הסיפורים שאנחנו בוחרים לספר

הם לא בהכרח אמת. 

הם אריגה מורכבת של מחשבות, ערכים, תקוות,

שאיפות ומאויים, של מה שקרה, 

ומה שאנחנו חושבים שארע,

מלווים בפרשנות משלנו, בניתוח, בפענוח,

בזכרון, בדמיון, בהשלמה, בכעס, 

בטינה, בקנאה, לפעמים בעלבון,

בהנחת טוב או בהנחת רע.

הם שלובים כל כך יפה, בתחכום 

וביצירתיות של המח האנושי,

עד כדי כך שלעיתים קרובות, אנחנו מתבלבלים.

בשנים של עיסוק בהיסטוריה, 

התאמצתי לפשפש בסיפורים, 

לבחון מקורות ראשוניים ומשניים,

להטיל ספק, לשאול שאלות, לערער על הכל,
להרהר בקול, להקשיב קשב רב, לאינטונציה ולמה שלא נאמר.

להפריד בין עובדה לסברה, 

לערוך את ההקשרים, לנתח את המצב,  

ובסופו של דבר, בניגוד למדע,
להעניק לאינטואיציה, משקל רב. 

לפני מספר חודשים צפינו בסרט דוקו, שמספר סיפור קטן, מזוויות אישיות, 

ובכך פותח פריזמה רחבה ואמינה.

חינניות הסיפור כמו גם הסרט,
נעוצה בנקודת מבט אישית של כלל המרואיינים למאורעות ולאירועים. 

סרט רגיש וקטן על סודות משפחה,

שהזכיר לי שוב ושוב, 

שה׳אמת׳ היא דיפוזית ולא מוחלטת, 

בדיוק כמו שבהיסטוריה, יש עובדות, גרעין אמת,
וכל השאר השערות...

זהו, בוחרת לעצור בתיאור שלי כאן,

יותר לא מגלה, לא רוצה להיות ספויילרית, או מדליפה.

 'The Stories, We Tell', קוראים לסרט,

על האקרנים, בסינמטקים ובתי קולנוע מובחרים.

(אגב, הסרט מזכיר מיוחד את "פוטונובלה" הישראלי, עוד אחד נחמד:-)

וזה הסיפור שבחרתי לספר בפוסט הנוכחי,

ואם קראתם בין השורות נכונה, 

קבלתם הרגע,

המלצה