כמעט מושלם

שעת בין ערביים, יום שישי, שקיעה נוגה וצבעונית.

חוה קסומה לחוף הים, כבשים, אלפקות וטלאים צעירים.

חברים, רוח צחוק ואוירה, ארוחת ערב תוגש בעוד כשעה.

עולים לאסם משוחזר, שולחן עץ מגולף ושישה עשר כיסאות,

מעשה ידי אמן. תיקרה גבוהה ושנדליר, מלא נוכחות והדר.

חלון פתוח למרפסת משקיפה על שדות מעובדים

וערמות חציר, ריח של טבע ואמא אדמה.

עכשיו, כבר מגישים אפירטיף ומנות פתיחה, 

שיחה קולחת ומוסיקה נפלאה.

כוסות מקישות, מרימים לחיים, מברכים.

יושבים לשולחן, פוצחים בסעודה אנינה, 

כל מנה אורגנית ומעוצבת במיוחד,

שלא לדבר על הטעם והריח, והכל, לעילא ולעילא.

אלא שאז, ברגע של התרוממות הרוח, של שמחת הנפש, של עדנת החיך,

קולטות עיני החדות, חולדה משוטטת להנאתה על קורות העץ.

בשניה, אני מאבדת את התיאבון, וחושבת בליבי, נגוז החלום.

"אין מושלם", אני משלימה באנחה, 

ותוהה עד כמה העיוורון עוזר להפוך מציאות לחלום,
וזה אגב, נכון לכל יום.
ועוד תובנה "בגרוש" מבליחה לי לתוך המחשבה, 

אם אין מושלם,

אפשר להירגע מהחיפוש והשאיפה,

אולי צריך להפוך את המטרה,

"להכי טוב שאפשר....",

ובנימה אופטימית זאת,

שנה טובה 

ומושלמת קמעה:-)