הקשר היהודי

לא, לא התבלבלתי וגם לא ׳התחזקתי׳,

ואין לי כוונות לחזור בתשובה, ממש לא.

רק רציתי לחלוק מחשבה,

לא ישראלית כי אם של נפש יהודית.

לפני מספר שנים נקלענו למוזיאון חדש, שזה עתה נפתח, בפריז.

בתוך ארון זכוכית מוגן, הוצג לראווה ספר תנ״ך, בן המאה השתים עשרה לספירה. 

הוא היה פתוח ב׳מגילת אסתר׳. 

הילדים, שהיו אז רכים בשנים, התבוננו בספר בעיניים נוצצות

ומיד התחילו לקרוא....

דיברנו בקצרה על הסיפור, ומיד עברנו לדיון מעמיק על הקשר היהודי.

על היכולת שלנו לקרוא ולהבין טקסט בן אלפי שנים,

על העובדה, שכל ילד יהודי בארץ ובתפוצה

(שהתחנך על ברכי היהדות גם אם לא באופן אורטודוקסי, אבל למד קריאה וכתיבה)

מסוגל לקרוא ולהבין מכתב יד עתיק, ממנו קראו בני עמנו לפני מאות שנים,

שאנחנו יודעים את ההקשר ההסטורי, מכירים מזמורים וניגונים, 

מבינים את סיפורי התנ״ך וגם קצת אגדות 

וכולנו מקיימים אם לא תרי״ג לפחות אי אילו מצוות.

האפיזודה הזאת כמעט נשכחה ממני כליל,

אבל נשגבות דרכי האל, ונזכרתי בה לאחרונה,

לגמרי במקרה. 

לפני שבועיים נכחתי בבת מצוה, בבית כנסת גדול,

בת חברים, עלתה לתורה וקראה בקול רהוט את הפרשה.

לצידי, ישבה הסנדויצ׳ית, ועקבה בעניין עם אצבעה הקטנה בספר.

בעיניים נוצצות מדמעות, עקבתי אחר ההתרחשות.

פתאום, המונח ׳עם הספר׳, קבל עבורי, נופך אחר וחשיבות.

אנחנו, בני העם היהודי, מאמינים ב׳ספר׳. שם מקור חוכמתנו, ערכינו, תרבותנו.

וגם עבור חילוניים מצויים כמוני, שיודעים שהתנ״ך, נכתב בידי אדם,

יש לו לספר הקדוש, המון רלוונטיות ומקום של כבוד.

או אז, הכל התחבר,

מגיל אפס, אנחנו מקפידים לחשוף את ילדינו לספרות וערכים, לחגים וחוגים.

הפוסט הזה, ידידי, מוקדש לרחל טישלר, אישה מיוחדת ויקרה,

שרבים מילדי העמק, חבים לה את זהותם. 

הם רוקדים איתה ושרים, שירים לטף, שירי עונות וחגים,

ואגב כך, לומדים ומרגישים את הקשר היהודי / ישראלי באופן כל כך חוויתי.

אהה, אז כך בדיוק, שרדה הדת היהודית למעלה מאלפיים שנים,

ללא טריטוריה ומדינה.

הייתה קהילה, עם שוחט, מלמד, מקווה ומוסדות,

ערבות הדדית, גמילות חסדים ועוד תקנות.

והיהודים בין אם בחרו או אולצו, חיו בקהילות נפרדות,

וכך שמרו על תרבות עתיקה, ועוד הוסיפו עליה עם השנים, יצירה מרשימה,

פרשנות, פשט ודרש, אגדה, פיוטים ואינספור שאלות ותשובות, הלכות וספרים.

והיום, כבר יש מדינה, ויש קהילה יהודית מפוארת בתוכה ומחוץ לתחומה,

וכמונו, יהודים רבים חיים בתפוצה ולא בגולה.

(במילים אחרות, במצב של בחירה ולא של כפיה).

וגם אלה מאיתנו שלא מקיימים קשר רצוף וא/הדוק עם בורא עולם,

מקפידים על טיפוח זהות ורואים ביהדות, תרבות ושייכות.

וכל זב חוטם, וכל עולל בגן, יודע מי היו המכבים ומדוע אוכלים אוזני המן בפורים.

כי בידינו התפקיד, לשמור על המסורת, לא לנתק את השושלת. 

וכן, אם  נניח את הציניות בצד, אנחנו חלק מאומה גדולה ומפוארת,

באה בימים ומפיצה אור בחיים.

ויש לכולנו אחריות כבדה, לשמר ולשמור את הקשר היהודי, הכל כך מיוחד. 

ובתפוצה, המשימה הזאת בהחלט לא פשוטה, ודורשת מאמץ ומחשבה.

ובכן, לכולכם קוראי היקרים, התנצלות על הפוסט הקיטש.

ולחברי בארץ הקודש, שחווים יהדות וישראליות, 

על בסיס יומיומי ובלי מאמץ ניכר,

הנה שוב הצצה לחיים בניכר.

בכל זאת יש בה משהו

אני חורגת ממנהגי לטובת ׳טיפים׳ של מקומיים.

פחות מקאמה, ויותר המלצות, על מקומות שבשבילם, שוה לחיות!

שלושה שבועות עברו עלי בעיר ללא הפסקה בקיץ האחרון,
וזה עתה שבתי מעוד שבוע "גנוב" ומתוק מאוד....

והפרידה, כרגיל, קשה מנשוא,

אז, קבלו קצת המלצות, לימים טובים וגם ימי חול, 

ואל תשכחו לעדכן, אם גיליתם מקום ׳שוה׳ אחר.

