1/6/2016 Los Altos
שבתי משם, מהתופת, מהשכול,
מארץ ירוקה שהיא בית קברות אחד גדול,
מהצצה לחיים שלפני האסון,
מנקודת המבט של היום,
הימים שאחרי שיבת ציון המחודשת ושעת הגאולה,
חזרתי שלשום, רצוצה ועצובה מפולין, ארצם של אבות אבותי.
׳מסע אל העבר׳ בשישה ימים עמוסים לעייפה,
של עיירות עתיקות, כיכרות רחבות,
גטאות, בתי קברות, מחנות ריכוז,
מחנות השמדה, אנדרטאות, ולא זאת בלבד,
מסע אל העבר כלל גם מסע רגשי אל נבכי נשמתי,
מסע אל יהדותי, לבתי הכנסת, לזרמים, לתנועות להגות,
מסע חינוכי אל הערכים והמצפון,
נסיון להתחקות אחר נפש האדם,
נסיון להבין איך הופך אדם לחיה שפלה,
והצצה אל גילויים קטנים של חסד,
שמוכיחים שמותר האדם מן הבהמה.
נראה היה כאילו כל חיי התכוננתי לנסיעה הזאת,
ויחד עם זאת, לכשהגיעה, די במפתיע,
גיליתי שאינני מוכנה לה כלל וכלל,
וכמו ב׳הפוך על הפוך׳,
ידעתי שהגיעה שעתי, שלא אהיה יותר מוכנה.
הילדים גדלו, עיצבתי את משנתי החינוכית והיהודית,
היום אני מבינה, שמדובר בתהליך אינסופי.
כבר לא ממש נאיבית, רחוקה מישראל,
וקרובה יותר מתמיד לזהות היהודית שלי.
כשאיריס האהובה, ראשת השבט המוערכת,
מציעה לי להצטרף למשלחת,
היא מכוונת בול ופוגעת חץ לליבי,
לנצח, אזקוף לה את זכות המסע.
לה ולכל השותפים להכנתו, לאלעד, לענבל, לאורית.
אני מצטרפת למשלחת חינוכית בוגרת של תנועת הצופים,
כנציגה היחידה מהתפוצה, נושאת בכובע ההסברה,
ונופלת למשפחה גדולה של אנשי חינוך,
רכזים מההנהגה וראשי שבטים מתנדבים מהקהילה,
אני מיד מתאהבת ומרגישה בבית,
כן, כולנו דוברים את אותה שפה חינוכית עם זיק בעיניים.
24/5/2016 In Flight
חוצה את האוקיאנוס הרחב בלב מלא חששות,
לפולניה, לארץ שבה, ראשיתו של אילן יוחסי,
לארץ ה׳פתרון הסופי׳ של ענפים עבותים, לארץ סוף וכליה.
והנה אני כאן, בארץ אבותי, בארץ שגידלו בה משפחות,
בארץ שאהבו לאהוב, בארץ שהפכה לגיא הריגה אחד גדול.
המטוס מנמיך ואני שוטפת את העיניים בירוק עד,
רק עכשיו אני מבינה את סבא שמואל,
שדיבר בעיניים מצועפות על פולין מולדתו,
רק עכשיו אני מבינה את משמעות ה׳לברוח אל היערות׳,
אני ראיתי בעיני רוחי ארץ שטופת דם ודמעות,
ודווקא הוא שאיבד בה את היקר לו מכל,
זכר ולא שכח,
אבל גם זכר לה, לפולין את חסד נעוריו.
25/5/2016 Warsaw
עוד דבר מוזר מתרחש בליבי די מיד,
זוכרים את ביקורי הראשון בברלין ? את חלומות הזוועה?
זוכרים איך הלבשתי את כולם במדי ס.ס,
וכמה חששתי משפתם, מפקודתם, ובכן, בוארשה, זה לא קורה.
לפחות לא בהתחלה, משהו אחר מתרחש לי בלב, אני מרגישה בבית. השפה מתנגנת לי מוכרת, על אף ששתקו בה אצל סבתא וסבתא, שתיקה רועמת, כזאת שמכסה על סוד גדול, איום ונורא.
