קוראים לה מדליין

מדליין לוין, (Madeline Levine, Ph. D)

והיא הפכה זה מכבר לגורו שלנו בענייני הורות, חינוך ובכלל.

פגשנו אותה לראשונה לפני תשע שנים, 

מאז, באדיקות, בכל פעם שהיא מגיעה לשכונה,

אני מפיצה לכל עבר באנגלית ובעברית את הבשורה,

מתייצבת שם, רבע שעה לפני...., בשורות הראשונות,

מכבה את הניד, גומעת בשקיקה כל מילה,

קצת מתחזקת, קצת גאה, וקצת מתבוננת פנימה, 

ומבטיחה בכל פעם מחדש,

לשנות ולו רק דבר אחד בהתנהלות המשפחתית שלי,

וראה זה פלא, זה עובד.

בשבוע שעבר, האזנתי לה שוב, בפעם הרביעית,

היא התבגרה, אני חושבת לעצמי,

וכמה חוכמה, יש בה, 

אישה קטנה אחת.

על כשלון והצלחה

לוין, חיברה ארבעה ספרים, שניים מהם הפכו לרבי מכר,

אחד היה עבורי התנ״ך. החדש, מככב ברשימת הקריאה הבאה.

היא נבוכה שמציגים אותה, 

׳אשת חינוך, פסיכולוגית מחברת ארבעה רבי מכר,
קבלו את מדליין לוין...׳,
הקהל מריע.
׳אני לא מצטנעת׳, היא אומרת, 

׳העובדות לאשורן הן, שרק שני ספרי האחרונים זכו להכרה,
את השניים הראשונים, קראו רק בעלי וחמותי....במילים אחרות, הם נחלו הם כישלון....׳

שיעור מספר אחד לפיכך, הדרך להצלחה, עוברת דרך כישלונות. 

כישלונות, מעצימים אותנו, מלמדים אותנו,

׳תנו לילדכם להיכשל׳, היא אומרת, ׳זה חשוב׳.

׳ספרו להם על הכישלונות שלכם׳, היא מדגישה.

׳הם רואים אתכם, מושא להערצה, בעלי קריירות,
מעמד, חיים בנוחות יחסית,

לבושים היטב, והם חושבים שנולדתם לשם, 

ספרו להם, שגם אתם בני תמותה,

שלא תמיד היו החיים קלים...׳

ואני מיד מחליטה לעשות כן. (ואלוהים עדי, שיש לי כמה וכמה כאלה סיפורים).

׳הדרך להצלחה היא פתלתלה, רצופה מכשולים ואתגרים, לא מדובר בחץ ישר עם אופק עליון...׳. 

לוין מתמודדת עם הקושי של כולנו, לראות את ילדנו אומללים.

"הורים מוכרחים לאפשר לילדיהם כישלון מוצלח. כישלון מהדהד הוא כזה שחשים אותו, ואפשר לחיות בתוכו מעט ואז לגדול ולהתעצם ממנו. אין מה לנסות להקל עליהם אם נפגעו, להתערב מהר מדי או לגונן. כך הם לא יפתחו כלים להתמודד לבדם עם הבלתי נמנע. החיים רצופי אתגרים, והקשיים יבואו. הורים סומכים יעניקו לילדיהם את הכלים להיכשל בכבוד ולקום מחדש".

לוין טוענת שהחיים מזמנים לנו אתגרים, טראומות, ימים קשים,

לדידה, רק ילדים שחוו כישלונות (בהצלחה;-), שניתנה להם עצמאות,

יכולים להתמודד כהלכה עם הבאות.

"הורים המעניקים לילדיהם סמכות, מייצרים רמות מוטיבציה גבוהות בילדים",

אני רושמת לפני את המשפטים האחרונים, ומבטיחה לתרגל.

(וכן, אני יודעת, שזה יהיה קשה...)

ממוצע

עכשיו מתפנה לוין להדגיש, היותנו מה שהיא מכנה בחיוך ותבונה, ׳ממוצעים׳.

׳ממוצע׳ אולי לא נשמע זוהר, אבל היא בהחלט צודקת,

רובנו ממוצעים. 

לוין מבקשת אותנו להתמקד במה שאנחנו טובים, שיש לנו תשוקה אליו,

ואז היא נסוגה, ׳תשוקה היא אולי מילה חזקה׳, היא מסייגת, 

ואז היא מתקנת, משהו שגורם אושר, עונג.

היא מזכירה לכולנו את ילדותינו, שהייתה שפויה יותר,

אז ידענו שכל אחד זורח בתחומו, 

רן היה שחקן כדורסל, דליה שרה בקול זמיר,

חבייר היה אמן קומיקס מחונן, אריק ניגן, גלעד הצטיין בלימודים, 

אמיר היטיב לשחק, יפעת הייתה חברה, עינת, אתלטית.

הציפיות מילדים, היו אז יותר ריאליות,

בעולמנו היום, ילדנו נדרשים להצטיין בכל.

בלימודים, בכל המקצועות והנושאים,

להיות יצירתיים, שחקנים, ספורטאים, חברתיים,

ועל הדרך אם אפשר להפגין כישורי ארגון ומנהיגות. 

ובכן, היא מבקשת, ׳תראו לי מבוגר, שעונה על אלו הציפיות...?׳

היא מודה ומתוודה בקשייה שלה, גם היום במתמטיקה ובהתמצאות במרחב.

ומיד חוזרת היטב על המנטרה, ׳אז תכניסו לכם היטב לראש, כולנו ממוצעים....׳ 

ואני איתה, וראה זה פלא, איך מילה קצרה אחת, מורידה מיד את רמת הלחץ והאימה.

שיגעון 

אחר כך היא שואלת מי מצא את עצמו אי פעם מתנהג בשיגעון? בטירוף?

כמעט כל הקהל מרים יד, ואז היא נחשפת,

ומספרת סיפור מביך, 

עליה, על ד׳ אמותיה, על מה שקרה בבית של פסכולוג מן השורה הראשונה.

היא נכנסית לפרטים, ובאי נוחות מודה,

איך פעם כמעט ׳איבדה את זה׳.... ואז, אני מתאהבת בה כליל.

בכנות, בישירות, ברגישות, היא בהחלט יודעת לספר סיפור,

לתת תחושה שכולנו בני אדם ואם למדנו מהטעויות שלנו,

התעצמנו, תיקנו, וגדלנו, אשרנו!

היא מדגישה, שאין מושלם, ועלינו לברר את מקור התסכול שלנו, כדי להיות הורים טובים יותר.

חינוך לעצמאות

לוין מאמינה בחופש ועצמאות, היא סולדת מהורים שעושים עבור ילדיהם, היא בזה להורים שמבלבלים בין צרכיהם שלהם לאלו של ילדיהם. היא מרתקת את הקהל בעדויות על הורים, שמחפשים שילדיהם יגשימו את חלומותיהם, שיצליחו היכן שהם נכשלו. בהומור חם, ודוגמאות אישיות, היא מביאה סיפורים מספת הפסיכולוג,
וחוזרת, כמו מנטרה על העובדה, שעצמאות מייצרת בטחון עצמי, והנה עוד משפט שאני רושמת לפני. 

׳אל תציקו לילדיכם בשאלות חטטניות וקטנוניות על ציונים, אל תרגלו אחריהם באתר הציונים של בית הספר,
תנו להם אוטונומיה....׳
היא מתארת את הרגע, שבו חוזר ילד מבית הספר, האם מחכה לו עם מבט מאשים ומתחקרת אותו על הישגים.
לוין טוענת, שכפי שאנחנו המבוגרים, חוזרים הביתה לשלווה, לחום, ולא רוצים שיטרידו אותנו בענייני עבודה,
כך גם ילדינו. הבית צריך להיות מקור של נחמה, עידוד ותמיכה.