קפה

הקפה התל אביבי, כבר מזמן הפך מוסד, עוד מימי ׳כסית' המפורסם.

לקליפורנית, שכמותי, מדובר בהתרסה משמעותית, שמדגדגת חדשות לבקרים, את קנאתי. בזכות סבתא ציפי ודוד מקסים (תודה שלומי! תודה אמא!) התפנו לנו בקרים נטולי ילדים, כמו צעירים, פתחנו את הבוקר נמרצים ביותר, בבתי קפה שכונתיים, נפלאים עוד יותר.

׳אחת העם׳, מרכז ההיי הטק הישראלי, במסווה של בית קפה תל אביבי. מסביבנו, יזמים צעירים, חדורי תשוקה ואופטימיות ורודה, לצד סופרים, סטלנים, וגם סתם בטלנים.
ב׳בן עמי׳, בית קפה קטן ואינטמי, ברחוב נחמני, אפשר להתפנק בקפה ומאפה, וגם להצטייד בעוגות ועוגיות לאחרי, להתעדכן בהופעות מחתרת, בתערוכות מקומיות, בזרמים חדשים באמנות, ועוד מקומות ששוה בהם להיות. 

׳נינה׳, בנוה צדק, וגם ׳דלל׳, בית הקפה, הם מקומות קטנטנים, לקפה שכונתי באוירה של ימיה הראשונים של העיר העברית. בליל של שפות מסביבי, בתיה הקטנים של השכונה מסבירים לי פנים, דלתות צבעוניות, חלונות עם תריסי עץ, חנויות קורצות, בתי קפה ומסעדות, תיאטרון אחד, שיש לו מקום מיוחד, בלב שלי לעד, אותנטיות ממוסדת וצבעוניות משכרת.

אוכל, קדימה אוכל.....

את ארוחת הבוקר הטובה ביותר, סעדנו ב׳מלון מונטיפיורי׳ (תודה גילת!).

מלון  בוטיק עם אוירה ציורית, מיקס של פריז, תל אביב והרבה שיק. ועוד ארוחת בוקר מפתה, קיבלנו ב׳דלל׳ (המסעדה) בנוה צדק השכנה. אגב, המקום, זמין גם לאירועים, והוא כובש ומקסים. ׳בית בנמל׳, ששיך למתחם comme il faut, מקום נהדר לארוחת בוקר עם נוף של כחול ולבן ובריזה נהדרת מן הים. שלוותא, מצוינת לארוחת ילדים, ברוח צעירה וזרוקה, שניצלים וצ׳יפס עם חול ים. 

׳אורנה ואלה׳, בלב שינקין, מוסד, שלא יאבד עליו הכלח לעולם, הפך ל׳משרדי׳, במהלך השהות כאן. לא אי אפשר להזמין מראש שולחן ולפעמים, צריך להמתין במרפסת בחום.... אבל ללביבות בטטה, לניוקי הביתי ולסלט          הפולעוף, אין מתחרים.

וחוצמזה, בכל ביקור, פגשתי כאן ידוען. כן, גם כאלה סלבריטאים  ׳דמיקולו׳, שהיו להם עשר דקות תהילה לפני שני עשורים ומקצת, הרגשתי ׳in' במיוחד, ונהנתי מכל ביס וכל ארוחה.

 ׳טאפס 101׳, בשימלה קייצית, בלוק תל אביבי, ערב בנות ,רותי ואנוכי, על כוס יין, מרימות לחיים. ובקלילות מפטפטות על החיים, הילדים, העבודה וחברים. מרגיש כמו ברצלונה, טעים כמו בארץ, מוסיקה קיצבית ואוירה חד פעמית.  

פעמיים סעדתי ב׳קנטינה׳, שעל שדרות רוטשילד, אחרי הצגה. מנה נפלאה של מולים בעגבניות וכוס יין לבן, לחם שאפשר לבצוע ולטבול, לא ממש כשר, אך טעים, אש! וכן, גם כאן פגשתי אי אילו מפורסמים, מה שבהחלט הוסיף צבע ועניין לשולחן.

ועוד מסעדות מהביקור החטוף בספטמבר האחרון, ואם נתחיל, בהכי, הכי, הכי טוב. קסיס. 

 ל׳קסיס׳ הייתי מכורה, כשאיילת פתחה בעמק את המסעדה המופלאה, במבנה מקסיקני עם אבן חשופה, אריחים מצוירים וקשתות, פטיו מהמם בתוך גן ירק ובריכת דגים עגולה. מאז שהיא סגרה ועשתה עליה, ירדתי במשקל... לכן, כל כך שמחתי לקבל טלפון מאיילת ולשמוע שהיא עתידה לפתוח מסעדה חדשה לחוף גבעת עליה ביפו ועוד בתוכנית בית קפה ומאפיה, חצר אירועים במבנה יפואי. ובכן.... בביקור האחרון, הייתי חייבת לדגום והתאהבתי! בהכל! האוכל משובח, אמיתי, מעניין ולא פלצני. המסעדה מעוצבת בקו נקי, הרבה לבן, עץ וברזל, במינונים נכונים, ויש בעיצוב כל מיני ׳דובדבנים׳, גופי תאורה מעניינים וים בשירותים (כן, כן, קראתם נכון). ישבנו בחוץ, שתי נשים שאוהבות אחת את השניה ואוהבות את החיים! (אילה, הפוסט הזה מוקדש לך!) והתבוננו בחוף הים, תפאורה מרהיבה, חוף בתולי, נקי ומקסים. לטעמי, החוף הכי יפה במדינה. חכו ועוד לא הזכרתי את השירות, הסיפורים והחיוך של איילת, פשוט עשו לי את הארוחה! לא ללכת, לרוץ!