האנשים, הרחובות, הריחות, הגלידה, הארכיטקטורה, הקולטורה, הכל נראה לי מאוד מוכר, כאילו פעם חייתי חיים אחרים והם היו כאן. בקרן הרחוב, נערה צעירה על אופניים וסלסלת קש עמוסה בכל טוב,
היא מחייכת אלי, עיני סבתי ניבטות ממבטה החם,
כאומרת לי, ׳ הכל היה שפוי, נורמלי, נעים, ממש כך,
מפלצת הרוע יום אחד פשוט הרימה את ראשה והזעיפה פנים,
׳לא שרוני, הכתובת לא הייתה על הקיר....חשבנו שזה גל,
וזה יעבור. ואת, השיינע מיאדלע, ילדתי היקרה, חיה כבר שנים ארוכות בתפוצה, אז מה? כל עניין קטן גורם לך לארוז את מטלטלייך לארץ חדשה? האם אין ליהודים זכות לגור בכל מקום בו יחפצו.....?׳
אני כולי קשובה לנערה יפת העיניים.
יש איזה ניגוד שעולה לפני למן היום הראשון.
ניגוד קשה בין החיים לשכול,
בין הנורמלי לאבסורד,
בין הצבעוני לשחור,
בין הרוע לטוב,
בין עכשיו לאז,
בין עיר אירופאית תוססת וקצבית לרצח עם,
בין החברה הנייטרלית לשטייטעל יהודי,
בין רעיונות ההשכלה לגזענות נוראית.
הדיכוטומיה הזאת צועקת מרחובות ורשה,
צעקה אילמת, עדות למה שהתרחש על אדמת פולין,
למה שעולם שלם הבטיח לזכור,
ובוחר לעיתים קרובות לשכוח.
26/5/2016 Lublin, Majdanek
בישיבת חכמי לובלין, בבית הקברות הישן,
אני מדמה לראות את ׳כנר על הגג׳,
את חסידי הבעל שם טוב בכוונתם, בריקודם, בתפילתם.
לפתע, עולה בת קול ומבארת לי מציאות שלא השתנתה,
בין תנועת החסידות למתנגדיה,
בין המשכילים לאורתודוקסים,
בין המודרנה למסורת,
בין המולדת לתפוצה,
כולנו יהודים,
ליהדות גוונים שונים,
הכוחות השונים שפעלו ופועלים בתוכה,
מאתגרים אבל גם מעצימים אותנו כעם.
במיידאנק, עולה בי תחושת קבס ומחנק,
יש ריח שחונק את הנשמה,
תאורת היום משתנה ונצבעת באפרוריות,
הר האפר נישא למרחקים, מגדלי השמירה האימתניים,
תאי הגזים, דרגשי השינה, שריטות הגסיסה על הקירות,
וצבעו הכחול של הגז, עומד אילם בלי קול,
אני עוקבת אחרי הסיפור של גניה בעיניים מצועפות, מתלבטת עם הקבוצה בשאלת 'זכות הבחירה', האם יש בכלל בחירה, בגיהנום הזה, שאנו נמצאים בו עכשיו?
שומעת את זעקות הילדים שנקרעו מאימותהן באימה גדולה,
׳מאמע, מאמע....׳ הם זועקים בדרכם האחרונה,
סבתא, איך לא סיפרת לי מה כאן קרה?
27/5/2016 , Belzec, Lancut
׳ונפלתי לארץ בשקט, עצמתי עיני, אטמתי ליבי,
והרגשתי איך אני מתפרקת מכל כאבי, מכל בדידותי....׳ / ברק פלדמן
האנדרטה סוגרת עלי, אני יורדת בשאול,
עוברת את מסלול בני עמי בצינור.
משני צידי, אדמה חרוכה, גיהנום,
שדה שלם של סלעי בזלת, בתוך יער ירוק עד,
שסוגר עליו, מחפה על פשעי האדם,
אני יורדת ביום שטוף שמש ואופטימי,
אל השאול אל הרוע, לחשיכה גדולה,
נתקלת בקיר מוות,
ועליו, שמות יהודיים סימליים לזכר הנספים,
וזעקתם האילמת, זעקת איוב, זעקת קדושים,
׳ארץ אל תכסי דמי....׳
ואין כאן כלום, ויש כאן המון,
אני בחוץ, אבל אני חנוקה,
יש כאן אור יום וכולנו בחשיכה,
אין לדעת מי נרצח כאן,
וקול אחי זועק אלי מן האדמה.
וכמה זה סימבולי, לריק הגדול של שתיקת הניצולים,
לחולייה החסרה בשרשרת הדורות של העם שלי,
למחיקה השחורה של תרבות מפוארת של אילן יוחסין, וכמה זה חשוב לזכור ולא לשכוח,
לזכור מבראשית, כדי שנדע מי אנחנו ואנה אנו באים.