חברת שפע

לוין עוסקת באתגרים, שעומדים לפננו כיום, בגידול ילדים בחברת שפע,

׳באופן כמעט פרדוקסלי׳, היא טוענת כי כיום, 

׳על אף השפע, אנחנו מתמודדים עם הפרעות נפשיות ודיכאון אצל בני נוער בשיעורים גבוהים יותר מתמיד׳. היא עוסקת בשאלות של תקשורת בין דורית, של ערכים, של צניעות. היא מתארת את הבורגנות, את החיים ב׳בדידות מזהרת׳, שלקחו מהערכיות והמשפחתיות של מדורת השבט. היא מתייחסת למדיה, והשתלטותה על חיינו. ואיך אגב כך, הצטמצמה האינטראקציה הבינאישית, שהיוותה מקור תמיכה ולמידה. והמדיה, היא אומרת, מגפה מסוכנת במיוחד עבור המבוגרים.

לוין משעשעת את הקהל בדוגמאות על נשות המעמד העליון, ששולטות היטב באופנה, במותגים ובמסעדות.
היא עומדת על הבחנה  מדויקת בין קפוצ׳ינו ללאטה או קפה הפוך.
האם זה מה שחשוב? אני שומעת את הביקורת הדקה שבקולה,
ומהרהרת ביני לביני, במה שמתייחס אלי.

ערכים משפחתיים

יש משהו בלוין, שגורם לך להרהר בערכים המשפחתיים. מה שבחרת לערך, האם אני נאה דורש נאה מקיים?
מה קורה כשערכים מתנגשים? איך מחנכים לערכים? ובכן, בדוגמא אישית  ולא בהטפה מליצית.

(ואני חושבת בליבי, כמה שהיא צודקת! כמה פעמים אני מטיפה לסבלנות ומאבדת אותה בשניה....)

חינוך לילד על פי דרכו

לוין מכניסה אותנו אל ביתה, אל שלושת בניה, שהם שונים זה מזה, באישיותם, בתחומי העניין, בכישרונותיהם, בהתנהלותם עם הסביבה. היא מצביעה על החשיבות שבהכלה, והחינוך לילד על פי דרכו, מה שמתאים לאחד, לא בהכרח יתאים לאחיו. אני מקשיבה, קשב רב. רואה אותי ואת אחי, רואה את ילדי שלי ונזכרת בעיניים מצועפות בעוד אישה חכמה ואהובה, שזאת הייתה המנטרה שלה. (נאוה שרפמן, את כל כך חסרה...)

לחנך לחיים

לוין טוענת שעלינו לגדל את ילדנו לשלושים השנים הבאות,

ולא רק לתהליך הקבלה לאוניברסיטאות.

היא מדברת על האדם כמכלול, ומדגישה, שעלינו לטעת בדור ההמשך, את הערכים שיהפכו אותם, לאנשי משפחה, בני זוג נאמנים, הורים מסורים, אנשי עבודה, אזרחים טובים, מבוגרים מתעניינים, אנשי שיחה, חברים. בפרספקטיבה של זמן, היא אומרת, התיכון או הקולג׳ הם רק נקודה על ציר החיים.

יש לתת את הדעת לחינוך האדם כמכלול, לאדם השלם.
׳מי שיצליח יהיה אותו הילד שחונך כמכלול ולא רק על מנת להצליח בתואר הראשון...׳, שוב... כמה שזה נכון.

אני מתבוננת באישה הקטנה, שהפכה בעשור האחרון,
לכוהנת הגדולה של החינוך כאן.

מתבוננת בה בהערכה גדולה, 

משום ומפני שהיא מביאה את אמהותה ה׳לא מושלמת׳ לבמה.

אמהות לא נוצצת אבל ערכית וכנה,

אמהות מודעת, מכילה, מבינה, תומכת, ומעודדת במידה הנכונה.

ואם טרם קראתם, אלו הספרים שיגרמו לכם מחשבה,

 Madeline Levine/ ׳The Price of Privilege׳

'Teach Your Children Well' / Madeline Levine

 ,בהצלחה במשימה הכי חשובה ואהובה

הורות.

עבודה לעולם, בלי תאריך תפוגה:-)

ערבים זה לזה

שנים ביפו, שווקים בעכו, 

ביקור בנצרת, נגיעה בירושלים,

עין רפא ואבו גוש,
והס מלהזכיר את השטחים,

כולנו ערבים.

כאן בלבנט, השתלט זה מכבר המזרח על המערב,

רב הדומה על השונה, וכולנו בני ערב.

הכנסת האורחים, אהבת האדם,

מטעמי המטבח, החום והאכפת. 

המשפחתיות, השמחות, המוסיקה, הביחד,

הסטייל והאופנה (שמתם לב איך כולם חזק בגלביות העונה?)

השפה השמית, האמונה באל אחד.

אפילו לאילן היוחסין שלנו, אותו אב,

נו, הוא שאמרתי, כולנו בני ערב.

אני יודעת שעכשיו אני חשודה בנאיביות יתירה,

ויהיה מי שיפטיר, ׳מה היא מבינה? היא לא מכאן...׳

אבל אמיר, הרוכל ביפו, ספר בגאווה, 

שעל אף מוצאו, נבחן בבגרות בשואת העם היהודי.

הוא, אגב, עבר את הבחינה בהצלחה יתירה,

לא שהיה לי ספק, נראה בהחלט בחור מתעניין....

(ולי זה הרגיש כאילו כולנו בסצנה של "עבודה ערבית":-)

וחשבתי לעצמי, שאנחנו ממש עכשיו, מנהלים שיחה טובה,

וכמה אבסורד זה, שהוא יודע היטב את קורות עמי שלי, 

ואת קורות עמו, אין מלמדים.

אמיל מהחמאם בעכו, התיישב איתנו לקטנה על אבטיח צונן,

ספר על זוגיות, משפחה וילדים.  

איש חכם, חרוץ ומנומס, עם שיער שיבה וחיוך חם,

הזכיר לי את אבא שלי, והרגיש לי משפחה.

אחאסן המקסים מנצרת, בעל מסעדת "תישרין",
חלק איתנו תמונות מהחתונה, מירח הדבש,

דבר על אהבתו לסיני וצלילה, 

ונזכר איתנו בעיניים מצועפות במקום הכי יפה בעולם, 

׳שארק ביי״ לחופי חצי האי סיני, מה שהיה היעד המועדף עלי בעולם.

נורמן עיסא (אמג'ד) הזמין אותנו באופן אישי להכנס לאלמינא,
מיזם חדש, שמקרב לבבות באמצעות תרבות, ואני התמוגגתי.

ואני חושבת בליבי, ועכשיו גם בקול רם,
כולם היו בני דודי.

אנשים מן הישוב, 

רודפי שלום, אוהבי הארץ והמשפחה. 

אני שוקעת אתם בשיחה ערה, אנחנו דוברים את אותה השפה.

הם חודרים את ליבי בנועם הליכותהם ובנימוסים.

הרבה הא ודא, עולים בשיחה, ואני לא מבינה.

קורצנו מאותם החומרים, יש לנו אב משותף,
אנחנו חולקים תרבות דומה, 

אנחנו שכנים, אנחנו בני דודים, אנחנו משפחה.

גם להם כמו גם לנו בשעתו,

שאיפות לאומיות, ורובנו מוכנים לפשרות, רוצים רק שקט.

את הסכסוך הארור, מלבים קיצוניים, שבמעשי שפלות,

הורסים אמון של שנים. 

למנהיגים, משני הצדדים, הסכסוך הוא נוח, 

לאינטרסים פוליטיים כאלה או אחרים,

וכך, חולפות להם השנים ואנחנו מתרחקים מסיכוי להסכם מדיני,
ועל הדרך גם מתבדלים מאחינו, ערבי ישראל.

אני שואלת את עצמי, איך זה, שחייתי בישראל

כל ילדותי ובגרותי, ואין לי אף חבר נפש ערבי?