ל׳יפו תל אביב׳ הגעתי בזכות נועה (תודה על ההמלצה, מותק), וישבתי עם רותי (זוכרים אותה? מ׳הכל קרה בגלל רותי?׳), ארוחה. נ ה ד ר ת! אנינה ומבדרת, עד שהגיע החשבון, ואז הבנתי, שהארוחה אומנם מאוד טעימה, אבל החשבון תואם את החוויה. 

ה׳מזללה׳ של מאיר אדוני, הייתה הפתעה מרנינה, טעימה ביותר, ונעימה עוד יותר, רונית הגיעה מחוקוק הרחוקה, לזמן איכות של נשים בעיר הגדולה. ישבנו שם שעות דסקסקנו את הברנינגמן עם עוד קצת תוספות, יין ואוכל משובח, מחירים הוגנים, וחויה של אוכל מאוד איכותי.

ברוקח 73, ישבתי לדינר עם יודפת, שעת ערב, ומגרשי הטניס מלאים כמו בצהרי היום, יין, אוכל טוב,ואת הקרדיט ניתן לאילן, גיסי היקר.

                                                                                    אלה היו התחנות שלי בקיץ, ואני ממליצה עליהן בחום.

אבל חייבת לזקוף זכות גדולה, גם למסעדות נהדרות מן השנה שעברה, הנה הרשימה, ׳אברקסס צפון׳, בזכות האוכל הטעים של איל שני, וההגשה הנונשלנטית (תודה איילת ועמית), ׳הבראסרי׳, על אבן גבירול, שמזכירה לי את פריז יותר מכל, ׳מנטה ריי׳, בגלל המיקום והנוף, ׳טפאו׳ ו׳פאשה', ברחוב הארבעה, לאחרי סרט, לארוחה טובה. 'חדר אוכל' לבטן ריקה אחרי הקאמרי, ׳הרברט סמואל׳ ו׳כתית׳, בשביל הסטייל והפלצנות, לארוחות מיוחדות, לאירועים חגיגיים, וגם בשביל להגיד, ׳הייתי, עשיתי חיים;-)׳, ׳ויקי כרסטינה׳, במתחם התחנה, בעיקר בשביל האוירה וגם ׳סוזאנה׳ היפה, בנוה צדק השכנה.

גלידה ושייק

את סלון ביתנו העתקנו לגלידריות, לפחות, פעם ביום.

היו ימים, בהם, נדרתי בבוקר, נדר איסור גלידה, עם שעות הצהריים הוא הופר, בעיקר, בגלל הקטנה, שהצביעה ברגליים ומשכה בידיים. הגלידה על שינקין ופיארברג, זכתה במקום הראשון, בעיקר זאת בטעם ׳עוגת יומולדת׳, שהקטנה דרשה ואף סיימה מלוא גביע. אה ואפשר לקנות כמות גדולה הבייתה בקלקר לבן, ולהביא את הטעם, לסלון של ממש. גם היוגורטריה על שדרות רוטשילד, הייתה נפלאה, כל כך טעים, שלא נתבקשנו אפילו לעצור אצל מקס השכן, להשלמת המתקה.
מיצי הפרות והשיקיים, שלעולם יהיו מיתולוגים, מקשטים את העיר, מרווים את צמאוני וצובעים את יומי בויטמנים (וסוכר).

 

 

תרבות

בתל אביב כמו בתל אביב, אין רגע דל. בכל ערב, עשרות הופעות, רק לבחור..., הצגות, סרטים, קונצרטים, הופעות מחול ותערוכות. פה לילה לבן (לא אוהבת!), ושם פסטיבל, הפגנת מחאה רבת משתתפים עם אומן אורח ואחלה חברים. כנראה שככה זה, עם עיר צעירה, נמרצת ונחשקת במיוחד, היא באמת לא נחה, אפילו לא לשניה...

בזאפה, ראינו את אמיר בניון, חויה צבעונית של קהל מעניין רק להתבונן סביב בסקרנות אין קץ. ׳צדיק׳, ׳תבורך׳ ו׳אשריך׳, יצעקו המעריצים בהתלהבות גדולה, ואמיר, שר/מתפלל בכישרון רב. ארקדי דוכין בערב אחר, הנעים לנו את הערב וחמם לנו את הלב ולא, הוא לא התאמץ לעשות יותר. 

בדרך כלל, הקאמרי הוא התיאטרון שלי, כל הצגת מקור, כמו קוראת לי לבוא ולצפות. במיוחד אני אוהבת את ענת גוב ועדנה מזי״א ואת שיתוף הפעולה בינהן, שמוליד תמיד תיאטרון ישראלי במיטבו. ׳סוף טוב׳, ׳משפחה חמה׳, ׳החברות הכי טובות׳, ׳או אלוהים׳, ׳המורדים׳, ׳ליזיסטרטה׳, ׳היה או לא היה׳, הצגות נפלאות...! השנה, הייתי סקרנית, את הבימה לטעום. זה עתה סיימו לבנות ולשפץ, הייתי חייבת להיכנס. ובכן, המבנה מרשים ביותר, חלונות ענק, מכניסים אור יום, לובן קירות, מדרגות עץ, מודרני עם קוים נקיים, אבל עם קריצה להבימה של ימים אחרים, לימיה הראשונים של תל אביב. חניון גדול מתחת לרחבה, ואריחי זכוכית מציצות אליו. 