ומתוך הריק הגדול, באה דרישת שלום מהבית בצורת מכתב, ואני קוראת בעיניים מצועפות את האיש שלי, שומע ממרחקים את דממת הרעש, בראש שלי.
28/5/2016 Krakow
"בקרקוב עלה בידי לחפון מעט שלג...."
אני נזכרת בקטע קריאה מטקס יום השואה של ילדותי,
בקרקוב, מתחברים לי החיים והמתים.
בין כיכר הכסאות היתומים,
לעיר העתיקה היפה,
בין סמטאות הגטו, לסיפור המרד,
בין בתי הכנסת היפים,
למפגש מעורר ההשראה בJCC,
מפגש עם סטודנטים אבודים,
או כמו שג'ונתן מיטיב להגדירם,
אנוסים בני הזמן החדש.
בני יהודים שבחרו להצניע את יהדותם,
התבללו, ונשארו עם שאלה אחת גדולה,
עכשיו הם מחפשים אחיזה, שייכות,
האם אנחנו כעם, נושיט יד?
ועוד שאלה מרחפת מעל ראשי בזמזום מעיק,
איך קרה שדווקא פולין משולה בעיננו,
לבית קברות אחד ענק?
איך הצליחו הגרמנים בהסכמי ה'שילומים',
בבניית מחנות ההשמדה במזרח,
באינוס האסירים להפוך תליניים של אחיהם,
לנקות עצמם בעיני ההסטוריה, כמעט מכל רבב,
ומה תפקידנו בסיפור?
29/5/2016 Auschwitz
חיפשתיך סבא ולא מצאתיך, חיפשתי את חיוכך החם,
בתמונות שלפני, ניבטו חיים, תמונות משפחתיות, רגילות,
צילומי ילדים, צילומי רגילים, צילומי חברויות,
חופי ים, חופשות סקי, אנקדוטות חיים, רגעי שיא.
שני קירות של שארית חיים בתוך מחנה השמדה עצום,
של מוזולמנים קרחים, בתוך המרחב האינסופי של הרוע בהתגלמותו,
חיפשתיך סבא בתאי הגזים, במקלחות, בבורות ההריגה,
בתוך האופק האינסופי של הרע, חיפשתיך סבא,
אותך ואת דב ושרגא, ואת שוכר, ואיסר, ואת טובה, ואת שלמה ודבורה,
חיפשתיך סבא, אותך ואת חזקע׳ל ופייגה, חיפשתיך סבא,
אותך ואת כל בני משפחתך, גם את אלו שלא ידעתי את שמם,
חיפשתיך סבא, ורק אז גיליתי, שלוש שורות לקוניות,
בספר המתים, נושאות את שם משפחתך.
חיפשתיך סבתא, חיפשתי את אישך ואת ילדייך,
וכל העת, שאלתי עצמי, מי היית, מה קרה לך,
מה עוללו לך סבתא יקרה שלי,
אילו סודות אגרת בתוכך,
חיפשתיך סבתא שלי אהובה,
בין ערמות השיער, חיפשתי את צמתך,
בין שמלות הילדות, חיפשתי את בגדי ילדתך,
בין ערמות הכוסות, חיפשתי את הספל שהרווה צמאונך,
חיפשתיך סבתא באושוויץ,
ורק ביציאה הבנתי, שאת אושווייץ, נשאת על ליבך.
30/5/2016 Lodz, Warsaw
אני מתבוננת במיכל, שעה שהיא מספרת את סיפורה.
שומעת אותה, את הילדה שבה, מגלה סוד גדול,
אני חושבת על הסבתא של מיכל,
זאת שלכבודה אנחנו חונכים היום מצבה,
רואה את אמה, ילדה לא ילדה, ניצלת שוב ושוב,
מבינה את משמעות המילה 'נס',
חושבת על הדודה והדוד,
אצילי נפש, רוח האדם,
על אלה שהצמיחו ענף חדש בעץ המשפחה,
ומיכל וילדיה, הם העדות,
הם התשובה.
כאן בבית הקברות בלודג',
אנחנו כולנו שותפים למצווה,
בעצם גילוי המצבה וסיפור סיפורה.
סגירת מעגל מתרחשת עכשיו מול עיני,
וכולנו שותפים לה.