איך זה שהם תמיד בבחינת ׳נותני שירותים׳?

וכיצד  קרה שכולנו עדיין במשחק של ׳אדונים ומשרתים'?

איך עוד לא הבנו, שהכיבוש משחית,

שאי אפשר לחנך את הנוער שלנו לערכים,

כשגזענות ואדנות, זה מה שהם חווים.

אני יודעת שלא חידשתי דבר בזה הפוסט,

וסביר להניח, שהקמתי עלי מתנגדים,

בדרך כלל, אני נמנעת מפוליטיקה וקונפליקטים.

הביקור האחרון בארץ, עמד בסימן, ׳הסבר פניך לשכנך...׳,

ויכול להיות ש׳דברים שרואים משם לא רואים מכאן׳,

ואגב, גם ההפך זה נכון.

ובכן, הפוסט הזה, שכב במגירה מאז הקיץ האחרון,
וככל הנראה לא היה רואה אור יום,
אילולא, נכחנו השבוע בהקרנה ובדיון מעניין.
'יום אחרי השלום', קוראים לסרט,
והוא מתאר מסע של אמא שכולה, אמיצה.
מסע לפיוס, מסע לסליחה,
מסע שעובר דרך דרום אפריקה,
ויש הרבה מה ללמוד מתהליך השלום שם.
בסיכומו של הסרט, אנחנו מבינים, שבמקביל להסדר מדיני,
צריך להתקיים תהליך של פיוס, של הידברות כנה ואמיתית.
"הסדר מדיני ללא פיוס אמיתי בין שני עמים,
כמוהו כהפסקת אש, לא שלום...." נאמר שם.
סליחה היא בעיקר בעבורינו,
סליחה אין פירושה שיכחה,
סליחה פירושה ויתור על נקמה,
והיא הכרחית כדי לצאת ממעגל דמים.

יתכן שצריך קצת נאיביות ואופטימיות,
והרבה רצון טוב ופיוס,

כדי לבחור בשלום ובתהליך הידברות.

הרגיש לי שהגיע הזמן לקחת אחריות על השלום,

להיות ערבים זה לזה וערבים לפתרון.
לא שיש לי מושג איך עושים את זה,
אבל אני בהחלט מתכוונת לברר,
ומתחילה ממש עכשיו בפוסט הזה.

ארץ הילדים

׳ישראל היא ארץ הילדים׳, כך נחום נהג לומר.

אין עליה, על ישראל, והילדים אוהבים אותה ביותר.

ישראל מעוררת גם את הילדה שבי, מאוד חזק.

היא מחזירה אותי למה שאהבתי, למה שהייתי,

לחוויות ראשונות, לטעמים וריחות, מהזן המיוחד,

כאלה, שרק מולדת יכולה לייצר.

ביקור מולדת תמיד מכניס אותי לפעלתנות יתירה,

איזה רעב לתרבות ושיק ישראלי,

לבילויים משותפים לחוויות חד פעמיות, לחיות. 

בקיץ שעבר חלקתי אתכם אהבות מהעיר העברית הראשונה והבירה.

והשנה, פוסט מולדת שפרוס על ארץ אהבתי, 

ואם מוסיפים אותו ל׳עכו, מי לא היה פה?׳,

ל׳יפואית', ול׳גברת עם סלים׳,

קיבלתם בזה הרגע, תוכנית אמנותית לשבועות ארוכים:-)

ילדים:

 

סדנת אפיה, אמא ובת Chuka בנוה צדק. 

ובכן, יש מתנות ויש מתנות...!

סימי הפתיעה אותנו בסדנאת אפיית קפקייס בנוה צדק. שעתיים מתוקות ביותר של עונג צרוף, שקדנו על העוגה והדקור, ואת מעשה ידינו להתפעל, אכלנו עם בוא הליל. רעיון נפלא לחגוג בצוותא במתיקות, אחר הצהריים של בנות, חברות, אם ובת, לכל גיל, יום הולדת, בת מצווה או כל אירוע ושמחה.

׳צלילי המוסיקה׳ במשכן לאומניות הבימה, הייתה חוויה מרנינה עם בת המצווה וחברותיה. מחזמר נפלא עשוי נהדר, מוסיקה חיה, תפאורה, כיראוגרפיה ומשחק. הצגה, שהיא כולה מחווה לסרט האהוב, ומכבדת את קהל היעד, לא ללכת, לרוץ!

עוד מתנה שוה, מספקת שוב הדודה המשקיעה, ההצגה, ׳גלי׳, מחווה לאהוד מנור, האיש והאגדה. תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, מעלה את ההצגה בשבת בבוקר במוזיאון תל אביב. את תיאטרון הילדים הזה אני אוהבת במיוחד, הצגות משובחות, תיאטרון קטן ואיכותי, כזה שרק משתבח עם השנים. הבנות חגגו כמו כל הקהל, שיצא מהאולם בגיל ושירה. ואנחנו, ניצלנו את ההפוגה לסיור חפוז, במוזיאון המחודש.

למתבגרת, מארגנת אלה, הדודה האהובה, יום כיף במוזיאון הילדים בחולון.

במסלול ׳דיאלוג עם הזמן׳, דיאלוג בין דורי. סיור וסדנה, שעוסקת בדיעות קדומות וסטריאוטיפים על נעורים וזיקנה, פער בין דורי ועל מה שבאמת חשוב בחיים. על התובנות, הערכים והחוויה, אני עדיין שומעת מאז, מה שמלמד אותי שהביקור השאיר על המתבגרת, חותם.

בפארק האגם ברעננה, אנחנו עורכים פיקניק משפחתי, ולומדים, שלא צריך יותר מכר דשא, חברה נהדרת,  צידה לדרך (סבתא בתיה וסבתא ציפי האלופות!) ורוח מנשבת, כדי להיות מאושר! 

ועוד גילוי נאות, לא קוקטי, לא שרמנטי... לא קטן, לא מיוחד, אבל מהנה במיוחד. הקולנוע ב׳יס פלנט׳, הוא נפלא! חוויה לכל המשפחה. שני צדדים למתחם, אחד בקולינריה והשני, בקולנוע ממוזג ונוח, אגם מלאכותי, חניה בשפע ויופי של קולנוע.

שוב הצליחה הקטנה לכפות על סבא שני ביקורים בימית אלפיים, שוב חזרה בשמים! שוב הודתי לקדוש ברוך, ׳ברוך שלא עשני סבא׳, ואני רוצה לנצל את הבמה, כדי להודות לאבא!

ספארי, ביקור בספארי הוא תמיד חוויה, עוד מהימים, שאנחנו היינו קטנים. בחסות הדודים (לזוג אשכנזי, שיחקתם אותה!), יום של חוויות, חיות והרבה הפתעות.

על אלמינא, כתבתי כבר בפוסט על יפו. מיזם תרבותי חדש שמטרתו קירוב לבבות באמצעות, מוסיקה, תיאטרון ומחול.
די במקרה, נקלענו לקונצרט של שבת בבוקר, יום בהחלט יפה, ונשבנו כליל בקסם המקום הזה.

תיאטרון:

מתמזל מזלי, ואני מגיעה לשבוע חנוך לוין בקאמרי. מדי ערב עולות על הבמות מגוון הצגות של המחזאי הידוע, כולל התיאטרון הפולני, שמעלה פה את לוין בפולנית, לטעמי, רק המשפט הזה הוא ׳לוויני' בהוויתו, ומשבית שמחה בהגדרתו.

