It's still burning, Man!

׳את? ל'Burning Man'? זה כל כך לא מתאים לך....!׳

היא עומדת מולי, פותחת זוג עיניים נדהמות, זוקפת גבות ובשיפוטיות אומרת לי את זה המשפט,

ואני, אני קצת מגמגמת, קצת מתנצלת, מנסה להסביר ותוך כדי מחפשת תרגום בגוף הסרט ( או הstatement ),
כיצד אני נתפסת, מה זה אומר עלי, מה לא....הקביעה הזאת היא עלבון או מחמאה? לא כל כך ברורה לי התשובה, ואולי בכלל זה המקום, להפסיק ל׳חשבן׳ לאיך שזה נראה..... והלא זה חלק מה׳עשה׳ שמתקיים פעם בשנה בלב המדבר.

כשאני חוזרת מהפעם הקודמת, בהתרוממות נפש, שכמוה מעולם לא ידעתי, אני מגלה, שכולם סקרנים לשמוע על החוויה, לראות תמונות, מקשיבים בעירנות לסיפורים ומעשיות, אבל בין השורות, וגם ב׳רחל בתך׳, שואלים אותי עלי.
מה עשית שם? על אילו איסורים עברת? היית לבושה? כמה רחוק הלכת? את מי פגשת? הם היו ערומים? 'מתודלקים'? מהוגנים? ניסית סמים?

יש בפסטיבל הזה מציצנות, 

יש כאן סקס חופשי, סמים ואלכוהול,

אבל בעיני ועבורי, זה לא העניין,

הוא יותר עמוק,

יותר מורכב. 

מה גורם לי לארוז חצי בית, לותר על יום הורים בתיכון לבכור (ובכן חברים, אני לא ׳אם השנה....אבוי לבושה;-),
לשדל בייביסיטר לימים ארוכים, להשיג בלהטוטנות כרטיסים בדקה התשעים, שהבטיחו שיחכו לנו בקופת הכניסה, ורק השד יודע, אם לא נפלנו קורבן לתרמית קטנה.... (כזאת שאנו עלולים לגלות אחרי יום נסיעה....), מה גורם לנו לשלם מחיר מופקע ולא הגיוני בעליל לקראוון?  מה גורם לנו לנהוג שמונה שעות ולהמתין דומם משך חמש שעות רק כדי להיכנס לאתר? המשטרה הכריזה השנה מלחמה על הפסטיבל, הדרך מתארכת, ועל אף הכל, ולמרות הכל, הנה אנחנו כאן.

בפעם הקודמת אחר high של ימים קסומים, חזרתי עם דכדוך קל לעמק המשמים. עמוסת חוויות, נרגשת ונסערת מקורות הBurn, בחנתי כליות ולב וניסיתי להבין מה היה בו במקום, שהלך עלי קסמים. מה היה שם ששבה את ליבי?  החופש? האוירה? העירום? הארוטיקה? רוח המדבר או היצירתיות המתריסה?  מה היה שם שגרם לי להתאהב?

לקחו כמה ימים של שגרה מבורכת להבין ועוד כמה חודשים אל תוך השנה, כשביני לביני, אני נזכרת בחיוך בקורות הפסטיבל. ידעתי אז מיד עם שובי לציביליזציה, לשלווה, שזוהי תחילתה של מסורת וידידות מופלאה. כתבתי בסערה את הפוסט הכי נקרא והמחשבות לא הניחו לי עד השנה.

את הפוסט הזה כבר אכתוב מכאן, במדבריות נאבדה מחוץ לקרוואן, על כוס יין תוסס וצונן בבגד ים שובב, אני מנסה להבין מה יש במקום הזה, שאותי כל כך מסעיר. איך יתכן, שדווקא במציאות כל כך הזויה, כל כך שונה מסגנון חיי, רחוקה מהילדים, מה comfort zone (תרתי משמע!) אני מרגישה הכי אותנטית ושלווה אבל גם הכי מרוגשת, מסוקרנת, תאוות חיים ובעלת נפש סוערת. 

בבגרותי, הייתי כמו כולם, צפויה, קונפרמיסטית, מהוגנת, חובבת שגרה ידועה. נוספו לי (כמו לכולנו) תפקידים רבים, שמחייבים ארגון, אחריות, שמרנות, סדר ומשמעת. אני רעיה, אני אמא, אני אדם בוגר, אני חלק ממשפחה, מקהילה, כל תפקיד כזה מחייב כובד ראש ומחשבה. כל תפקיד כזה, בכל שנה מחיי הבוגרים, איבק והצפין את הילדה שבי, אותי.
וזה אגב, נכון לגם לבן זוגי ולקשר שלנו.