בורשה, אנחנו צועדים במסלול הגבורה,
מכיכר השילוחים, לבונקר של המורדים,
לאנטרדת רפופורט ולמוזיאון היהודי,
שנישא שם בגאון, נחמה פורתא,
איזה צדק פואטי של היום.
31/5/2016 Warsaw
נפרדת מהמשלחת בחיבוקים ודמעות,
וזהו אני לא רוצה להישאר כאן עוד,
ביעותי לילה תוקפים אותי בערב האחרון.
בטיסה הבייתה, מתרוצצות בראשי אלפי מחשבות,
אינספור שאלות מציפות אותי, כמעט בכל רובד אפשרי,
אישי, דתי, לאומי, אונברסלי.
מי הייתם סבא וסבתא שלי לפני המלחמה?
מה היו חבריכם? בני משפחותיכם?
מה קרה לכם שם? איפה לשים פרח או אבן? להקים להם מצבה?
למה שתקתם? איזה סוד גדול הסתרתם?
איך הצלחתם לדבוק בחיים, להקים משפחות לחיות?
ואני, מה יהיה עלי ועל זהותי וזהות ילדי? מי אני ואנה אני באה?
איך זה קורה שבחרנו לזכור רק את שואת העם היהודי אבל מחקנו במחי יד אחת, יצירה יהודית מפוארת בת אלף שנים?
והרוע והשפל והרצח, באילו נסיבות מתרחש רצח עם?
מהי הטופוגרפיה שמייצרת עם של רוצחים, עוזרים ומשתפי פעולה? האם אפשר לנתח את הרוע בסגנון מילגרם או בראונינג כדי למנוע אותו? מהו חסיד אומות עולם, שינדלר הנהנתן או הרוקח מגטו קרקוב? או אולי שניהם?
וזאת שחלקה פרוסת לחם יבשה או הדודה של אמא של מיכל שאמצה את אמה? הן צדיקות גמורות, האין זה כך?
ובכן, מדוע לא הענקנו להם את אות הגבורה? כיצד אפשרנו לניצולי השואה ללכת ביננו שקטים, נכלמים, כנועים?
ומהי גבורה בכלל? לדבוק בחיים, להסתגל למצב לשרוד? או למרוד? ומה עם התאבדות? האם אפשר למות מות גיבורים ולאבד את עצמך לדעת על קדושת החיים?
והמורדים, האם היו גיבורים? ומי כותב את ההסטוריה? ומה טיבן של שלוש שורות בהיסטוריה?
והאסירים הפונקציונלים, האם הייתה להם בכלל בחירה?
והשאלה, שמנקרת בראשי, מה אם הייתי אני שם? ואיך אל לנו לשפוט אותם.
ויצר האדם, האם הוא טוב או רע מנעוריו...? ומה על הפולנים, שותפים לרצח או קורבן?
ומדוע נשמטו מן ההסטוריה הישראלית שאר הנרטיבים של של שאר העולם?
ותרבות הזכרון, מי יעצבה? ואיך זה קרה שלגיטימי לחיות בגרמניה אבל פולין בתודעתנו, היא שם נרדף למרחץ הדמים הגדול ביותר שידע עמינו.
ואיך אנחנו שונאים אותם, על אף שבתוכם חיות אולגה ואלזה, בנות אנוסים של הזמן החדש.
ומהו יהודי? אולגה שבחרה להוציא את יהדותה מהסוד אל האור בפולין של ימינו, או רק מי שעבר גיור כהלכה....? ואיפה משפחת העמים בסיפור הזה של מלחמת עולם?
והאם די לספר את סיפורינו רק בשפתנו רק לילדנו? או שיש לפנינו משימת תיקון עולם? האם השואה לא שרטה אותנו והפכה אותנו לרודפי כח ושררה? ואולי ממש כמו במעמד הר סיני, נדרש דור חדש וחופשי שיגיע לציון אולי גם כאן נדרש דור חדש חופשי מכבלי הטראומה להוביל את המדינה.
מה למדתי שם ומה אקח משם לחיי שלי כאן?
ומה תפקידי בזכרון השואה ומהי שליחותי בזה העולם?
ושאלת השאלות, שאלעד מעלה בכל פעם מחדש,
האם אפשר לחנך לרוח האדם?
האם אפשר לייצר חברה של חסידי אומות עולם?
ואיפה אני, ומה אני עושה...? ואנה אני באה?
כמו שאמר אלעד,
מ ו ר כ ב
