Paris, Je t'aime!

כשהייתי קטנה היה אבא שלי  (גם א') מספר לי סיפור לפני השינה,

עולה מאלג׳יר הצרפתית, עם מבטא וקסם אישי,

היה מספר לי וממחיז את כל משלי לה פונטיין, ואת המחזות של מולייר. 

ה׳חולה המדומה׳ וה׳קמצן׳, כיכבו אצלי בשעת ההשכבה, בתיאטרליות רבה.

אחר כך בנערותי, "שברתי" את השיניים בשיעורי צרפתית,
מנסה להפוך את "שפת הסוד" של הדודות,
לשפה חיה משלי. (אתגר שנמשך עד היום ממש....)

כשמלאו לי שמונה עשרה, הורי הפתיעו אותי בכרטיס טיסה, לפריז, עיר האורות,
העיר הרומנטית בעולם.

ביליתי שבועות קסומים עם סטיב,
בן דוד רחוק (דרגה שמינית) בן גילי,

שהראה לי את פניה הרבות של העיר,

הכיר לי את חבריו, ואת Naf Naf.

חרשנו את העיר, בבקרים, כתיירים,

בערבים, במסיבות ודיסקוטקים. 

הרגשתי כמו בת כפר בעיר הגדולה, 

וכבר אז ידעתי, שמדובר בסיפור אהבה.

מאז, אני מוצאת כל תירוץ לעצור בבירה,

בדרך ל... בדרך מ..... הקונקשיין הארוך ביותר מישראל.

נוסעת מתל אביב לירושלים דרך עיר האורות, 

קרפ ושעשועים, חוויות וקניות. 

הייתי בה אינספור פעמים.
לבד, עם א׳, בסוף הטיול המיתולוגי למזרח, בתקציב זעום ומלון מפוקפק.

עם חברות (ענתי, הפוסט הזה מוקדש לך!), עם הסבתות, עם הילדים, 

בהריון, עם תינוקת, עם פעוט וגם בלי, ברומנטיקה דביקה,

ומלון בוטיק, בדירות אורבניות, במלונות קטנטנים, 

בקיץ חם ולח, באביב מחויך, בחורף מושלג, בסתיו אדמוני, 

בכל מצב, בכל הרכב, אני פשוט אוהבת אותה.

  

אני אוהבת אותה, את בירת צרפת, אוהבת את השפה המתנגנת, אוהבת להזמין בצרפתית, חלזונות ורגלי צפרדעים, חולה על רקלט (כן, אני יודעת כמה זה משמין...)

והכי, הכי אני אוהבת moules - frites,  

נהנית מכוס יין על הרחוב, מתבוננת בעוברים ושבים, מתרשמת מאופנה מקומית, אח! שאנל וגלרי לה פייט, תודו שאין עליהם, אין.

מתענגת על Café Crème , בפיטסארי עם כיסאות קש, עם קרואסון חמאה, נימוח ומפורר פירורי זהב. הולכת אחרי הריח ל fromagerie   בפינת הרחוב, לרכוש גבינות בשלל צבעים וריחות.

דוגמת קרפ סוזט, קרפ נוטלה וגם סתם אחד עם סוכר,

בכל קרפרייה מזדמנת, שמכבדת את עצמה, 

(כזאת, שמכינה אותם טריים מבלילה,

על המקום בתנועות מעגליות וגדולות וחדוות יצירה)

חולה על השוקולד שלהם, על הבאגט, על הגלידה,על עוגיות מדליין....על מקרון....

בלילה, בלילה, אני חולמת בצרפתית עילגת על פריז המושלמת. 

יש לי משהו איתם, עם הצרפתים, איזה חיבור לא ברור,

של משיכה וכבוד, תאווה, רעב, סקרנות, מציצנות ועוד.
בין בלזאק למולייר, מוולטר ועד קולבר,
ז'אן ז'אק רוסו, סארטר, סימון דה בובואר, 

מאטיס, רנואר, מונה, מאנה, ואן גוך, גוגן וסזאן, 

וויקטור הוגו, הגדול מכולם, אני פשוט אוהבת אותם.