בוקר עולה במדבר, חולצה לבנה דקיקה, כובע רחב שוליים, ושנינו חיש מהר על האופניים. אני שועטת אל הלא נודע ברכיבה, לא רוצה להחמיץ דבר, מרחיקה לכל המיצגים, מנהלת שיחה עם עוברים ושבים, נעצרת למרגריטה, לקונצרט על עוגב בכנסיה מאולתרת בלב הפלאייה, מחייכת לכל עבר, נועצת עיניים בכל אבר, ובכל אקט, מרגישה חופש ושחרור. 

כאילו יד נסתרת, חדרה לי לחדרי חדרים, איוררה את צפונות נפשי,

פתחה חלונות שטופי שמש והאירה, את מה שפעם הייתי, 

היינו, אני, הוא,

אני והוא, אנחנו.

המקום הזה גורם לנו לשחק, להשתובב, להעיז ולגלות עולמות חדשים, הוא מאפשר הפוגה אמיתית מהיומיום, מהטכנולוגיה והמטלות. הוא מאפשר שיחות אל תוך הלילה תחת חופת כוכבים, כמו בסיני של ימי הנעורים. הוא מזמן חזרה לבסיס, לטבע, למי שאני, למי שהיינו. המקום הזה בפשטותו, גורם לי להתאהב בו, כמו פעם לפני שנים.
הוא מזכיר לי למה בחרתי בו מכל הבנים.

המדבר צהבהב, רק חול וחול ושממה, אין פה חיים, אין אפילו חרקים, אי אפשר להתקיים בכאלה תנאים. ודווקא העובדה הזאת רק מחדדת עבורי את ה׳יש מאין׳. את העיר הענקית שקמה פה לשבוע ימים, את הדרקונים יורקי האש, את הכנסיות, המקדשים, את ספינות המדבר, את החרקים המנצנצים ממאדים, את גן השעשועים הענק, את החלליות, את מצנחי הרחיפה, את האבירים והפיות, את השדים והמלאכים, את המוסיקה המרטיטה, על הכל ניצח ביד אמן, האדם. אני חושבת כמה כח ויצרתיות יש בנו, שנבראנו בצלם, ולאן אפשר להגיע כשמחליטים 'make love, no war...'.

אני נדהמת איך בהעדר סדר וחוק, בתוך האנרכיה והשיגעון, מתקיימת איזה הרמוניה מפתיעה, של כבוד, שיתוף והכלה.
אין גבולות, אין חוקים ויחד עם זאת לא ראיתי כאן שום מפגן אלים וחשתי בטחון גם באופן יחסי, לכל מקום בו דרכה אי פעם רגלי. די מפתיע לא? כמה סייגים, גדרות וחוקים אנחנו שמים עלינו על מנת להגן ולשמור אבל באופן פרדוקסלי,
כל אלה קמים עלינו לכלותינו, חונקים את הנשמה, מעיבים על השמחה הפשוטה.

למה דווקא כאן אני ניעורה לחיים? אולי בגלל הלא נודע, אולי בגלל שאין לי פה באמת שליטה, על מה שאראה ואיזה רגש יתעורר, ואולי כי דווקא כן יש לי שליטה, לחוות את המקום בדיוק כמו שאני רוצה.
אולי בגלל שהפסטיבל הזה ממציא את עצמו מחדש בכל שנה.

אני והוא מציצים, נפתחים, חווים ומגלים חדש, כמו פעם מזמן, חוויה של גילוי, של הפתעה, של הרפתקה גדולה. בחוש הומור, בהשתובבות, בשמחת נעורים, החיוך מרוח לי היטב על הפנים. אני מונה את כל המקומות שכוחי האל, שביקרנו בחיינו כדי לראות פלאי תבל, כדי לספוג אוירה, כדי ללמוד תרבות חדשה. הפסטיבל הזה מאפשר חוויה אמיתית של נוף, תרבות ואוירה מרדנית, של אנשים צבעוניים, של טרוף ושפיות, של דמיון חסר גבולות, אבל באופן מפתיע, הוא מאפשר גם התבוננות פנימית, מעמיקה ועניינית, של מי אני, האם אני מאושרת, מהו אושר, מהי אהבה ובאילו ערכים אני מאמינה.