׳כל החיים לפניו׳, ליה קנינג, משחקת זונה יהודיה עם לב רחב, בימים שאחרי מלחמת העולם השניה, משחק נהדר ותו לאו. הצגה קצת כבדה ומכבידה, אבל זכות גדולה לראות את קנינג על הבמה, היא פשוט מקסימה!

׳נתתי לה חיי׳, מחזמר מחוה לדני סנדרסון, היה עבורי אכזבה גדולה, לא תיאטרון לאומי, דומה יותר למופע תיכון מקומי. אבל המתבגרים נהנו, השירים נחמדים, ורונית נתנה ציון גבוה יחסית.  אז מי אני שאשמיץ?

׳שלמה המלך ושלמי הסנדלר׳, הצגה נהדרת לכל המשפחה, עברית כמו של פעם, תרגום של אלתרמן למחזה הידוע, לחן של סשה ארגוב ועיבודים מוסיקלים של יוני רכטר וקושניר בתפקיד ראשי. עם רשימה כזאת מופלאה של יוצרים, לא פלא שמדובר בהצגה חיננית. 

אבל אולי גולת הכותרת של הביקור, היו שני סרטים מצוינים, שמציגים עכשיו על האקרנים. ׳העולם מצחיק׳ והסרט הצרפתי, ׳מחוברים לחיים׳. לא רוצה להרוס את החויה, אז אין ספוילרים, רק ללכת ולראות! ואולי מדובר ב"חדשות ישנות":-) , אבל לא יכולתי לפרסם את הפוסט הזה, בלי איזכור של יצירות המופת.

 

 

 

פינוק

׳כולה׳, בנמל, כבר מסורת בת שנים, של בנות המשפחה לבקר בספא נשים, זמן בנעימים לחגוג בצוותא ימי הולדת של קיץ, ספא עם נוף לים, לפינוק, לאירוע וחג. 

בביקור האחרון נתקלתי בעוד מקומות שנראו מאוד מבטיחים, אינטמיים ומחירים קצת יותר שפויים. לא דגמתי אבל כן, הצצתי והתלהבתי! ׳שושקה׳, ברחוב אחד העם, ׳french׳, ברחוב מלצ׳ט ו ׳Rachel's Clinic׳ בנוה צדק. 

 

 

 

 

ילדים

אני אוספת את השלושה ליום סיור לתל אביב של פעם, שוב בתפקיד מש״קית חוי״ה, הילדים נענים לי בשמחה, איזה מזל!  ברחוב ביאליק הקטן, בתי באוהאוס מציצים מכל פינה, חולפים על פניו של בית ראובן הציר, ומדמיינים את החיים בעיר העברית לפני קצת פחות ממאה שנים. נכנסים לבית ביאליק, שעבר שימור נפלא, מהלכים בשקט בתוך הספריה. מתבוננים בעיון בספרים מצהיבים, כתבי שפינוזה ותורת היחסות של איינשטין לצד התלמוד הבבלי, חדש מול ישן, מסורת מול השכלה, שבאים לידי ביטוי בכתביו של משורר האומה.

מנהלים דיון על ספרות ילדים וחושפים את הקטנה, לבית אמיתי, ׳כאן גר ביאליק הסופר והמשורר",  ויש כאן ערבי שירה עברית, עם משוררים בני זמננו, אגי משעול, תהיה כאן הערב, לקרוא משיריה, וגם שירת ילדים בלילה הלבן, חויה לכל המשפחה.

מהלכים מרחק פסיעות ספורות לבית העיר, מקום מושבה הראשון של העיריה.

כמו במנהרת הזמן, עמדות מחשב, וסרט מעניין, שמספרים את סיפורה של העיר הלבנה. מהגרלת הקרקעות, לבנית העיר ומוסדותיה, חינוך ותיאטרון, אופנה, בתי קפה וספורט. על ציר הזמן, תמונות וסרטי ארכיון, חוויה חד פעמית ומרגשת מאוד. 

סבוב בשדרות רוטשילד ושדרות בן ציון, הוא שטוט ספרותי. קוראים ושרים תוך כדי הליכה עם הגדולים והקטנה, מהכרזות המקשטות את השדרה.  

בפארק הירקון, חגגנו יום הולדת משפחתי, פיקניק ביתי עם סלטים וקינוחים. הילדים השתעשעו במגרש המשחקים, טיילו בפינת החי, אתנחתא של אחר הצהריים, שתל אביב מציעה, חינם.

אבל גם יצאנו מהעיר, שלומי לקח את הילדים לספארי, בהתלהבות גדולה והקפיד לצלם את כל חיות הפארק. א׳ ארגן בוקר במוזיאון המדע במכון ויצמן ברחובות, והתרשם מאוד מהמקום. וסבא וסבתא עם דודה ג׳ילברט לקחו את כל הילדים לימית אלפיים בחולון, מגלשות מים, גלידות ושעשועים, עם דור שלישי מאוד צעיר!

שופינג ו window shopping 

סיבוב shopping בשינקין, נעליים בשלל צבעים, חנויות מופלאות כמו ׳שופרא׳, ׳עימנואל׳, ׳מיכל נגרין׳, ׳דורין פרנקפורט׳, ׳סבון של פעם׳, 'ג׳ינג׳ר, ׳דנה אשכנזי׳, חנויות נעליים קטנות, וגם כאלה לאוכל טוב, ירקן כמו של פעם, ׳טיב טעם׳, ׳לחם ארז׳, קטנטן, אז מה, לחם שחבל על הזמן..... 

