה, Avenue des Champs-Élysées, אחד המראות המפורסמים של העיר, יפה עוד יותר בארבעה עשר ביולי או בסיום של ה Tour de France, ואם עסקינן ב׳קיטש׳, כדאי לסייר מהלובר, דרך האובליסק המפורסם, Place de la Concorde, להתעכב ליד הארמון הקטן ולהגיע אחר כבוד לשער הנצחון המהודר.

Hotel de Ville, בית העיריה, מבנה ניאו רנסנסי מקסים, שהופך עוד יותר יפה כשבחזיתו קרוסלה צבעונית, או מגרש החלקה על הקרח בימי החורף הקרים.

חוף פריז, ה Paris-Plage

מיזם מקסים וקיטשיות להפליא של עיריית פריז, במהלך חודשי יולי אוגוסט למשך כחודש ימים, הופכת גדת הסיין לחוף ים פעיל ביותר, מביאים כמות גדולה של חול, כיסאות-נוח ושימשיות, מקלחות ציבוריות ומלתחות, צימחיה, צדפים, משחקי חוף, בארים ומוסיקה חיה ו Voila...!  מי אמר שאין בפריז ים? 

ואפשר להוסיף לקיטש גם את האופרה, מרכז פומפידו, והמולן רוז׳.

אני משתעשעת ברעיון, שיום יבוא, הילדים יפרחו מן הקן, ואוכל לבלות יותר בעיר האורות, לתור את העיר ול׳תפור׳ סיורים נושאיים. 

אני מפנטזת על ימים עמוסים בעקבות סופרים ומשוררים או ציירים ופסלים, אולי פילוסופיה וקפה, או המהפכה הצרפתית, הנקודה היהודית או אולי מזוית ארכיטקטונית. ואיכשהו נראה לי שאחת כמוני, יכולה להדריך נהדר סיור לגרגרנים מתקדמים.....עם קרואסון חמאה נימוח בפי וכוס יין מקומי, אני יכולה להיות מאוד יצירתית.

כך או אחרת, פריז נהדרת!

Paris, Je t'aime!

כשהייתי קטנה היה אבא שלי  (גם א') מספר לי סיפור לפני השינה,

עולה מאלג׳יר הצרפתית, עם מבטא וקסם אישי,

היה מספר לי וממחיז את כל משלי לה פונטיין, ואת המחזות של מולייר. 

ה׳חולה המדומה׳ וה׳קמצן׳, כיכבו אצלי בשעת ההשכבה, בתיאטרליות רבה.

אחר כך בנערותי, "שברתי" את השיניים בשיעורי צרפתית,
מנסה להפוך את "שפת הסוד" של הדודות,
לשפה חיה משלי. (אתגר שנמשך עד היום ממש....)

כשמלאו לי שמונה עשרה, הורי הפתיעו אותי בכרטיס טיסה, לפריז, עיר האורות,
העיר הרומנטית בעולם.

ביליתי שבועות קסומים עם סטיב,
בן דוד רחוק (דרגה שמינית) בן גילי,

שהראה לי את פניה הרבות של העיר,

הכיר לי את חבריו, ואת Naf Naf.

חרשנו את העיר, בבקרים, כתיירים,

בערבים, במסיבות ודיסקוטקים. 

הרגשתי כמו בת כפר בעיר הגדולה, 

וכבר אז ידעתי, שמדובר בסיפור אהבה.

מאז, אני מוצאת כל תירוץ לעצור בבירה,

בדרך ל... בדרך מ..... הקונקשיין הארוך ביותר מישראל.

נוסעת מתל אביב לירושלים דרך עיר האורות, 

קרפ ושעשועים, חוויות וקניות. 

הייתי בה אינספור פעמים.
לבד, עם א׳, בסוף הטיול המיתולוגי למזרח, בתקציב זעום ומלון מפוקפק.

עם חברות (ענתי, הפוסט הזה מוקדש לך!), עם הסבתות, עם הילדים, 

בהריון, עם תינוקת, עם פעוט וגם בלי, ברומנטיקה דביקה,

ומלון בוטיק, בדירות אורבניות, במלונות קטנטנים, 

בקיץ חם ולח, באביב מחויך, בחורף מושלג, בסתיו אדמוני, 

בכל מצב, בכל הרכב, אני פשוט אוהבת אותה.