מזג האיר הקשה, סודק את העור, מיבש ומאבק. שכבת חול מדברי מלבינה את הכל, האופניים, הקראוון, את הכיסאות, את השיער, בקמטי הפנים, בחריצים, אנחנו כבר לא צעירים. ׳תסתכלי על עצמך׳ הוא אומר לי, כששכבת אבק, נותנת לשערי, מראה שזרקה בו שיבה,  והקמטים מעולם לא בלטו יותר. אם הוא אוהב אותי כך..... זוהי אהבה, אני אומרת ומרגישה כמו לכלוכית מהאגדות בזוהרה. המדבר גורם לנו לחדש ימינו כקדם, כבר לא כל כך צעירים, כבר לא כל כך יפים, אבל הרבה יותר חכמים.

 בכנסית הchurch of the jerks, אנחנו שותפים לחתונה הזויה, גם וודי אלן ואלמודבר לא יכלו לביים סצינה כל כך משעשעת, ובהפוך על הפוך, גם עמוקה. אורחים כמו מסרט קרואים, לא קרואים ולגמרי ׳קרועים׳. הכלה שתויה, ה׳כומר׳ שנון ומקסים, קתדרלה גותית בשחור לבן בלב המדבר, עם בר וויסקי במרכז הבזיליקה, חלונות ויטראג׳ים, שנדליר ארט דקו, שעת בין ערביים, שבועת עולמים שהיא כולה הומור וגסויות ללא מעצורים, הקהל שותף בטקס, מרים לחיים, מפר את השקט בקריאות כמו בבר אירי מצוי. ביציאה, אש ותימרות עשן וחגיגה שמחה, מימי לא ראיתי כזאת חתונה.

אחר כך ירד הלילה ונשכב תחת כיפה עגולה עצומה, שלובי יד, עם מוסיקה קלאסית מרגיעה, הכיפה תלבש שלל צבעים בהרמוניה מפתיעה עם המוסיקה , 'Lucy in the sky', אני מזמרת לעצמי, וכל ההארות והמחשבות, הם נטו שלי.
מדי פעם נעצר, לgem sessions , על גג אוטובוס נטוש, עם זמר נשמה שחור ופסנתרנית מוכשרת, חשופת חזה, נעכז ישבנים בדיסקוטק כזה או אחר. נשעט אל המרחבים האינסופיים, הצהובים כאילו אין מחר,
וננסה להבין, אם זה כל כך מקסים, מעורר ומהנה, למה בחרנו לחיות באופן כל כך שמרני ואחר? או כל כך דומה?
(גם כאן, תלוי באיזה כיוון מסתכלים על זה...)

מעולם לא ראיתי המון כה רב, שמאפשר אנונימיות, מעולם לא פגשתי אדם בתא טלפון ציבורי מדבר עם בוראו ברצינות כל כך תהומית, מעולם לא פגשתי במגוון אינסופי של ציצים. קטנים, חצופים, קופצים, זקופים, מתריסים, לבנבנים, שחורים, ורודים, כבדים, שמנים, נופלים עד הברכיים, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה שדיים....
מעולם לא הציע לי זר, סם, ואחר כך באותה נשימה, מקל דבש או חטיף בריאות, אורגני כמובן. מעולם לא חשתי כזאת בלבלה מבולבולים חשופים......(אוי "גוועלד", תיצלנה האוזניים והעיניים!), מעולם לא שמעתי בליל כזה של שפות, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה תחפושות, מעולם לא נכחתי במסיבות שונות ומגוונות, לגמרי ׳out of the box' באותו הבלוק. מעולם לא התהלכתי ימים ארוכים עם שיר בלב וחיוך מטופש ונצחי על פני, 

אח...! נשגבות דרכי האל וה Burning Man!

נסענו שוב לסדום ועמורה, הפעם בביטחון וללא מורא.

הפעם השניה, היא לעולם שונה, אני כבר לא בתולה, גם הוא לא, הסערה חלפה. ואני מזכירה לעצמי, לא לחטוא בהשוואה. אני מתאהבת בי מחדש, בו, בנו. אנחנו חוגגים כאן בלב המדבר, שני עשורים של נישואין ועוד שנים רבות של חברות אמיתית. ואני אומרת לו, לאיש שלי, שאין מקום אחר בו הייתי רוצה לחדש את שבועת אהבתנו. כאן, במדבר שאנחנו אוהבים כל כך, ביצירתיות, בפשטות, באהבה. ועכשיו נשאלת השאלה הגדולה מכולן, מה ניתן לייבא מהרוח המדברית אל החיים בפרבר בורגני, בעמק יפה בין כרמים ושדות, לשיגרה מבורכת מאוד.

ובכן, זה הכל יקירי, סיפור קצר על אהבה בסוף הקיץ,
רוחות סתיו מנשבות,
החג אוטוטו פה,
הולכת לערוך שולחן,

להתראות בשנה הבאה.