אני סוחבת כמה מחברותי לצפות בהצגות, ומגלה להפתעתי, שחוש ההומור, הסרקזם והגרוטקסיות, שמאפיינים את המחזאי עדיין נוגעים בי אחרי שנים. יתירה מכך, מאחר ושני המחזות עוסקים בזיקנה, התבגרות, זוגיות ומהלך חיינו, הם מדברים אלי אף יותר היום. חנוך לוין כמו חנוך לוין, תיאטרון שכולו בשחקנים ובמשחק, אין תפאורה וכל שאר האלמנטים שמרכיבים תיאטרון, כמו ניטלו מן הבמה, שלא להעיב על המחזה והמשחק. ב׳אורזי המזוודות׳ שלל שחקנים מהשורה הראשונה, ב׳מלאכת החיים׳, פחות משתתפים. המסר בשניהם, הוא הינו הך, בקורת נוקבת על חיינו על פני האדמה והצצה מכמירה וצינית לעתיד לבוא, לזיקנה. 

קזבלן, הפך זה מכבר השלאגר, של הקאמרי. מאחר, והז׳אנר, לא נמנה על סגנוני, (ויסלחו לי קוראי על הסנוביזם הדק...), אני משגרת בשמחה, מתבגרת אחת, שתי סבתות וסבא חביב, לבילוי בין דורי ותרבותי. הם חוזרים כעבור שעתיים עם ברק בעיניים, אוהבים את השירה, הריקוד, הניחוח של פעם ואת עמוס תמם, שהפך זה מכבר ליקיר הקהל.

את ׳רומן משפחתי׳ הייתי חייבת לראות, גם כי רציתי לראות איך עדנה מסתדרת בלי ענת, גם כי  אהבתי את הספר, שכיכב אצלנו בBook Club, ובעיקר, כי הגעתי לפרמיירה, ותמיד מרגש אותי לראות את הרגע שבו, מחזה הופך להצגה.

אוהבת לצפות בכל אלו שבאו לראות ולהראות, מתרגשת עם השחקנים והבמאי, לרגע, שחיכו לו כל כך. ובכן, מוכרחה להודות שהייתה קצת אכזבה.... נתחיל בטוב, ההצגה די נאמנה למקור, מעבירה בחינניות את הזמן ורוח התקופה, אהבתי מאוד את התלבושת והתפאורה, את התיאטרון בתוך תיאטרון, המוסיקה והתפאורה ואת תמונת הפתיחה.  אבל נדמה היה לי שאני צופה בטלנובלה יגעה, שהטלטלה הרגשית, קוטבית יתר על המידה, שהיא נטולת הומור ותחכום, וביני לביני, מלמלתי, ענת, את כל כך חסרה.....

מוסיקה

שלוש הופעות, אחת של גידי גוב, שהעלתה בעיני דמעות, שירי אהבה, שירי פרידה של אמן שהזקין ביותר השנה, עדיין אופטימי, שנון וחם, מסמל בעיני את ישראל היפה. 

נורית גלרון במופע בניחוח ג׳אז, שלטעמי קצת מכביד ומעייף. 

׳בינת אל פאנק׳, הייתה הפתעה! בחסות הגרטצלים, וגלי היפה, אנחנו נחשפים לתופעה. הרכב ג׳אז מנגן ראפ תימני, חוויה נהדרת של מוסיקה איכותית, קהל מעניין, צעיר וקצבי, וגרוב מיוחד, חפשו אותם! 

ירושלים

 

 

בהחלטה ספונטנית ודי נועזת בהתחשב בג׳ט לג, אנחנו מקדישים אלר הצהריים לסיור בבירה.  

פוצחים ב׳מחנהיודה׳, בארוחה. מסעדת שוק, ערבוביה של כלי אוכל, אקלטיקה של כלים וטעמים, שלובים מעניינים, שגעון של ארוחה.

ואז, אנחנו פונים לגולת הכותרת של הביקור הנוכחי, מוזיאון ישראל המחודש. 

עבודת השיפוץ של מוזיאון ישראל, מרשימה במיוחד, כיאה למוזיאון בבירה.

בריכות, פסלים, מים בנוף ירושלים. הפעם, אנחנו מתמקדים בתערוכה על הורדוס, המלך הבנאי.

ההורים, הבנות ואנוכי (פשוט כדי להגיד שמדובר בחוויה רב דורית), מתמוגגים מהממצאים וההדמיות, שמפיחות חיים באבנים ומדגימות בצורה חווייתית ומעשירה את מפעלי הבניה של הורדוס האדריכל. ואין אפילו צורך בהכנה בסגנון ׳אורות וצללים בחיי הורדוס׳, משום שמערכות השמע מספקות לנו את כל הידע והפרטים, חוויה משובבת עין, מרחיבה את הדעת. אבל לא רק הורדוס נגלה לנו בתערוכה כי אם גם פרופ׳ אהוד נצר, שנהל מערכת יחסים מורכבת עם המלך והורדיון, ומצא את מותו ממש שם, בעת שנשען למנוחה קצרה, אחרי שגילה את תגלית חייו. סיפור טרגי ונוגע ללב, של האריכאולוג של מדינת ישראל. הקטנה, עקבה בעניין אחרי ההדמיות, הסרטונים, הפעילה את מערכת האודיו, ושניה לפני היציאה, שאלה ברצינות תהומית, ׳אמא, מי היה הורדוס;-?׳ ואנחנו פרצנו בצחוק גדול, חייבת לציין, שהיא נהנתה מאוד.

קצת לפני שעוזבים, אנחנו מתעכבים קצת ביודאיקה, כתבי יד יהודיים מעוטרים מימי הביניים, בתי כנסת, וקיר חנוכיות מרשים ביותר. לא להחמיץ כמובן, את היכל הספר וסיפור המגילות הגנוזות, גן הפסלים והאגף לנוער אם מטיילים עם ילדים.

לא מוותרים על חנות המוזיאון (מהזן החביב עלי) ועל קפה משובח ועוגת גבינה עם פרורים, מהסוג שרק בישראל, יודעים איך להכין.

 

חופים

שנים שהשמצתי את ראשון ובת ים, והשנה, שבתי אליהם, אל החופים היפים, כאישה לאהובה מהעבר. התענגתי במיוחד על ארוחת בוקר עם חברה, לרחצה ובילוי עם המשפחה , לערבים קסומים עם חברים טובים על אבטיח קר, ובהונות מתפלשים בחול הנעים כל כך. חוף הים בראשון, שבה את ליבי הפעם, בעיקר כי הוא נוח, חניה, מסעדות וכל השירותים. וגם חוף טפאו בבת ים, היה הפתעה, עם דק עץ יפה במיוחד, ומסעדה חביבה. נו, כבר אמרתי, ׳פעם בת ימית, בת ימית לעד...׳
ואם יורשה לי עוד השתפכות קטנה, אין אבל אין על השקיעות במולדת האהובה.

 

 

קולינריה

ובכן, אני נמנית על הלקוחות הנאמנים, כאלה ששבים עם חיוך למקום אהוב, מתענגים על אותן המנות, ובין לבין, קצת מעיזים להתנסות...

חזרנו בשמחה ל'קסיס', ל'חדר אוכל', ל'אברקעסס צפון', בחדווה ובנחת, לאוכל משובח וטוב. 

אבל גם גילינו את 'גוז׳ ודניאל', במושב בני ציון, לוקשיין כמו מסרט, נוף מרהיב, בופה אנין,
עיצוב משגע, היצירות של לובקה מעטרים את הקירות, ארוחת בוקר מהנה במיוחד. 
'יונה', הייתה עוד הפתעה, לאוהבי הים והדגה בנמל יפו. 

במסעדת 'תשרין' בנצרת, חגיגה של אוכל מזרחי משובח ואירוח של בני ערב. (תודה דליתה על ההמלצה) 

ובכן, סבנו את ציון והקפנו אותה,

יום בנות וקניות באיזור השרון, סיור משפחתי בנצרת, 

אחר הצהריים בבירה, הרבה תל אביב ויפו,

יומיים קסומים ורומנטיים בעכו, 

ביקור חפוז בכליל וחוקוק, לילה בטבריה,

אין, אין על הארץ הזאת.