  

אני אוהבת אותה, את בירת צרפת, אוהבת את השפה המתנגנת, אוהבת להזמין בצרפתית, חלזונות ורגלי צפרדעים, חולה על רקלט (כן, אני יודעת כמה זה משמין...)

והכי, הכי אני אוהבת moules - frites,  

נהנית מכוס יין על הרחוב, מתבוננת בעוברים ושבים, מתרשמת מאופנה מקומית, אח! שאנל וגלרי לה פייט, תודו שאין עליהם, אין.

מתענגת על Café Crème , בפיטסארי עם כיסאות קש, עם קרואסון חמאה, נימוח ומפורר פירורי זהב. הולכת אחרי הריח ל fromagerie   בפינת הרחוב, לרכוש גבינות בשלל צבעים וריחות.

דוגמת קרפ סוזט, קרפ נוטלה וגם סתם אחד עם סוכר,

בכל קרפרייה מזדמנת, שמכבדת את עצמה, 

(כזאת, שמכינה אותם טריים מבלילה,

על המקום בתנועות מעגליות וגדולות וחדוות יצירה)

חולה על השוקולד שלהם, על הבאגט, על הגלידה,על עוגיות מדליין....על מקרון....

בלילה, בלילה, אני חולמת בצרפתית עילגת על פריז המושלמת. 

יש לי משהו איתם, עם הצרפתים, איזה חיבור לא ברור,

של משיכה וכבוד, תאווה, רעב, סקרנות, מציצנות ועוד.
בין בלזאק למולייר, מוולטר ועד קולבר,
ז'אן ז'אק רוסו, סארטר, סימון דה בובואר, 

מאטיס, רנואר, מונה, מאנה, ואן גוך, גוגן וסזאן, 

וויקטור הוגו, הגדול מכולם, אני פשוט אוהבת אותם.

ועכשיו אגלה לכם רז, רק אם תבטיחו לא לחשוף את הסוד ברבים,

אדי כינה אותי בתיכון ׳רובספייר׳, בגלל הרוח המרדנית, וחיבתי למהפכה הצרפתית. הייתי רוצה לחשוב, שיש בי יותר חמלה,

מהאיש ששלט תקופה במאדם דה לה גליוטין, ומצא את מותו בנסיבות דומות, ערוף ראש בדיוק כמו דנטון המהפכן ואצולת הממון ד'אז.

ובכן, אני מתבשמת מקולנוע צרפתי, מחזאות, אמנות, ארכיטקטורה,

אוכל ואופנה. נמסה כשאני שומעת שאנסונים ומוסיקה.
מז׳אק ברל, ז'ורז' ברסנס ושארל אזנבור, ועד ואנסה פארדי וקרלה ברוני.

אנריקו מסיאס מרגיש לי בית, וכשאדית פיאף מזמרת, אני מתעצבת. 

הרכילות שלהם מעוררת בי עניין, אפילו אצל דמות אפורה כמו מיטראן.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון....

אני זוכרת להם הכל! את ליל ברתולמאי הקדוש,
את שפיכות הדמים של המהפכה, את שלטון נפוליאון,

את משפט דרייפוס, ואת התקופה השחורה של שואת יהודי צרפת.
ויחד עם זאת, באופן הכי מפוכח, מצדיעה לערכים הנעלים שחרטה על דגלה צרפת.
 Liberté, égalité, fraternité, "חופש, שוויון אחווה",
כמו כל דבר אחר,  בצרפתית זה נשמע נפלא!
זעקתו הפומבית של אמיל זולא עם "אני מאשים" בקול ניחר,
מעוררת בי עד היום התרגשות של קול שפוי, כנגד מי שסרח.

ואולי יותר מכל, מרשים לגלות, שמימי מארי אנטואנט דרך דני האדום ועד היום,

העם דורש וגם מקבל צדק חברתי, לצד לחם טרי ועוגות במאפיות:-)

כך שנכונה האמרה, שבפריז,

יש בכל יום או חגיגה או הפגנה, 

והפריזאים מפליאים לעשות את השניים, לפעמים בו זמנית וגם יחדיו.