במתחם התחנה, כיף להסתובב בין חנויות, ׳סופי׳ הצבעונית, ׳רונן חן׳, בגדים מחמיאים,  ׳סוהו׳, ׳דורית שדה׳, ׳מיכל נגרין׳, בחנות גדולה במיוחד, ועוד ׳שופרא׳, אבל עם קולקציה קצת אחרת ומאוד מהודרת, ׳אפרת סתת׳, עושה תכשיטים, וענת מאיצה בי לקנות עוד פריט, ממש לא הכרחי...(תודה ענתי!) .

בנוה צדק, אני מאוהבת! חוזרת שוב ושוב לאותן החנויות, ׳מונלינה׳, ׳גבריאל׳, ׳חפצים׳, חנות מעוררת השראה לבית ולאירוח, ׳רונית תכשיטים׳, ׳דורית ויעל׳, ׳MAYU ׳אגס ותמר׳, שהייתי דגה את כל החנות, כולה! ׳ארט מארוק׳, לכוסות תה יפות,  Gal Design ו Gifted  וגם ׳סיגל דקל׳, ׳ג׳ינגר׳ להלבשת בית, ומפות שולחן יפות במיוחד, בקיצור, לבוא להסתובב ולקחת את הזמן....

יום שלישי היום, פעמיים כי טוב, יש מדרחוב בנחלת בנימין, סיור צבעוני מאין כמוהו ליצירתיות ודימיון, שוק של הפתעות מאוד מיוחדות, עוצרים לגלידה, מצטיידים במתנות, בדים ושלל הפתעות. וממשיכים לשיטוט בשוק הכרמל, ירקות ופירות העונה בצבעים בוהקים מכריזים, ׳קטפו אותנו, לא תתחרטו!׳, ניחוח לחם טרי באויר, מיני פיתות, מאפים, חנות גבינות מהודרת, ממתקים במשקל, וגם המון קיטש ושמלאץ.

אני מצטיידת במה שנדרש לאירוח שעת בין ערביים במרפסת תל אביבית קטנה. ויוצאת לדרך מיוזעת ומבסוטה. אגב, נחלת בנימין ושוק הכרמל, מתאימים במיוחד לסיור עם ילדים להבדיל אלפי הבדלות מכל שאר סבובי קניות!

חופים  הם לפעמים געגועים

בוקר, זורחת השמש, כאומרת, ׳בואי אלינו, אלינו לים, לים הכחול הפתוח׳,

בגד רחצה קטן, קרם הגנה, כולנו מוכנים ומזומנים לטבילה. חוף הילטון, חוף עליז במיוחד, ולאמא, יש נוף נפלא ומגוון. אוכלים במסעדה מקומית בTop Sea, אוכל ישראלי. עוד בילוי בחוף תל ברוך, נהדר למשפחות, יש חניה מסודרת, קרובה ומאורגנת, מסעדה מצוינת, מציל מצחיק (תציצו על "פוסט ההגיגים"), רק חבל שהמים לא כל כך נקיים....

אויר מחוץ לעיר

תל אביב אומנם יפה ואטרקטיבית, אבל היא חמה, צפופה ועצבנית, אנחנו אורזים תיק ומצפינים, לקצת מרחב וזמן טוב עם חברים. סופשבוע נפתח בחוף מכמורת וגעגועי לסיני, של ימים רחוקים... בחסות הרעננים.

משם נוסעים לחוקוק, לרונית וינון, בישוב אקולוגי מיוחד עד מאוד. נהנים מארוחה צמחונית, אורגנית, עם לחם מאפה בית, בישיבה נמוכה, כמו בימי התנועה. שיחה מעניינת וגלויה, ונענוע בערסל, תחת חופת כוכבים יפה במיוחד.

בבוקר, נקבל סיור מודרך והסבר על בניה ב׳קשקל׳, בניה ירוקה, של אוהבי אדם וסביבה. וכמו סוד של יודעי דבר, יקחו אותנו המקומיים, למעיין צונן, נסתר מן העין. בצל, תפרוס רונית מחצלת, מפה וארוחת פיקניק בריאה וטעימה. הילדים ישתעשעו במים, ינון ילמד אותם לגלף במיומנות קני סוף, ורונית ואני נהנה מזמן איכות בטבע. ארוחת צהריים דשנה נאכל, ב׳אבו סלאח׳, ארוחה מזרחית עריבה לחייך, עם שירות מצוין והכנסת אורחים של בני ערב.

את הפוסט הזה כבר אפרסם מרחוק, ולנצח הוא יעורר בי זכרון טוב של שמחת חיים, נהנתנות ותרבות עשירה. ואכתוב אותו באהבה גדולה למשפחתי ולכל חברי, שותפים נפלאים להנאות הקטנות כגדולות של החיים. ואבחר להקדיש אותו גם לתל אביב, העיר העברית הראשונה, שללא ספק, יש בה משהו  מיוחד.