שמשק ההסטוריה מורגש בה בכל עבר,

שתמיד, תמיד, קים בה עוד רובד,

שחוץ מאוכל טוב, יש בה תיאטרון, מוסיקה ומחול,

שיש בה חידושים והמצאות, חנויות ׳מגניבות׳,

וחופים עם ים, לרחצה! (ולא כמו כאן, לראותם בלבד....)

שיש בה הכל מכל, לדור הצעיר, ולגיל השלישי,

שהיא מה שנקרא בהגהה המקומית,' kids friendly'.

פעילויות לגיל הרך, מוזיאונים, פסטיבלים וחגיגות.

ואם יורשה לסיים, באותה נימת פתיחה,

׳ישראל היא ארץ הילדים׳,
אבל היא גם מהנה את בני העשרים, והשלושים,
הארבעים והחמישים, את אלו שזרקה שיבה בשערם,
ואת אלו שנותרו בלי אף שערה (יש האומרים, ב'זכותה'),
את הקשישים, היא 'מצעירה,'
היא פשוט הדוניסתית בהוויתה.
'ארץ הילדים', אמרתי כבר?

ביני לביני, מו"מ אישי

8:00 בבוקר, כל יום שני

אני: בוקר טוב! שבוע טוב! פילאטיס בעוד כשעה.....ונדמה לי שבזה הרגע, מתפתח אצלי כאב ראש קל.

עצמי: אח...! כמה חשוב להקפיד על שגרה! כאמרת הפתגם, 'נפש בריאה בגוף בריא'.

השבוע אני מתכוונת להתעמל במרץ, לשמור על תזונה מאוזנת,

לא לחטוא בעוגות, לוותר על כוס יין לילית, להתחייב ולעמוד בשגרת חיים בריאה וחיונית.

אני: נדמה שכאב הראש מתחזק, זה עוד עלול להתפתח למיגרנה, אולי היום אוותר?

גם בגרון מתחיל לי איזה מיחוש, אולי זה סימן משמיים לביטול? ועכשיו מעונן וקר וגשום.... אולי פשוט אחזור למיטה? שעה זה הרבה זמן, ואני כל כך עיפה...והלא ידוע לכל, שמנוחה תביא מזור לכל תחלואה.

עצמי: את איומה....! וביננו, שיעור פילאטיס רק יטיב עימך. מזל ששילמת מראש, זה מחייב:-) כשאין משמעת עצמית, משלמים!

אני: לא זה באמת לא העניין, מאוד הייתי רוצה לשכב על ה'רפורמר' עם רגליים מונפות אל על וידיים אוחזות רצועות אלא שתחילת השבוע, יש כל כך הרבה לעשות, אני חייבת ל'נקות שולחן' עוד היום.
רשימת המטלות רק גדלה, שעה פילאטיס, תגזול הרבה אנרגיה וזמן.

עצמי: כן, עלי על האופניים ודוושי במרץ למכון, כך תספיקי גם קרדיו וגם core.

אני: אין מצב שאני עולה על האופניים עכשיו, בוקר ומוקדם, טרם הקצתי אל העולם. כל כך הייתי שמחה לכוס קפה בגינה עם עוגה ליד, להמתקת השבוע החדש, ככה בקטנה.

עצמי: עצלה! ותרי על העוגה! הקפה, יבוא איתך בשמחה גם לאוטו...יאללה, תתחילי להניע.....

אני: ומה עם ערמות הדואר, החשבונות לשלם, הפגישה, שעלי להגיע אליה מוכנה,
 הארונות, מחכים לרענון סתווי ...ומזמן, לא סדרתי את חדר המשחקים.... קניות, סידורים ומטלות,
כל כך הרבה אני יכולה בשעה להספיק, אז ל'בזבז' אותה על פילאטיס!?

עצמי : ממש כן! את זוכרת איך את מרגישה כשאת מבריזה? הרשי לי להזכיר לך: רע...!
וחוצמזה, עם יד על הלב, כמה מהשעה הקרובה, תבלי על המחשב?

אני: אבל כאב הראש, באמת מתחזק, אני נשבעת. 

עצמי : את שוב ״מתחלה׳, מחפשת תירוצים, מספרת ׳סיפורים׳, לא יקירתי, זה לא עובד עלי...! 

אני: יש שם בעיית חניה רצינית....אני עלולה לאחר...ואם כבר לאחר, אז עדיף לוותר.

עצמי: אם כך, עלי על האופניים.

אני: חסר בהם אויר;-(

עצמי: באמת, את לא מתביישת כל כך נמוך לרדת?

אני: נו, מבטיחה, אצא להליכה מחר.....מה זה כבר משנה? מחר אפצח בדיאטה, לא היום, ביום שני, אחרי החגים, בשבוע הבא...נו אל תהיי קטנונית....

עצמי: על מי את עובדת?

אני: עליך...!

10:05 כל יום שני

אני: איזה יום נפלא, השמש זורחת, הצפרים מצייצות, ואני בדרך למקלחת אחרי עבודה על שרירי הבטן ורצפת האגן, ועוד שרירים, שכלל לא ידעתי על קיומם. מלאת אנרגיה ותחושת הספק. היום הזה, הולך להיות פרודוקטיבי ביותר!

עצמי; אמרתי לך, חשוב ליצור שגרת אימונים, לפנות זמן ומקום לספורט.

אני: טוב די, מספיק צדקנית שכמותך, נראה אותך מחר, תפסיקי להתרברב....

וחוזר חלילה כל יום, אותם הטיעונים, אותם החיבוטים, כבר שנים!

ויש לי עוד כאלה, כשאני פוגשת עוגה חיננית או לחם ריחני,

ולפעמים, ׳אני׳ גם מנצחת;-)

The Happiness Project

נקרא לה ש׳ כאן בבלוג,

והיא חברתי החכמה,

אמריקאית מבטן ולידה,

דוברת שפה אחרת ותרבות זרה, 

מבוגרת ממני כמעט בעשור,

ושותפתי לצעדות שבועיות.

הרבה אני לומדת מאינטראקציה עם אנשים,

אבל עם ש׳, קורה לי עוד משהו,

אני מתמלאית באופטימיות ושמחה,

מרגישה יפה ומחכימה.

היא סוחבת אותי פעם בשבוע, להליכה ממושכת,

שעתיים של מאמץ וטיפוס בגבעות מסביב,

סמוקות לחיים, מיוזעות ומתנשפות אנחנו מוצאות את עצמינו משוחחות,

על עניינים ארציים כמו קניות, ארוחות וגידול ילדים,

וגם על עניינים ברומו של עולם,

על ערכים ותרבות, פילוסופיה ונהנתנות.

וזהו.

מחוץ למסגרת הזאת, אנחנו כמעט לא נפגשות, 

בני הזוג אומנם מיודדים אבל הם לא חברים קרובים,

זה לא דיל משפחתי, זה ממש אחת על אחת,

באופן עמוק ושטוח כאחד.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי לפני חודש,

המליצה ש׳ על ספר חדש The Happiness Project, 

ואני לא אספר (כהרגלי:-) במה מדובר,

רק אשלח לכם פתיון לבן על גבי שחור.

טרם קראתי את הספר ורק דפדפתי בעיון רב בין דפיו,

והוא טומן בחובו את סוד האושר הנעלם.

וכשעיינתי בו הוא גרם לי לחשוב,

על כל האנשים שעושים לי טוב, 

על מהו אושר ומהי שמחה? מה זה נחת? מהי עדנה?

ומהי התרוממות הרוח, שאני חשה ממש עכשיו.

ובעודי, מדפדפת, הבטחתי לעצמי, להיות מאושרת.