אני אוהבת אותה את פריז, את הרחובות הצרים, השדרות הרחבות,

את הבארוק, הארט דקו, הרוקוקו, את הניאו קלסיקה, את הגוטיקה.

את עליות הגג, את המרפסות המפורזלות, את הגנים המסוגננים,

את שערי הנצחון, את הכיכרות, את הגשרים, את פסלי הענק,

את השווקים, בעיקר את המפושפשים, 

את חנויות הפרחים, את חלונות הראווה,

את הנשים האלגנטיות המטופפות, 

את הגברים המדיפים או דה קולון, 

את העוברים ושבים, שחובקים באגט מאורך תחת זרועם,

את הזקנים הנשענים על מקל ומדדים לאיטם, 

את התיירים, את המהגרים, את הערב רב, את הניחוח שהביאו איתם בני ערב.

אני אוהבת אותה. אני אפילו אוהבת את תושביה של פריז,

שהם בעליל לא נחמדים, בעת שהם מנפחים לחיים,

מפטירים 'Bah...' וגורמים לקטנה שלי לשבת בדום מתוח עד סוף הארוחה.

כן, כך, בדיוק כך, אני אוהבת אותם.

ראיתי אותה את העיר, מהאוויר, היבשה והנהר,

בהליכה, ברכיבה על אופניים, ברכבת, במטרו, במכונית פרטית,

והכי אני אוהבת ללכת בה לאיבוד, לאבד בה את עצמי לדעת,

לתעות ולגלות את כיכר דופין, את הבית של בלזאק,

את המקום בו ׳אבא גוריו׳ נולד, את האטליה של מודליאני,

את זו של ואן גוך, באחת הסמטאות במונמרט, קוקטית ונחבאית אל הכלים.

אני מתה עליה, על פריז.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמות, וכל ההסברים, אם הגעתם עד הנה,

אתם בהחלט ראויים להמשיך, 

בשבוע הבא מבטיחה, הרשימה שלי לעיר....

שלום לך ארץ נהדרת

עכשיו היא כבר מפטפטת שוטף בעברית,

׳מה ז׳תומרת..', ׳ בסדר..׳ ו׳מגניב׳ במלרע,

(כן, כן, אני יודעת, צרה צרורה;-)

היא שולטת ב׳רווק׳ ומסלסלת את מוסיקת הפתיחה,

חוטפת צעצועים, מרגישה חופשי בבתי חברים,

רוצה ים כל יום, ו׳חמשושים׳ על החוף.

׳רבתי עם נטלי, דחפתי אותה׳, היא מספרת לי בגבורה,
ואני איני יודעת את נפשי מרוב מבוכה.

כל זה ועוד, ה׳פנינות׳ של הקטנה.

המתבגרת מכורה לשוקו בשקית, 

נהנית מתיאטרון ישראלי וקריאה בעברית.

הבכור שולט ברחובות תל אביב,

ממליץ לי על גלידריות ומסעדות, 

סוקר בעיניים כלות, חתיכות ישראליות.

זהו, עקרתי אותם שוב. 

אני עוקרת סידרתית, כל קיץ בעקביות שיטתית.

אני נהנית מהחזרה לשיגרה הברוכה,

מהשלוה, הנימוס, המרחבים הירוקים,

צינת הקיץ של העמק הנינוח,
לצד דכדוך קל ותוגת פרידה. 

והם, נפשם אינה יודעת מרגוע,

מה אומר החוק המקומי, הם בודקים גבולות כאן מול שם,

׳אבל בישראל הרשית, עד יותר מאוחר...׳

מתריסים בחוצפה ישראלית ושאלות נוקבות, 

על שיכות ומשפחה, שם מול פה.

ואני בוחנת בגאוה את פאר היצירה,

וחושבת, שללא ספק, אני אשמה.

מנסה שהם יהיו גם וגם, 

שם, כמו ישראלים, כאן, אמריקאים, מקומיים.

ועם ה׳גם וגם׳, יוצא גם, ׳לא ולא׳, 

קונפליקט בהמשכים, מדור ההורים לדור הילדים,

ואולי רק נדמה לי ששבתי לשקט, לשיגרה.

השקט, שלפני הסערה,

שלא אתפלא אם הם יעשו לנו ׳עליה׳,

ואז אפילו לא אדע, אם אני שמחה או עצובה.