בכל זאת יש בה משהו/ נתן אלתרמן

 1946

:אוֹמְרִים אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם

...כֵּן, תֵּל אָבִיב, זֶה סְתָם גַּלְגַּל
אֵין פְּרוֹפֶסוֹרִים בָּהּ כְּזַיִת
.וּנְבִיאִים אֵין בָּהּ בִּכְלָל

.הִיסְטוֹרְיָה אֵין בָּהּ אַף כַּזֶּרֶת
.אֵין רְצִינוּת בָּהּ. אֵין מִשְׁקָל
,נָכוֹן מְאוֹד, אָדוֹן וּגְבֶרֶת
....לֹא, אֵין בָּהּ כְּלוּם... לֹא כְלוּם... אֲבָל
,בְּכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהו
...כֵּן, יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ
,שֶׁכְּלָל עוֹד לֹא הָיָה שֶׁהוּא
.והוּא כֻּלּוֹ שֶׁלָּה שֶׁהוּא
,כִּי יֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה זִיק שֶׁהוּא
.שֶׁכְּלָל הוּא לֹא מַזִּיק שֶׁהוּא
,ויֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה חֵן שֶׁהוּא
....שֶׁלְּאַחֶרֶת אֵין שֶׁהוּא
כָּל צַר וּמַעֲצוֹר שֶׁהוּא
,אוֹתָהּ לֹא יַעֲצֹר שֶׁהוּא
,כִּי אֵין כָּל פַּחַד. אֵיכְשֶׁהוּ
.אֶצְלָהּ זֶה כְּבָר יֵלֵךְ שֶׁהוּא
...לֹא, אֵין בָּה כָּל מַמָּשׁ שֶׁהוּא
...וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
וּבְכָל זֹאת יֵשׁ בָּהּ מַשֶּׁהוּ
!כֵּן, מַשֶּׁהוּ בָּהּ יֵש

חיה בסרט

אנחנו נוסעות לנו בדרך,

אמא ופעוטה, 

ופתאום, היא מבקשת ממני play date,

עם דמות מסרט מצויר.

היא מתעקשת על הסט,

המקום, האוירה והיכן יבלו בנעימים את השעה ומחצה,

שאעמיד לרשותה.

וכל זה יקרה, בplay ground  המקסים, שמראים בתוכנית,

׳נו אמא, הזה עם הנדנדות והמגלשה הענקית׳.

הdefault שלי, מתקן אותה מיד,

׳זה לא באמת, זה בדמיון, נכון?!׳

ומיד אני מתעשתת, מחייכת ונזכרת,

איך גם אני אוהבת להיכנס לסרט.

משתוקקת להלך בגשם סוחף,

מאוהבת וחבוקה ברחובות פריז היפה.

איך אני רצה ומחסירה נשימה, כשחשבתי שאיבדתי אותו בניו יורק,

בין גורדי שחקים והמוני אנשים, 

וכמובן, הייתי לבושה, לפי צו האופנה;-)

איך גם אני מדמיינת, איים אבודים, חוף בתולי,

בביקיני וגוף מעוצב למשעי.

איך הייתי עוברת לגור מחר,

בבית של מריל סטריפ,

בסרט ׳זה כל כך מורכב׳.

ושנה תחת שמי טוסקנה או פרובנס,

רק תגידו ואני שם...

יש בי סקרנות אדירה, לחיים אחרים, 

לתקופות רחוקות וארצות נידחות.

כן, גם אני רוצה לפעמים,

לדלג לתוך תמונה,

לככב בסרט,

ולחזור חזרה

לשיגרה המבורכת,

למציאות חיינו, שיצרנו לבד,

והיא רבותי, עולה על כל אקרן.

תרתי משמע. 

היא ביקשה שנביא לה חול

היא ביקשה שנביא לה חול,

חול מארץ הקודש, שיפזרו

על קיברה, כשתגיע שעתה.

א׳ עוד התלוצץ ואמר שנביא את החול

מNice השכנה, היא בודאי לא תשים לב....

ואני הזדעקתי, שלא מהתלים בקשישים.

הדרמנו לחוף בת ים, ושם לצד, זוגות מתנים אהבה, אסף א׳ את החול, לבקבוק

פלסטיק, אסף, ואטם, ועוד עטפנו בנילון ועוד אחד. שיגיע בביטחה.

הבטחתי לו שהמצוה הזאת, לזכותו תיזקף, לעד.

כמובן, שכעבור שעות גילינו, שהחול, שנאסף באהבה, גרגר, גרגר, בקפידה,

לא עשה דרכו לצרפת. 

התבוששו להן המזוודות, לכשהגיעו, מיהרתי לפתוח ולאשר,

הגיע ואיזה מזל, לא התפזר.

הענקתי לה את החול, כמו בטקס עם הרבה יראה וכבוד. ביקשתי ממנה, שתמתין קצת, שלא תשתמש.
היא חייכה, והביטה בי בעיניים אוהבות,

Oh, Ma chérie, c'est pas moi qui...

זאת לא אני שאשתמש, אמרה לי בחיבה.

אנחנו יושבים בסלון ביתה, שידע ימים טובים יותר, שגידלה בו משפחה, שאירחה בו חברה. והיום, הוא עדות דוממת לתקופה אחרת. שינויים הוכנסו בו, אילוצים של גיל וקשיים, בחדר האורחים, כיור, והקומה העליונה, שוממת, וחסרת כל. 

היא מתעקשת, שננוח מהדרך הארוכה והמייגעת, שנשתה משהו, שנאכל.

מבעוד מועד, הכינה מגש.

אני מציצה בסקרנות בצילומים ממוסגרים, בשחור ולבן, ימים אחרים.

היא תופסת אותי מיד, אוחזת בידי ומוליכה אותי בסיור מודרך, לתחנות חייה, למה שהייתה.

׳אמרו עלי שאני דומה למלכת אנגליה, לגולדה מאיר, ולאחותי הקטנה׳,

אכן, מלכת אנגליה, הדודה שלי, פוליטיקאית מלידה, מנומסת ואדיבה. אוטודידקטית, משכילה, יש בה גם מגולדה, היא אמיצה, מעשית, חכמה ועניינית,

ומעל הכל, היא אישה טובה.