להודות על הקיים, להסתכל על חצי הכוס המלאה,

להקיף את עצמי באנשים עם אנרגיה טובה,

לעשות פה ושם מצווה, לעצמי ולזולת, 

להמשיך לטפס את הגבעות התלולות עם ש׳,

להתענג על הנוף הנשקף מסביב,

להטעין את עצמי בדעת ותרבות,

לעשות וליצור, 

לצחוק בקול גדול,
ללמוד,

להעז,

להתנסות,

לחוות,

לאהוב.

"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים:  בְּאָסְפְּךָ--מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ.וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ:  אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה:  כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ, אַךְ שָׂמֵחַ."

אומרים בחג הזה,

ואני רוצה להפוך את היומיום שלי לחג,

בדיוק כמו השיר, 'יש לי יום יום חג',

רוצה לתרגל אושר ושלוה, שאינה תלויה בדבר,

על בסיס יומיומי וכוונה גדולה.
והכל עובר אליכם/עליכם ממש עכשיו.

ספונטנית בעיר הגדולה

תמיד רציתי שיקראו לי ספונטנית, בעלת רוח קלילה,

בליינית, נחפזת, נהנתנית....

מה לעשות שזה לא כך? שאני מחושבת ורצינית?

מתוכננת לפרטים? 

אבל בכל זאת, יש בי תאוות חיים,

ולפעמים, אפילו אני מצליחה להפתיע את עצמי.

כך, שכשהסתבר לי שבסופשבוע אחד, נמצאות באורח פלא,

חברות ממגוון תקופות חיים בניו יורק,

ובמקביל לאירוע אחר, שהתבטל בדקה התשעים,

החלטתי תוך ימים ספורים, 

לארוז תיק ולברוח למנהטן לסוף שבוע קצרצר,

לבד, לבד, ביחד עם חברות ושוב לבד...שילוב מנצח.

מאחר והמלון האהוב עלי, היה עמוס,

'fully committed' , הם אומרים עכשיו בעיר,

כאילו הפוליטקלי קורקט, עושה את זה פחות מאכזב;-)

החצופים עוד הסכימו לשמור לי חדר על בסיס מקום פנוי, 

מספר שש ברשימה....) 

פניתי לעומר, בשאלת המלצה,

והבחור המקסים והאנין שלח לי תוך דקה כמה רעיונות.

וכך, די בזכותו, בלב הסוהו, אני ממוקמת, 

ומשם כותבת פוסט קליל,

של ספונטנית בליינית.

חודש מאי נפלא בעיר, יום שמש, לא דביק, העיר הומה,
וכבר בלובי המלון, אני פוגשת לגמרי במקרה חברה,
תוך דקה, זה הופך לחברים, עולם קטן של ישראלים.
(אוה, לחייך!)
מתיישבת לקפה ו panini בנספרסו בסוהו,
קוראת, כותבת, מתענגת.חוזרת לתנומת בוקר, וחושבת לעצמי,
שהכי אני אוהבת שינה עמוקה של ג׳ט לג קל,
שינת יופי מפנקת במיוחד.
ואז סבוב חנויות וגלריות של הסוהו,
אני שרה לעצמי;
׳לבד, לבד, לבד. רק מה שאני רוצה! אין יד מזיעה,
שתמשוך אותי לשם, לכאן, בלי ׳אני רעבה׳,
׳צריכה פיפי׳', בלי ׳אמא, אני עייפה...!׳,

בלי להתחשב ברצונות של אף אחד אחר!

רק אני והעיר הגדולה, רק מה שמתחשק, רק מה שבא....

ובא לי;-)

אני יוצאת לסבוב של בוקר ומחליטה להיכנס רק למקומות חדשים,
ספונטנית ונועזת, the new me, אני מגלה הפתעות.
Treasure & Bond חנות נהדרת רחבת ידיים שחולשת
על שתי קומות, ויש בה הכל....
בגוד, הנעלה, אקססוריז, הלבשת בית , חגיגה...!
את המחירים הגבוהים מתרצים שם בתרומה חזרה לחברה.

ומשם לחנות, רק שנה וחצי כאן,C Wonder שמה,
הלבשה קלאסית, מראה נקי של לבן וכחול נייבי,
עם הבלחות צבע, מרגישה, שיכולתי לקנות הכל,
נעליים, צלחות, פלטות גבינה ומפות,

סגנון ראלף לורן צעיר, קוים נקיים והרבה צבע ושמחת חיים.
(אחר כך, ג׳קי, שיודעת הכל, תסביר לי במילים פשוטות להדיוטות,
רכילות מקומית, זה האקס של Tori Burch , שפתח ליין דומה,
ומיד אני רואה את הדמיון וההקבלה למותג המפורסם).
אוטוטו אצלנו בRow!

Irene Mamiye גלריה של אמנית צבעונית לוכדת את עיני

וכמובן שאיני מוותרת על Lumas 

ועוד גלריית צילום, ותערוכה מקומית.

אני מתיישבת ליין של אחר הצהריים ב Café Sélect 

המלצרית פונה אלי בצרפתית, 

ואני מתענגת על השפה כמו גם על קיש גבינה וסלט.

יושבת על הרחוב, מיישמת people watching הלכה למעשה,

זה מעניין. מסביבי זוגות צעירים, חד מיניים, 

לבושים ניו יורקרית , משוחחים במנהטנית בסצנה אורבנית ביותר.

וכשהערב יורד, עם חברות אני מבלה בהצגה נחמדה מאוד,

 Murder Ballad, תיאטרון זירה, מספרת / מזמרת יודעת כל,
משולש רומנטי של יצרים וקנאה, וסוף מפתיע, אלא מה?

על התוכן הרדוד, אני די מהר סולחת, כי הקונספט והסטינג,

גונבים את ההצגה, וגם אולי כי ממרום שנותי, 

אני כבר יודעת שאין מושלם.

ארוחת ערב, בMercer Kitchen, 

כמו לפני שנים, אוירה וטעמים שבאים בימים.

את בוקר יום שבת, אני פותחת בFélix 

יושבת לצד שולחן ביסטרו קטן, על המדרכה, 

מלצרית יפהפייה וצרפתייה, וארוחת בוקר סבירה,

העיקר האווירה.

ואז, אני חייבת עצירה ב Bisazza Mosaic, 

אולם תצוגה של אריחי פסיפס זכוכית במגוון דוגמאות ועצובים, 

מאוד מרשים ומעורר השראה, 

ולא, לא רק לחובבי עיצוב, אלא לאוהבי אסתטיקה בכלל.

(אגב, יש מי שחולק על ההכרזה האחרונה;-)

סיור בגלריות, תערוכות וחנויות מיוחדות, 

מלמד אותי שהשבוע הוא design week בעיר.

אני מיד עולה על האתר, לומדת על תערוכות, 

סדנאות והרצאות במגוון תחומי עיצוב ואסתטיקה. 

בחנויות המובחרות, מגישים כיבוד קל למבקרים 

ומסבירים פנים למעצבים צעירים.

Loopy  Mango, חנות פיטשפעקייס, 

מקומית עם עיצוב של חממה בלב העיר.

 אני פוגשת את המעצבת,  
שעשתה משחק מקסים עם צמחים תלויים, 

במיכלי זכוכית, ונדהמת בכל פעם מחדש, 
איך אפשר להביא רוח אחרת לחלל.

ב Kartell, אני מתאהבת בעיצוב צבעוני של כיסאות וגופי תאורה,

בשלל צבעים וסגנונות. פיליפ סטארק, רון ארד ליביאני ואחרים

עם עצוב מודרני, נקי ועכשוי.

חנות הולנדית צבעונית, 
כובשת את ליבי, gudrunsjoden,

ואין מצב שאני חוזרת על השם המסובך, 
וכמובן, החנות של Moma המופלאה.

אני משוטטת, עוצרת לטעימות קלות, 
פה עוצרת בגלריה, שם בתערוכה,

מרפרפת וסופגת אוירה אורבנית ממריצה.