ועכשיו אגלה לכם רז, רק אם תבטיחו לא לחשוף את הסוד ברבים,

אדי כינה אותי בתיכון ׳רובספייר׳, בגלל הרוח המרדנית, וחיבתי למהפכה הצרפתית. הייתי רוצה לחשוב, שיש בי יותר חמלה,

מהאיש ששלט תקופה במאדם דה לה גליוטין, ומצא את מותו בנסיבות דומות, ערוף ראש בדיוק כמו דנטון המהפכן ואצולת הממון ד'אז.

ובכן, אני מתבשמת מקולנוע צרפתי, מחזאות, אמנות, ארכיטקטורה,

אוכל ואופנה. נמסה כשאני שומעת שאנסונים ומוסיקה.
מז׳אק ברל, ז'ורז' ברסנס ושארל אזנבור, ועד ואנסה פארדי וקרלה ברוני.

אנריקו מסיאס מרגיש לי בית, וכשאדית פיאף מזמרת, אני מתעצבת. 

הרכילות שלהם מעוררת בי עניין, אפילו אצל דמות אפורה כמו מיטראן.

עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון....

אני זוכרת להם הכל! את ליל ברתולמאי הקדוש,
את שפיכות הדמים של המהפכה, את שלטון נפוליאון,

את משפט דרייפוס, ואת התקופה השחורה של שואת יהודי צרפת.
ויחד עם זאת, באופן הכי מפוכח, מצדיעה לערכים הנעלים שחרטה על דגלה צרפת.
 Liberté, égalité, fraternité, "חופש, שוויון אחווה",
כמו כל דבר אחר,  בצרפתית זה נשמע נפלא!
זעקתו הפומבית של אמיל זולא עם "אני מאשים" בקול ניחר,
מעוררת בי עד היום התרגשות של קול שפוי, כנגד מי שסרח.

ואולי יותר מכל, מרשים לגלות, שמימי מארי אנטואנט דרך דני האדום ועד היום,

העם דורש וגם מקבל צדק חברתי, לצד לחם טרי ועוגות במאפיות:-)

כך שנכונה האמרה, שבפריז,

יש בכל יום או חגיגה או הפגנה, 

והפריזאים מפליאים לעשות את השניים, לפעמים בו זמנית וגם יחדיו.

אני אוהבת אותה את פריז, את הרחובות הצרים, השדרות הרחבות,

את הבארוק, הארט דקו, הרוקוקו, את הניאו קלסיקה, את הגוטיקה.

את עליות הגג, את המרפסות המפורזלות, את הגנים המסוגננים,

את שערי הנצחון, את הכיכרות, את הגשרים, את פסלי הענק,

את השווקים, בעיקר את המפושפשים, 

את חנויות הפרחים, את חלונות הראווה,

את הנשים האלגנטיות המטופפות, 

את הגברים המדיפים או דה קולון, 

את העוברים ושבים, שחובקים באגט מאורך תחת זרועם,

את הזקנים הנשענים על מקל ומדדים לאיטם, 

את התיירים, את המהגרים, את הערב רב, את הניחוח שהביאו איתם בני ערב.

אני אוהבת אותה. אני אפילו אוהבת את תושביה של פריז,

שהם בעליל לא נחמדים, בעת שהם מנפחים לחיים,

מפטירים 'Bah...' וגורמים לקטנה שלי לשבת בדום מתוח עד סוף הארוחה.

כן, כך, בדיוק כך, אני אוהבת אותם.

ראיתי אותה את העיר, מהאוויר, היבשה והנהר,

בהליכה, ברכיבה על אופניים, ברכבת, במטרו, במכונית פרטית,

והכי אני אוהבת ללכת בה לאיבוד, לאבד בה את עצמי לדעת,

לתעות ולגלות את כיכר דופין, את הבית של בלזאק,

את המקום בו ׳אבא גוריו׳ נולד, את האטליה של מודליאני,

את זו של ואן גוך, באחת הסמטאות במונמרט, קוקטית ונחבאית אל הכלים.

אני מתה עליה, על פריז.

ועכשיו, אחרי כל ההקדמות, וכל ההסברים, אם הגעתם עד הנה,

אתם בהחלט ראויים להמשיך, 

בשבוע הבא מבטיחה, הרשימה שלי לעיר....