הלכנו לאיטנו, משפחה ודודה קשישה, בת תשעים, באה בימים. צעד, צעד, עם הליכון, וכובע קש. לאט, לאט. בדקתי כל מרצפת, כל מהמורה, וחששתי לה, שלא תתעייף, שלא תחדל, לא עכשיו.

התיישבנו במסעדה קטנה חסרת חן, לחוף הים.

Alors, nous parlons de belles choses.

היא מכריזה, נדבר רק על דברים טובים. חדה כתער, היא מפליגה בזכרונות, לילדותה, לימודיה, לטיולים  באירופה, בימים שאחרי המלחמה הגדולה.

הכי חשוב לשמוח, היא מכריזה. החיים מלאים בקשיים, נתמקד באושר, בדברים טובים.
אני מתבוננת בה, באצבעותיה, שאינן מסגירות את גילה, עשויות היטב, משוחות בלק ורדרד. 

היא דואגת לשתף את כולם בשיחה, מקשיבה לילדי, מחמיאה ללא הפסקה. כמה נעים לשבת לצד אדם, אופטימי כל כך, כמה מחמם, לשמוע מילה טובה, כמה חוכמה באישה אחת.

וכמה מהר, אנחנו מתמסרים לחום, לאהבה, משילים הגנות, מחייכים, נינוחים.
בדרך חזרה, היא מתעייפת.
אנחנו מתיישבות על ספסל באי תנועה, היא סוקרת בעיניה את הגינות הציבוריות, גן השעשועים הסמוך ומציינת בפני, ש"הירוק היום, ירוק מאוד". היא מספרת לי כמה הצבעוניות של הפרחים, מרחיבה את ליבה. ואני מתרשמת מהיכולת הנדירה, לראות יופי, מתחת לאף, לשמוח בחלקך, להיות אופטימי ללא תקנה, אכן מתנה!
הסתכלי מסביבך, היא אומרת לי.....

 

אני שואלת אותה על בני משפחה, שאינם בין החיים, רוצה שתספר לי בכנות, עדות של מי שהכירה וידעה. היא מהסה אותי.

Ce n'est pas bien parler des morts.

אסור לדבר רעה במתים, אז אספר לך רק טוב. וכהרגלה בקודש, מספרת רק על חצי הכוס המלאה, ומשמיטה את הרע. היא מתרה בי שתמיד אמשיך ללמוד, להתפתח לעשות. אני שואלת, ממרום שנותיך דודה, מהי התקופה הכי יפה בחיים? והיא בלי להסס, עונה, כמובן כשהילדים בקן, והבית תוסס. וגם, כשלומדים, מטיילים, עובדים ועושים...כי ההנאה היא תוצר של סיפוק ועשיה.
אני מהנהנת בהסכמה גדולה.

ושוב, היא פונה אלי ואומרת בעיניים מצועפות, 

Ma belle Sharon, tu es très gentille... 

עכשיו, בגאוה, היא מציגה אותנו לכל בני משפחתה, לילדיה, לנכדיה, לחברה של הנכד.

על אף שכבר נפגשנו בעבר,

זאת הזדמנות עבורה להציג את כולם לראוה עם הקדמה קטנה, מילה טובה ואהבה.

תמונה משפחתית, אני מבקשת אותה, והיא נענית לי בשימחה.

כולנו מחייכים למצלמה, ׳צ׳ק׳, צליל צילום, יש תמונה. 

ואז היא קוראת לי הצידה, יש לה בשבילי מתנה,

מילון אנגלי- צרפתי, קטן, שאתרגל את השפה. דיסק עם משלי לה פונטיין, לקטנה, עם שירים בצרפתית לילדי והגדה של פסח, שנזכר בה סביב שולחן החג. בגילה המופלג, היא חשבה על כולם.

כשאפרוק, את החבילה בבית בקליפורניה הרחוקה, אגלה ספר תהילים קטן, מרחוק, היא מבקשת לשמור עלי.

שניה לפני שנפרדים, לחלוחית בעייני כולנו, 

אני מקווה שניפגש שוב, היא אומרת ומחבקת חזק, חזק.

פיצול אישיות

געגוע

טרם נפרדנו והוא כבר מתעתע בי,

ממלא את עיני דמעות 

ואת בטני מועקה,

זה עתה שבתי,
זה עתה שבעתי,

ושוב אני רעבה,

רוצה לכאן, כשאני שם, וההפך.

אקטוף רגעי אושר בכל סביבה,

ארגיש ברת מזל, 

אין עלי, אני אזרחית העולם.

מחליפה אוירה בקלילות מירבית,

משתעשעת בשפה, במטבע לשון,

בכפל משמעויות, בהבדלים שבין התרבויות.

מעמידה פני מקומית בכל מקום בעולם.

תלבושת, תפאורה, סלנג ומניירות, 

החיים הם במה וכולנו שחקנים,
ההצגה הגדולה של חיינו, המסך תמיד מורם.

ואנחנו מכירים, מבינים, נו, אנחנו מכאן....

אני לא מבזבזת זמן,

על חימום והתנעה,

רוצה להרגיש שייכת,

לחוות את הרגע ואם אפשר, תכף ומיד.

ובכל זאת, משהו תמיד חסר לי שם,
איזו תחושה לא נוחה, ריקנות, זרות קלה, זיוף, 

אופס, האם הבנתי את הבדיחה?

האם הכל גלוי לפני, או שנסתר משהו מעיני,

ואיני יודעת אפילו על קיומו, כי איני באמת בת המקום.