ואז, להצגה ׳The Book of Mormons',  
הכרטיס, נרכש במחיר מופקע, חוויה של סאטירה במיטבה, 
מצחיקה ומשעשעת, די וולגרית ובעיקר אמיצה,

המחזה עוסק במיסיון והטפה, בפרשנות ובתיווך שבין האדם לכתבי הקודש.

ההצגה אומנם מבקרת את המורמונים,
אבל היא רלוונטית ביותר לשאר הדתות,

הכתות, ושטיפת מוח או השתלטות על לבבות.

ארוחת ערב  עם ג׳קי (שכולכם כבר מכירים היטב) בCocotte

כשמה כן היא, מסעדה פצפונת, קוקטית ואנינה,

מנות טאפאס צרפתי ומסוגנן, מחירים הגיוניים וחוויה אינטימית קסומה.

אנחנו יוצאות לרחוב, וג׳קי מתעקשת לעצור ב Chobani,

את היוגורט הפשוט הזה מוכרים ב Trader Joe's 

ואפילו ב Costco, כך שאני ממש לא מבינה, על מה ההוא הא...

אבל אז אנחנו מקבלות הסברים,

על יוגורט עם פירות ואגוזים בטעמים. 

אני אוספת הביתה, כרטיסיות חינניות עם מתכונים,

וכבר מחכה להזדמנות להפגין כשורי קינוחים חדשים.

משם, נושאות אותנו הרגליים, ל Crosby St. Hotel,

רשת מלונות בוטיק, במקור, מלונדון (Soho Hotel). 

מלון אהוב ומיוחד, מרגיש כמו מוזיאון קטן, 

אמנות בכל פינה, קולנוע חשוך ובר מסעדה,

הרמוניה צבעונית של ריהוט ועצוב,

עם סצנה כמו בתיאטרון, והרבה אנשים יפים במקום.

אנחנו מתענגות על קינוח שלא מהעולם הזה,

ועוברות ללובי היפה ושוב, מתקשות להיפרד.

את הבוקר האחרון אני פותחת ב David Burke kitchen,

מסעדת הדגל של מלון James, ארוחת בוקר באווירה מקומית,

טעים, נקי וכן, גם קצת פלצני.

גשום ברחובות, כך שכל התוכניות מקבלות תפנית לטובת שיטוט לוקלי בסוהו, חנויות, גלריות ואוירה של סופשבוע רגוע במיוחד,

מאחר ו design week בעיר, אני פוקדת בהנאה חנויות עיצוב ורהיטים.

מתלהבת במיוחד מ Cappellini, רהוט מודרני, קוים נקיים, 

עוצרת ב Ligne Roset, והכי אני אוהבת פריטים, 

שאין עליהם תאריך תפוגה, 

(לימי, מסתבר שלספה שלך מלאו ארבעים השנה!).

תערוכה שכל כולה ׳סנופי הכלבלב׳ של Tom EverhHart

חנויות וינטאג׳ ויד שניה.

מסיבת פרידה מהעיר, אני עורכת בPera 

מימוזה וסלט, אוכל סביר אבל מסעדה עם אוירה ותקליטנית.

הדרך לשדה התעופה, מתארכת יתר על המידה, פקקים, גשם ומהומה.

מיד אני חושבת לעצמי, שיש לשלם ׳מס׳ על נהנתנות' ....

ואיכשהו, על אף שאני ממהרת, ויש סכנה ממשית שאחמיץ את הטיסה, אני מסרבת להיכנע ללחץ ולדאגה, יושבת בפקק,

ומרגישה אסירת תודה ועל גג העולם.

הלב שלי שר שיר הלל לסוף שבוע קצרצר,

הללויה לעיר, לחברים, לאתנחתאות בחיים,

הללויה לספונטניות, אני? ספונטנית? באמת???
ובכן, רק היום, כן!

על החיים ועל המוות

"אבל הדבר הנורא מכול היה קולו של מקס ממן, הקשר במעוז חיזיון, פקיד בנק מירושלים, שהתחנן על חייו,
שיבואו להציל אותו. זעקותיו בקשר שברו את כולם: 'תצילו אותי, בואו, איפה חיל האוויר',

עד שקולו נדם. מי שהיה שם ושמע את קולו, זה הקול שילווה אותו עד יום מותו....״

איתן הבר כותב על דוד שלי, הקשר של מוצב חיזיון,

שקריאותיו לעזרה בקשר, מסמלים יותר מכל,

את ההפתעה, את החורבן, 

את האסון של המלחמה ההיא.

פעוטה בת שלוש הייתי אז,

עיניים חומות סקרניות, מלוכסנות, תלתלים סוררים, 

עולם דמיון מפותח, ושפה עשירה במיוחד.

חווית ילדות וסרט צילום שנצרב אצלי בזיכרון,

זכרונות דהויים, בשחור לבן וצבעים עמומים, 

בליל קולות, שיחות מבוגרים, סיפורי משפחה, 

רסיסי זיכרון מהולים בשיכחה,

מה שבאמת חוויתי, מה שלמדתי אחר כך, ההשלמות של עכשיו.

שנות השבעים, שירי כוורת ברקע, הגששים, ילדות חילונית בחולון,

שיכונים בני ארבע קומות, בתי רכבות, המולת ילדים,

גינות ציבוריות, חיים בשכנות, מדינה בהתהוות. 

תמונות של נשים במיני קצרצר תספורות נפוחות ומשקפי שמש גדולות,

גברים בחולצות עם הדפסים צעקניים, פתוחות כפתור, פיאות עבות,
מבוגרים במשקפיים עם מסגרות כהות,

סוסיתות כרמל דוכס, מפיברגלאס חבוטות, וגם סקודה ופיאט בכבישים וברחובות,

פשטות, משפחתיות, תמונות עם שוליים מזוגזגים, מצהיבות, קטנות, מטושטשות,
תמימות וציונות.

ארבעים שנה חלפו מאז.

יום כיפור, עבורי הוא יום של חשבון נפש,

ושם קוד למלחמה הארורה, המלחמה ההיא,

שאיימה להכחיד אותנו, שלימדה אותנו מהו חטא האופוריה והיוהרה,

שתפסה אותנו לא מוכנים, שהולידה ועדת חקירה, ששינתה סדרי מדינה,

שלקחה חיים של צעירים רבים, בינהם הדוד שלי.

זכרונות דהויים ראשוניים וחיים של פעוטה, 

שלובים במה שקראתי ולמדתי על התקופה.

טראומה של ירידה למקלט חשוך, של האפלה, 

של חודשים ארוכים במחיצת אימי וחברותיה.

רק נשים היו אז בסביבה, נרתמות לעזור זאת לזאת,

להחזיק את העורף, לתמוך במשפחות שנשארו מאחור.

אחוות נשים, שחולקות געגוע, דאגה, הישרדות.

ימים ארוכים נטולי אבות וגברים, כולם מגויסים.

תמונה של אחי התינוק, תכול העיניים בסלקל פלסטיק לבן,

נישא בבהלה למטה למקלט, רק בן חודשיים, וכבר חווה מלחמה.

זכרון משעשע שלי ושל רינתי, ישנות חבוקות במגירת מצעים נשלפת מתוך מיטה.

ושל אילו (החברה הכי טובה של אמי ואמא של רינתי מהפעוטון),
כירסה בין שיניה אצלנו בדירה.
על כוס קפה, יושבות שתי נשים צעירות ושזופות, 

מהסות זאת את זאת, ועוברות במיידי לשיחה ערה באידיש,

משדרות עסקים כרגיל,
׳הכל בסדר׳, הן אומרות, ׳אתן איתנו כאן בטוחות׳.

לילות של אזעקה, רגליים קטנטנות מטופפות להעיר את אמי, 

הלומת שינה, מותשת מעבודה ותינוק קטנטן, היא לוחשת לי,

׳לא נורא, נרד באזעקה הבאה...׳

ושוב קולות סירנה, עולים ויורדים, והיא נחפזת לאסוף בקבוקים וחיתולים, 

אילו אוספת אותי ואת רינתי, מושיטה לנו יד איתנה, 

בפיג׳מות צבעוניות, אנחנו נחפזות במדרגות האינסופיות, לאור נרות,

למקלט הטחוב והצפוף עם שכנים מבוהלים.
שעות ארוכות, נים לא נים, עירנות חלקית, ורחל השכנה המרוקאית,

מקוננת, בוכה, סוערת, זועקת ומתפללת לשלום חיילי צה״ל בחזית.

׳שאלוהים ירחם עליהם״, היא נושאת תפילה במבטא, 

ולא יודעת שתחינתה לא נענתה,

שהמלחמה הארורה הזאת, עלולה לשנות גם אמונה.

 
ועוד תמונה, הפעם מהאלבום המשפחתי, 

עם דודה מישל ואוסי, בת דודתי בת החמש,

ביום כיף בספארי, טרם ידעה שהיא יתומה.

שתי אמהות צעירות, בנות עשרים פלוס, אופנתיות ויפות,

חובקות ילדות, ואני ואוסי מרוצות במיוחד מתשומת הלב,

שמורעפת עלינו והחוויה, נהנות מהפוגת המלחמה.

ועדת אגרנט, גורודיש, גולדה, דדו ודיין עם הרטיה,
אריק שרון בשיא אונו עם תחבושת גדולה,

לחישות של דאגה ושיחות מהוסות של המבוגרים,

על מה שקרה למקס, עכשיו כבר כולם יודעים, הוא נעדר.

שבועות ארוכים של טלטלה בין ייאוש לתקווה,

של הפסקת אש, של החלפת שבויים, של ׳כאן קול ישראל מירושלים׳,

של שדרני חדשות חמורי סבר, של עיתונות קודרת, 

ופניה של ממה, מוכת האסון,

כשהבינה, שבתה הצעירה, הפכה בן לילה, לאלמנה.

אחר כך ישמיע משרד הבטחון  לדודתי,

קטעי הקלטות, של זעקות השבר והקריאה לעזרה,

קטעים מצונזרים, עדיין לא חושפים את המחדל.

תמונות, תמונות, של אבא שלי בזקן מוזנח, בא הביתה אחרי שבועות בתעלה,

מהתופת, מהקרבות והדם, ריח הגופות השרופות באפו, הוא מניף אותי אל על.

ושחר אחי התינוק, בוכה למראה הזר הדוקרני, שמכריז עליו אבהות מידית.

סיפורי הקרבות, התעלה, הגשרים, הדוברות, שובכי היונים, תעלות המים המתוקים,

תמונות מאובקות של לוחמים פרועי שיער במדים, של מדבריות סיני,

של טנקים נטושים ונגמ״שים, של ׳שלום ולא להתראות אפריקה׳.

רק כשאגדל, יספר לי אבא על חיילנו וחללנו, על המכה שחטפנו,

אבל גם על השבויים המצרים, המפוחדים, הפצועים והמותשים,

על החסדים הקטנים שעשה איתם, כי אדם הוא אדם,

וצריך לשמור על הצלם, גם במלחמה.

מדליה לצולחי התעלה, לאבי החובש הקרבי, תעטר שנים רבות את המזנון בבית הורי.

אני עדיין נתקלת בה כל ביקור, היא מונחת אחר כבוד באותו המקום, זכר למלחמה ארורה מאוד.

הרדיו ימשיך להשמיע שירי נכאים עוד תקופה ארוכה, 

׳לו יהי׳ יהפוך להמנון המלחמה.

בשש אחרי המלחמה, תערך בדירתנו הצנועה, ארוחה.

סבי וסבתי הפולנים, ניצולי השואה, ה׳אודים העשנים׳, 

יבואו להתענג על הנכדים, לחבק, יחלקו שוקולד פרה עבה במיוחד, יגרגרו לשחר, 

ויזכירו לכולם, שהוא נקרא על שם יששכר, בנם הצעיר, ששכלו רק לפני שלוש שנים.

׳עד ששחר יגדל, כבר יבוא שלום׳, יסכימו כל המבוגרים, בנאיביות יתירה ואופטימיות ללא תקנה.
ובינתיים, יחלפו שנים, וההקלטות של מקס, ידלפו בהדרגה,

בהתחלה, מצונזרות, מדודות, אחר כך,

יותר מפורטות, קשות לשמיעה, 

משהו יספר על מקס, מזמר קטעי חזנות ליום כיפור, על גדות התעלה.

אוסי תחכה לאבא שלה, תחפש אותו בבית הספר, בצבא, בכל מבוגר,

וכולנו, כל הבני דודים, נתבקש להיות יותר סבלניים איתה,

כי את היקר לה מכל, היא נתנה למדינה.

כשאגדל, כבר אשמע במו אוזני את ההקלטה מסמרת שיער, 

של הקשר של מוצב חזיון זועק לעזרה, של הדוד שלי הולך אל מותו,

ומבין שהמדינה הפקירה אותו.

כקצינה צעירה בצבא, אתקל במורשת הקרב של החווה הסינית,

של עמק הבכא, של כח צביקה, כבר אהיה מבוגרת דיי להבין, 

את המאורעות הרעות, שנפתחו על ארצנו הקטנה מצפון ודרום.

ושנים רבות אחר כך, 

כשאקרא בנסיבות אחרות, את ׳אישה בורחת מבשורה׳,

אתקל בהפתעה, בסצנה המחרידה של מקס ממן מתחנן על חייו.

ארבעים שנה חלפו מאז,

אחרי עשורים של בדידות, זכתה דודה מישל באהבה שניה, בדמות המלאך מיכאל (נפלאות דרכי האל...)
היא עדיין חזקה, נערצת, אהובה ונדיבה, ובעיני, היא, אלמנות צה"ל ויתומיו, הם, הם הגיבורים של המלחמה.

אוסי גדלה להיות אישה מרשימה, בחרה בחיים, בחיוך, והקימה משפחה מקסימה. 

את ההקלטה של מקס ממן, הקשר של מוצב חזיון, אפשר למצוא בגלגול בייתי בגוגל, או בסרט הדוקו, 'מלחמה במצלמה ביתית'.

אילו ואמא שלי עדיין חולקות אחוות נשים מיוחדת במינה והרבה חוויות וסודות, בשפה שרק שתיהן מבינות.
את רינתי, אני אוהבת לנצח, חברתי מהפעוטון, שותפתי לשינה טרופה של פעוטות מבולבלות בלילות אוקטובר שבעים ושלוש.
אלון, נולד כבר אחרי, קסם של ילד, היום הוא איש עסקים, נשוי ומוצלח ביותר.
שחר הלך לצבא, למרות התחזיות, שעד שיגדל כבר יבוא שלום. הוא אחז נשק ולגאוות אבא שלי וכל המשפחה, היה לקצין מאוד מוערך.
יגידו ש'ניצחנו' במלחמה ההיא, ואני אחשוב שהרבה גם הפסדנו. כל כך הרבה חיים, אובדן של נעורים.
'הרווחנו' תחושת נכאים וטראומה של מדינה, שתפסו אותה 'בלי התחתונים'. בתודעתנו הלאומית, נצרבה תחושת חוסר אונים, הפתעה, תסכול ומועקה. בין לבין, הפעוטה שהייתי, והאמא שאני היום, אני עדיין מוצאת את עצמי שואלת,
אם אפשר לברוח מבשורה? מגורל? ולנוכח רוחות המלחמה, שמנשבות ממש עכשיו מהשכנה הצפונית,
אני מקוה, באותה הנאיביות חסרת תקנה, שעוד יבוא שלום עלינו.
לחיינו, לזכרם.