מי אני? להיכן אני שייכת?
פעם היה כל כך פשוט להשיב.

טעמתי מעץ הדעת, מהפרי האסור,

והוא טעים, ממכר, וערב לחיכי ביותר. 

העונש שנגזר על חטא הסקרנות, התאוה והבוגדנות, 

הוא הקונפליקט הנצחי, ההשוואה וההתחבטות. 
מה אם, מה יהיה ואיפה נתגורר כש....

עכשיו, כבר אין לי ספק, אנחנו היורדים,

לעולם לא נהיה שלמים, במקום בו אנו נמצאים.

הדואליות התמידית תלווה אותנו כל חיינו,

לא תרפה ותציק, כמו זבוב טורדני.

וזה רק הקצה, כי כמו בסיפורי הבריאה,

במלקות יענש גם הדור הבא.

׳אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהנה',

האם אנחנו מעבירים את הקונפליקט לילדינו?

כאן, אין אפילו סימן שאלה....

אזדרכת

אי אפשר להתבלבל, היא תערובת מושלמת של שניהם.

עיניים גדולות חוקרות עולם,
ובתוכן, שני אגמים כחולים, ים.

שפתיים ורדרדות,

לחיים סמוקות,

סנטר מחודד,
עצמות מזדקרות מגוף פעוט,

אצבעות ארוכות, עם צפרניים דקות, שקופות, עדיין דבוקות לעור.

כה זעירה וכבר כל כך בשלה ומוכנה.

אני חושבת לעצמי, זה פלא, קסם, אור.
עד אתמול היא לא הייתה,

והיום היא כבר כאן, הלום.

דומיננטית, תובענית, משתלטת בנחמדות על כל דקה פנויה.
זהו! תם עידן הזמן החופשי, מהיום יש מפקחת אחת ללו"ז המשפחתי.

יש לה נוכחות, היא בוחנת את כולנו,

נועצת מבטים, מנסה להבין ׳מי נגד מי׳.

אני רוצה להגיד לה, 'כולם בעדך'.

לפחות, כל מי שאת מכירה כרגע, בעולם הזה.

רק לפני עשרה ימים היא הייתה ׳אזדרכת׳,

(כן, כן, זה היה שם הרחם:-)
ועכשיו היא כבר קיימת, מוחשית ו...מנהלת.

היא הגיחה לאויר העולם,
עירומה ונקיה, חסרת כל, 

יממה אחרי, הבית כבר עמוס עד אפס מקום.
באיזו קלילות השתלטה לנו הקטנה על הלבבות,
וכמה, כמה רוך, אהבה ודאגה,
היא מגייסת בנונשלנטיות, מכל עובר אורח בסביבתה.

תודו שזה ה פלא, פלא הבריאה, היצירה.

נס קטן אך יוצא מן הכלל,
פרי אהבה.

ואני, שהפכתי שוב דודה ברגע אחד,

גאה ונרגשת במיוחד.

רוצה לומר, שאין, אין כמו תינוקת קטנטנה,

לסמל התחלה של שנה חדשה.

שתהא השנה הבאה עלינו לטובה,

שנת התפתחות, צמיחה וגדילה,

שנה מעצימה, בריאה, מאושרת ונינוחה,

שתהיה שנה מופלאה.

?למה לא

לפני כמה שבועות, לכדה את תשומת ליבי כתבת תחקיר על קרן פלס.

בראיון, נשאלה הזמרת הנפלאה, על ספר שהיא עתידה להוציא לאור.
(מאז, כבר בחנויות על המדפים, טרם קראתי....)

׳אז עכשיו את גם סופרת?׳ שאל אותה הכתב (לטעמי, די בחוצפה).

וקרן פלס בחיוך הורס, חן וחוכמה,

השיבה, ׳למה לא?׳, הכתב התחכם והמשיך ללחוץ, ׳למה, לא׳?
באינטונציה אחרת, קרי, את לא מספיק מוכשרת....

"אתה מבקש ממני למנות את הסיבות ל"לא?", זוהי שאלה משתקת׳,  טענה פלס,

(אולי לא באלו המילים, אבל בזאת הכוונה) 

׳צריך לשאול ׳למה כן׳׳, השיבה בתבונה.

מילותיה מהדהדות בראשי, ׳למה כן׳?

כמה פעמים אנחנו רוצים להשיג מטרה,

כמהים לכבוש יעד,

ומחלישים את עצמנו, בהדגשת השלילי.
אנחנו שואלים "מדוע לא",

ואז עונים בהרחבה וברצינות.

ומשרברבים לכך גם קמצוץ ציניות.

אנחנו נוגסים בביטחון שלנו,

מרפים בזרועותינו את ידינו,

מחלישים את הנפש, 

ואז, הספק מתחיל לחדור אל הלב,

וההכרעה מסתמנת בכאב,

לא, לא זאת ההחלטה לה פיללנו,

׳כך יצא׳, אנחנו מתרצים לנו ולסביבה,

׳אולי, השעה לא הייתה כשרה׳.

מה היה קורה, לו היינו שואלים ההפך, ׳למה כן׳?

לו היינו משקיעים את אותה האנרגיה והרצינות, בתשובה החיובית?

לו היינו מונים את כל התכונות הנפלאות, שהתברכנו בהם,

ועשויות להוביל אותנו להצלחה.

ובכן, מה היה קורה אז?

או אז היינו בודאי כובשים את היעד, מבלי להניד עפעף,
טופחים לעצמינו על השכם בסיפוק והנאה.

בואו נכריז על השנה החדשה כשנת "כן" גדול!

למה?

למה לא?!